כללי

"התקווה והניסיון להישאר אנושי יהיו כאור בקצה המנהרה" – ראיון עם חנה לבנה

ראיון עם חנה לבנה לרגל צאת ספרה "ציפור המזל שלי"

אוקטובר 13, 2019  

חנה לבנה, שכתבה כעשרים ספרים עד כה, כלת פרס זאב ופרס ברגשטיין, פרסמה לאחרונה את ספרה החדש "ציפור המזל שלי" (הוצאת "דני ספרים"), המתאר את ילדותה של הילדה אווה במהלך השואה, ויחסיה המרתקים עם פרופסור פולני המלמד אותה בגטו. לרגל צאת ספר שוחחנו – עורכי "הפנקס" – עם הסופרת על תהליך הכתיבה והתחקיר, על גישתה לספרות לילדים ועל התפיסה ההומנית שבבסיס הספר.

כריכת הספר (יח"צ)

אנא שתפי אותנו בהחלטה לכתוב את סיפורה של הילדה אווה, וכיצד התמודדת עם האתגר לכתוב על תקופה שכל כך קשה לכתוב עליה לקוראים צעירים. האם עניין זה הטריד אותך?

ההחלטה לכתוב את ספורה של אווה הגיעה במפתיע. אווה, חמותי, מעולם לא סיפרה מה שעבר עליה לפני השואה ובשואה. באחד הביקורים אצלה עם בתי, לילך, היא פתאום סיפרה לנו שליד מיטתה היא שומרת מכתב ארוך שכתבה לאחר המלחמה לפרופסור הפולני שלימד אותה ואת חברותיה בגטו, תוך שהוא מסכן את נפשו. עיניה נצצו כשהיא סיפרה על המכתב ועל הפרופסור. ראיתי עד כמה המכתב חשוב לה ודמות הפרופסור חקוקה בה, ובתי ואני החלטנו לראיין אותה ולכתוב את סיפור חייה.

תרגמנו את המכתב הארוך ואת תשובתו של הפרופסור. הופתענו משפתה העשירה והקולחת של אווה ומהדמות שהצטיירה לנו מהמכתב; שונה כל כך ממה שהכרנו. באנו אליה במשך שנה, הקשבנו לסיפורים, ראינו תמונות שהצליחה לשמור מהתקופה ההיא, שאלנו שאלות, ואני כתבתי כל מה שסיפרה. אחר כך קראתי בבית את מה שכתבתי, חיפשתי עוד חומר על העיר, המחנות והתקופה, עדויות מספרי היסטוריה, והרגשתי שהסיפור הזה – עם התקווה ועם החיים לפני המלחמה וגם עם זוועות השואה – יתאים לילדים בוגרים ולנוער, שהתקווה והניסיון להישאר אנושי כפי שאווה סיפרה, יהיו כאור בקצה המנהרה.

שאלתי גם ילדים בכיתות ו' ובחטיבות הביניים אצלם ביקרתי מה דעתם, אם הסיפור יעניין אותם. כולם השיבו שיעניין מאוד. שאלתי: האם לייפות את המציאות או לכתוב מה שהיה? וכולם ענו: לא ליפות דבר. וכך פעלתי, אמנם לא הארכתי בסיפורי הזוועות, המחלות והמוות, בעיקר בברגן בלזן, אבל כתבתי מה שהיה מתוך מחשבה שהדברים צריכים להיכתב בעיקר דרך הפרזימה של מה עושות גזענות ושנאה לעם שלם, והשאלה אם ניתן להישאר אנושיים במצב כזה.

מה דעתך על הקיטלוג הרווח של ספרים שעלילתם מתרחשת במלחמת העולם השנייה כ"ספרי שואה", ולא כיצירות פרוזה "כלליות" כשאר הספרים? האם הקיטלוג הזה מפריע להתקבלות של הספר, למשל?

אני לא יודעת אם הקיטלוג כספר שואה מפריע להתקבלות הספר, בעיני לא צריך לקטלג כך את הספר, וגם ספרים נוספים על תקופה זו. זה סיפור אנושי על ילדה ונערה שחיה בתקופה הזו ומה שעבר עליה. זוהי יצירת פרוזה כללית שחלק ממנה עוסק בשואה. השואה היא לא דימוי או משהו נעלם, היא מורכבת מחיי יום-יום, ממעשים של בני אדם שקורים בצורות שונות גם במקומות ובזמנים אחרים. אבל רוב הספר עוסק ברוח האדם, במחשבות, באהבות, בפרידות, ובכל מה שממלא את חיינו.

ב"ציפור המזל שלי" יש עיסוק נרחב בקשר הבינדורי המפרה בין הילדה הגיבורה לפרופסור פולני המלמד אותה בתקופת השואה. לצד הפן האנושי בקשר בין יהודים לפולנים, יש כאן בחינה של יחסים בין ילדים למבוגרים. שתפי אותנו בבחירה הזאת, וכיצד היא משרתת את נושא העל של הסיפור.

הקשר שנוצר בין אווה הילדה לפרופסור המבוגר יותר (כנראה היה כבן שלושים וחמש), הוא שהביא אותי לכתוב את הסיפור. היחס האנושי בתקופה בה נעלמה האנושיות, אל הילדות, ההתעניינות יוצאת הדופן בשלומן שבשבילן היתה עולם ומלואו, הדברים שלימד אותן – ספרות ופילוסופיה – שהעלו אותן מעל החיים האיומים בגטו, השיחות על נפש האדם שחלקן אמתיות וחלקן המצאתי, הם שנטמעים נפשה של הילדה, הם שמחזקים אותה בתקופות הקשות שהיא עוברת וגם אחר כך בארץ. הם גם ששמים לפעמים מחסום בינה ובין השאר, כפי שהיא מרגישה. הקשר הבינדורי הזה, וגם בין פולני ליהודיה, מחזק את נושא העל שלדעתי נוצר בספר, גם אם לא התכוונתי, והוא החוזק של רוח האדם. האנושיות וההשכלה יכולים להוביל למקומות טובים יותר, והידיעה שכולנו בני אדם, ללא חשיבות לגזע, דת וגיל. מבוגר אחד מבין וחומל יכול לשנות חיים של ילד.

 

מהו ההבדל מבחינתך בכתיבה לבני נוער אל מול כתיבה לילדים קטנים יותר? האם יש לך העדפה לכתיבה לשכבת גיל מסוימת, ומדוע?

הגיל האהוב עלי לכתיבה הוא גיל תחילת הנעורים, 11-14 – לפעמים פחות שנה או יותר. לדעתי זהו גיל נפלא שילדים הופכים לנערים. יש בהם את תום הילדות ועולם הדמיון, אבל הם כבר מתחילים להפוך לבוגרים. מבינים, מתעניינים, אנשי שיחה חכמים ומרתקים. זוהי תקופה שמעצבת לדעתי את בני האדם שהם יהיו.

כשאני כותבת לילדים צעירים, לנוער או למבוגרים אני לא מתיילדת או מתבגרת. אני כותבת מה שעולה באותו זמן על דעתי, דברים שמעניינים אותי, שחשובים לי, ששובים את דמיוני. אני לא חושבת לאיזה גיל הסיפור מיועד. לפעמים זה מתאים לילדה הקטנה שבתוכי, לפעמים לנערה, ולפעמים לבוגרת; לפעמים אני ילד לפעמים ילדה. אני לא חושבת על זה הרבה, ובאיזה אופן יוצא יוצאת מתוכי הילדה הנערה או הבוגרת שאליה מיועד הספר, מבלי תכנון מוקדם.

האם יש ספר שכתבת שאהוב עלייך במיוחד, ומדוע?

אני אוהבת את כולם. הביקורת העצמית שלי מאוד גבוהה. ספרי שיצאו לאור נכתבו אחרי שספרים רבים שהתחלתי וגם גמרתי נמחקו, כך אם הספרים יצאו לאור אני שלמה אתם לגמרי. אהוב עלי מאוד ספר בשם "הרפתקאות מטריפות במיוחד" שכתוב בסוג של הומור מטורף שאהוב עלי. כרגע, כמו את התינוק החדש, אני אוהבת מאוד את "ציפור המזל שלי". בזכותו הצלחתי להיות לזמן קצר ילדה ונערה אחרת בזמן אחר, ובאותו הזמן הייתי לגמרי שם, וזו חוויה יוצאת דופן, גם אם קשה, ויש בו הרבה ממני, מהאמונות והאהבות שלי.

ב"ציפור המזל שלי" יש עיסוק נרחב בתקווה ובהתגברות על מכשולים – נושאים שספרות הילדים העכשווית מרבה להציג. האם לדעתך התמקדות זאת משקפת הלכי רוח חברתיים ולא רק ספרותיים?

האמת, לא ידעתי שאלו נושאים שהספרות העכשווית עוסקת בהם, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה בכל ספריי יש התגברות כשלהי על מכשולים שמציבים החיים. במקרה של "ציפור המזל שלי" המכשולים הם עצומים ומגמדים מכשולים אחרים, ועל מנת להתגבר עליהם צריך המון כוח נפשי ותקווה ואמונה שהטוב יגיע. הספרות בכלל לדעתי תמיד עסקה בזה. אין פתרונות בזק, ולא על כל מכשול אפשר להתגבר. אבל הלוואי והרצון לכך היה משקף גם הלכי רוח חברתיים עכשוויים, כאלו שיאמרו לנו שאפשר וצריך יותר להתמקד בחתירה להגשים רעיונות כמו שוויון ואנושיות ואי גזענות וחמלה. ולהתגבר על מכשולים שאלו מציבים לנו בחיים, מדי יום.

מה היה האתגר הגדול ביותר עבורך בכתיבת "ציפור המזל שלי"?

האתגר הגדול עבורי היה לנסות להיכנס לנעליה של אווה, הילדה והנערה. אני, שנולדתי בארץ במושבה, דור חמישי, קשה היה לי להבין מה בדיוק קרה, מה היה באמת, איך הרגישה אווה. כי גם כשסיפרה היא לא שיתפה ברגשות. אווה זכרה תאריכים, ימים, מקומות ושמות, אבל את רגשותיה תמצתה למילה אחת. לקח לי שנה ואפילו יותר אחרי התחקיר שיכולתי לאט-לאט להיכנס לדמותה, לכתוב אותה בגוף ראשון. לצורך זה המצאתי גם את ציפור המזל שתהיה על כתפה של הילדה ותוכל לשמור עליה בדרך כלל. זה הפחית את החרדות שלי כשהייתי צריכה להגיע לקטע של המלחמה. אבל לפעמים מבלי שהתכוונתי דווקא בשעות הקשות היא נעלמה לי.

צילום: מיכאל בן איבגי

כתבת ספרים רבים לילדים ולנוער. האם את מבחינה בשינויים בהרגלי, הקריאה והצריכה של בני נוער במסגרות פרטיות או חינוכיות?

ילדים היום קוראים פחות. הם רגילים לדברים קצרים ולסיפוק מידי. גם כשאני מגיעה לבתי ספר והם אמורים לקרוא ספר מספרי, הרבה פעמים זה לא קורה. אבל אם מורה או ספרנית קוראת פרק הם ממשיכים לקרוא, וגם אחרי שאני מספרת על ספרי, הספרניות והמורות מדווחות שהילדים קוראים אותם, כך שלא אבדה התקווה. הלוואי וכל יום היה נפתח בקריאת פרק או שיר מספר, שמדי פעם ילד או מורה או ספרנית היו מספרים על ספר כלשהו. כי נפשם של הילדים והנוער צמאה לזה מאוד.

את מרבה לפגוש ילדים במסגרת "סל תרבות", ובכלל – מה הם הקווים המנחים אותך במפגשים הללו? האם ילדים עדיין מתעניינים במפגש עם סופרים/ות?

כאמור, הנוער אכן קורא פחות, אבל לדעתי אוהב מאוד לפגוש סופרות וסופרים. כשאני פוגשת אותם אני מגיעה מוצפת באנרגיות ובאהבה, מספרת להם בכנות על חיי, על הנעורים והילדות, על הגמגום שלי שנמשך שנים רבות והוביל אותי לכתיבה, על ההתגברות שלי בגיל די מבוגר. הם מקשיבים ומספרים על הבעיות שלהם, ונוצרת שיחה מרתקת ואמתית. בהמשך אני מספרת להם את הספור האמתי שמאחורי הספרים, ועל דרך הכתיבה שלי. אני מקריאה להם מעט ומשתפת אותם בבעיות שהתעוררו במהלך הכתיבה ובשאלות שיש לי בקשר למה שאני כותבת באותו זמן.

בשנתיים האחרונות סיפרתי הרבה על "ציפור המזל שלי", התייעצתי בקשר לשם הספר ולתוכן, יצאתי נרגשת מאוד מהשיחות האלו ומלאה בעצות ורעיונות. הילדים – כמו כולנו – אוהבים להרגיש שותפים. שיחות פתוחות מקרבות אותם ליוצר וליצירה, ואני בכל פעם יוצאת בהתרוממות רוח מהפגישות. גם אם בהתחלה התאכזבתי שלא קראו.

האם ישנם פרויקטים נוספים שאת עובדת עליהם, ותרצי לשתף אותנו בהם?

אני עובדת עכשיו על מופע שכתבתי ואני מציגה עם בתי בשם "פרופסור יקר", שמבוסס על הספר "ציפור המזל שלי". אתו נופיע ברחבי הארץ ואני מקווה שגם בעולם. אני כותבת ספר לילדים צעירים על חלומות, וספר אחר על החתול האהוב שלי, משי. למבוגרים או לנוער אני כותבת ספר שאני בתחילתו ועוד לא יודעת לאן יוביל, בינתיים הוא על שלושה אחים בכפר קטן. החיים שם אידיליים, אבל יש לי הרגשה שיקרה משהו בהמשך.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה