2 כללי

התחבטויות הלב ומתקתקות קיצונית / יותם שווימר

על ספרם של מאיר שלו ואיתי בקין, "ככה זה כשאוהבים", ועל היעדר האהבה הזוגית בספרות לילדים

אוגוסט 15, 2019  

לפני כמה ימים הייתי בחנות ספרים. אישה אחת חיפשה ספר על התאקלמות בגן, כנראה במסגרת חששות חודש אוגוסט לקראת פתיחת שנת הלימודים. ספרו החדש לילדים של מאיר שלו, "ככה זה כשאוהבים", הגיע באותו יום לחנות, והוצג בחזית הבמה. היא פתחה אותו וקראה את הפתיחה:

בכל בוקר, כשאורי כבר אחרי הכול:

אחרי הלקום-להתרחץ-להתלבש-ולאכול,

כשאמא כבר מאוד ממהרת

והוא כבר סוף-סוף מוכן,

הוא מודיע לה שהוא לא רוצה,

ממש לא רוצה,

בכלל לא רוצה,

ללכת לגן.

 

"מצוין," היא אמרה. "הנה ספר על ילד שלא רוצה ללכת לגן." הרכישה בוצעה, וכולם היו מרוצים. מעניין מה חשבה אותה אישה כשהגיעה לביתה והקריאה את הספר, וגילתה שהילד דווקא נלהב מאוד ללכת לגן כשמגיעה ילדה חדשה, תמר, בה הוא מתאהב. לא, זה לא ספר על התאקלמות בגן שנועד לסייע להורים להרגיע את הילדים (ואת עצמם). מאיר שלו כתב סיפור אינטנסיבי, עז, מופרז ודרמטי – החומרים מהם עשוייה התאהבות.

 

כריכת הספר (יח"צ)

כריכת הספר (יח"צ)

כריכת הספר (יח"צ)

ספרות הילדים חוששת מאהבה. היא מרעיפה סיפורים על אהבה הורית – בעיקר של אם לבנה, ובשנים האחרונות רואים אור יותר ויותר ספרים על קשר אהבה משפחתי בין סבים וסבתות לנכדיהם. אבל אהבה זוגית, במיוחד כזו שמתקיימת בין שני ילדים – ובכן, הספרות נמנעת ממנה כמו מאש. מדוע? הרי מבוגרים רבים, כשישאלו אותם על אהבתם הראשונה, יציינו מדי שהתאהבו לראשונה בגן. וזו אהבה חזקה ומסעירה, שאם היא נענית על ידי מושא האהבה, כוללת לא פעם ביטויים פיזיים של ממש – מחזיקים ידיים, מתחבקים, הולכים יחד צמוד-צמוד לגן, ועוד. גן הילדים מהווה את המרחב החברתי המשמעותי הראשון של ילדים (במקרה המוצלח הוא אפילו יהיה מרחב קוסמופוליטי), ולפני המעבר לבית הספר שבאופן סמלי גם מבטא את המעבר מתמימות ילדית לבגרות מודעת, מתרחשות בו אינטראקציות חברתיות מרתקות; בין השאר – אהבה זוגית.

הנטייה לא לתת לכך ביטוי ספרותי עשויה לנבוע מהצורך של המבוגרים – היוצרים את האמנות לילדים – להתרחק מנושאים הנתפסים כבוגרים, ואהבה זוגית נכללת בקטגוריה הזאת, או מהקושי לבטא ולתווך לילדים קטנים את אחד הנושאים הרווחים ביותר באמנות. במיוחד נדרש אומץ – כך נראה – לכתוב סיפור על אהבה בין שני ילדים, ללא הרחקה של עיצובם כעכברונים או ארנבונים, שכן כמבוגרים יש קושי גדול לתפוס את הילדים כיצורים מיניים שלהם יצרים ודחפים ומאווים זוגיים. ספרים שכן עוסקים באהבה זוגית, כמו "חתולה וארנבון מחליפים בתים" מאת דורית רביניאן או "אהבתה של רוזי פטרוסיל" ואפילו "אמבטים" מאת נורית זרחי הם בגדר משב רוח מרענן, אך גם הם מתרחקים מגן הילדים אל המחוזות המטאפוריים והפנטסטיים, הקלים יותר לעיכול מבחינה חברתית.

מתוך: "אהבתה של רוזי פטרוסיל". איור: הילה חבקין

ואולי בעצם השירה היא המקום המתאים ביותר לכתוב על אהבה, גם עבור ילדים קטנים, וצמצום פרסום ספרי השירה בשנות האלפיים גורם להיעדרה של האהבה מהספרים, שכן פרט לשירים רבים של שלומית כהן-אסיף, שאהבה היא אחד המוטיבים השכיחים ביותר ביצירתה, דומה כי לא נכתבה יצירה משמעותית על הנושא מאז "מיכאל" מלא הייסורים של מרים ילן-שטקליס.

גם בספרו החדש של מאיר שלו, אורי, הילד המאוהב, נתון בייסורים מתמידים. זהו ילד וורבלי מאוד, השוטח בפני אמו את רגשותיו כלפי הילדה החדשה, והאם משמשת כגורם המתווך, המבהיר לילד את רחשי לבו. הוא מספר בפירוט מלא תום כיצד האהבה משפיעה עליו, אך מתנגד נחרצות לתיוג רגשותיו כאהבה, בין השאר משום שתיוג זה שם אותו במקום לא נוח מבחינת הקודים החברתיים: "אני בן! בנים לא אוהבים אף אחת! ואת לא מבינה בזה כלום, כי גם את בת".

טקסט: מאיר שלו, איור: איתי בקין

שלו משתמש בפער – הנהיר יותר למבוגרים מאשר לילדים – בין השכל ללב, בין תפיסות חברתיות לרגשות אינדיבידואליים, ומבנה מערך עלילתי שנתון כולו להתאהבות של הילד הגיבור, אשר גודשת את חייו ביתר שאת. לסיועו מגיע איתי בקין, מאייר הספר, שמפליא לאייר את הסערה המתחוללת בקרבו של אורי, בשלל הבעות פנים, מחוות גוף וביטויים וויזואליים פנטסטיים. בשני איורים הדבר בולט במיוחד, כאשר רחשי האהבה של אורי מקבלים ביטוי דרמטי בסצנות מדומיינות הלקוחות מן הדי.אן.איי התרבותי של ייצוגי אהבה: ממעשיות העם לזרם האמנותי של הרומנטיקה וקלישאות קיטשיות, דוגמת "אביא לך את הירח".

יש משהו עמוס בספר: התחבטויות הלב וייסורי הגעגוע, מתקתקות קיצונית ואינספור ורדים. כל האלמנטים הללו משמשים את שלו ואת בקין לבטא במלוא העוצמה את האהבה הראשונה של הגיבור, ואין ספק שמטרה זו מושגת, ולבנו יוצא אל הגיבור המאוהב. אולם בנקודה מסוימת בסיפור יש משהו מייגע בעומס הזה, ודומה כי כמו שהאהבה מסעירה אותנו, כך גם שלו נסחף ומשום כך עמעם במידת-מה את האפקטיביות של הסיפור.

נקודה זו מתרחשת במפגש אחר-הצהריים בין אורי ותמר, לאחר שאורי, אכול הגעגועים, החליט לבקרה בביתה. לאחר שהיה לו "חלש בברכיים[…] יבש לי בפה וחם לי במצח ומהר לי בלב" השניים נפגשים. בסצנה זו מרגיש אורי "כל מיני חיות: שרגע הוא נמר ורגע הוא קוף, ורגע דובי צעצוע ורגע דובי דוב. וטוב כמה טוב לאהוב." ואז הלב שלו דופק והוא מתרגש ובורח.

טקסט: מאיר שלו, איור: איתי בקין

בשלב זה הגודש והעומס של ביטויי האהבה – שכבר הופיעו בשלל גרסאות דרמטיות קודם לכן – נדמים מאולצים ומופרזים. בקטע זה, כמו בחלקו האחרון של הספר (לאחר המפגש, שבו מחזירה תמר חיבה לאורי), החריזה של שלו מכבידה על הטקסט, והקצב המעולה והקלילות שאפיינה את המקצב של החלקים הראשונים של הסיפור, נעלמו כמעט לגמרי ומושכים את הסיפור מעבר לנדרש. גם ההחלטה להמשיך ולתאר את הזוגיות ביניהם בגן הילדים (כולל "צפצוף" על החברה הביקורתית: "אך להם לא אכפת: 'תצחקו עד מחר'."), היא כבר בגדר עומס עלילתי, ויוצרת חזרות מיותרות שהופכות את הטקסט עצמו לקיטשי ומעניין פחות: "כי טוב, כמה טוב לאהוב, כמה טוב לאחוז את ידו בידה, את ידה בידיו", או הדימוי המיותר של אורי כעפיפון, הסוגר את הספר.

אחת הסיבות לשינוי המהותי היא שהמספר, שעד אותה נקודה היה ניטרלי, שכן הספר כתוב בעיקר כדיאלוג בין אורי לאמו, משחרר כל רסן ובמשך כמה כפולות קולו משתלט על הסיפור ומבטא בקול בוגר וישיר מאוד רגשות שנוסחו היטב בתום הילדי של אורי, ולכן היו אפקטיביים כל כך.

טקסט: מאיר שלו, איור: איתי בקין

אחד המשפטים המוצלחים בספר הוא זה של אורי, לאחר שנמלט מביתה של תמר: "ואם ככה קשה לי עכשיו, בן חמש, כמה קשה זה יהיה לי בן שש?" השיבוש הלשוני הילדי מצליח לזקק את העוצמה של האהבה בהקשר הגילי הספציפי, ומעניק לה תוקף מכבד של עניין רציני למדי. דווקא משום כך הספר היה מרוויח, לדעתי, מצמצום מדויק יותר של הביטוי הרגשי, שכן על אף שמהנה ומשמח לקרוא ספר ילדים שכמו נכתב כחלק מהתנועה האמנותית "סער ופרץ" (בגרמנית Sturm und Drang), הגודש פוגם במידת-מה בעלילה עצמה.

שלו, שספרים רבים שלו עוסקים בדינמיקה המורכבת בין אינדיבידואליים, לוקח צעד קדימה את ספרות ה-אני לילדים, וטוב עשה שלא הניח את נושא האהבה וגיבוש "העצמי" בתבנית השחוקה של התנגדות חברתית המגיעה לפתרון דידקטי. על אף שהספר נחתם ב-Happy End, כאשר האהבה בשיאה מתוקף ההדדיות, הוא אינו מחנך. רק קצת מתוק מדי.

"ככה זה כשאוהבים" מאת מאיר שלו, איורים: איתי בקין. הוצאת "עם עובד", 2019

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. יעל רוזמן הגיב:

    אחד מספרי האהבה הכי יפים לטעמי (לילדי הגן)הוא "כזה חבר" של נירה הראל שנוגע בפער המקסים שבין הראש והלב כאשר מתאהבים.

  2. דפנה חיימוביץ' הגיב:

    בעבר פורסמו ב"הפנקס" שלושה משיריי לילדים המשקפים ביטויי אהבה בין ארנב וארנבת: "ארנבון נבון"-29.9.10, "ארנבת אורבת" ו"ביקור הארנב"-10.4.13

כתיבת תגובה