1 במה ומסך

ויוה למנגנון! / רוני ברודצקי

רשמים מהפסטיבל הבינלאומי לתאטרון בובות שנערך בירושלים

אוגוסט 14, 2013  

האמת, אני אוהבת תאטרון בובות. הוא ממוקם אצלי במקום שני במגילת אהבת התאטרון שלי. אני אוהבת את ההשתהות על הקטן והפשוט בעידן שבו הסגידה למסך הדק יותר, הגדול יותר, החד יותר, המהיר יותר והרווחי יותר עומדת במרכז. יש משהו חתרני בעצם קיומו של פסטיבל שכל מהותו הוא וידוי: "תראו אותי ואת המנגנון שמפעיל אותי". שבלולים מטיילים? זה כי חוט מזיז אותם; בלרינה רוקדת? היא עומדת על מנגנון שמסובב אותה; השריר של השרירן גדל? מה הבעיה? הוא צללית שמתקרבת לאור. לא ידעתם? בואו ותראו מאחורי הקלעים.

זו החגיגה של הביצוע, מסיבת יום ההולדת של הידיים העובדות כנגד הלחצנים או הטאץ', ולכן היא מעניינת. יש משהו באמנות הזו שאומר: כאן אין סודות. היא מפגישה את הקהל עם כנות גדולה וישירות. בבסיסה עומד המתח בין הייצוג לבין האמן. לכן צפייה בפסטיבל תאטרון בובות היא תמיד צפייה מודעת, אתה הולך ומתרגש לנוכח גורל הדמויות, ובאותה עת לוחש לאמא: "איך עושים את זה?" ואולי גם מנסה בבית.

ההצגה המעניינת ביותר שצפיתי בה השנה היא "על הפסים". ההצגה מורכבת משלושה חלקים: שתי הצגות קטנות וסדנה. היא ממוקמת סביב פסי הרכבת הישנה בירושלים והילדים מתארחים בחצרות בתים. היא מעין Site Specific (הצגה שממוקמת מחוץ לחלל התאטרוני וקשורה לאתר בו היא מוצגת- מקום ראשון במגילת אהבת התאטרון שלי), אם כי הייתה יכולה להתקיים בכל מקום. הישיבה בחוץ, בחצר של משפחה בעמק רפאים, מייצרת חוויה אינטימית מאוד, כמעט משפחתית, ומאפשרת להתבונן בעיניים רעננות בתוכן המוצג. בלב ההצגה הראשונה – "רכבת המתנות" (מאת ובביצוע נטליה רוזנטל ואברהם כהן) – סבא וסבתא המחכים לרכבת. יש להם מתנות רבות אותן הם מביאים לנכדים שלהם. אם הם מסכימים, ובייחוד אם סבתא מסכימה, הם מראים לנו מה יש בתוך המתנה.

הסיטואציה פשוטה ומכילה כל מה שצריך: דמויות מקסימות של סבא וסבתא, מתנות ארוזות – תענוג החיים, גיטרה, שירים, וכמובן, חוש הומור. הטקסט מוצלח והביצוע מקסים. ברגע מסוים שולף סבא אלברט סמארטפון (סליחה, טלפון פיקח, כפי שמדייקת סבתא); הוא משמיע דרכו את קולה של הנכדה. אחר כך הוא מראה לנו תמונה קטנטנה שלה. אך התמונה קטנה מדי ומשום שהילדים בקהל לא רואים הם משכנעים את סבתא לפתוח את המתנה. בפנים נמצאת דמותה של נכדה מפטפטת המופעלת על ידי מנגנון פשוט של סגירה ופתיחה של הפה. זה רגע נהדר שבו הטכנולוגיה המתוחכמת ביותר פוגשת את המנגנון הפשוט ביותר. בכך מכריזים היוצרים: אנחנו לא מפחדים מטכנולוגיה, אנחנו בוחרים בה, או לחלופין, בוחרים אחרת. פעולה פשוטה זו מוציאה מתאטרון הבובות את "חוסר האונים" שלו במאבק הטכנולוגי ומעניקה לו כוח. הסמארטפון (הפיקח, הפיקח…) הופך בן רגע ממכשיר פונקציונלי, לדימוי חזק בקשר הבין-דורי שבין סבים לנכדים.

ההצגה השנייה באותו אירוע תאטרוני היא "עובר שם סוס" (מאת ובביצוע מיטל רז וקרן דמבינסקי). ההצגה מפגישה אותנו עם שתי דיילות המחכות לנו רגע לפני העלייה לרכבת. הטקסט מורכב משניים: הוראות העלייה לרכבת, וסיפור על שפם נודד. זהו טקסט נונסנס מלא הומור, הביצוע מצוין ולא מתיילד והטכניקה מקצועית. בקיצור, ישבנו עם הילדים והתגלגלנו מצחוק.

מיטל רז וקרן דמבינסקי מתוך "עובר שם סוס"

לפעמים נדמה לי שאם רוצים רגע לפתוח את הלב ולגעת בנקודות יופי מוחלטות בתאטרון, מעבירים לאורך הבמה רוכב אופניים עם כובע צילינדר ומאחוריו מוכר בלונים, ואולי גם ילדה עם עפיפון, וטאח! הלב נפתח ואפשר לסמן וי; ההצגה "פיוטית". למה זה כל כך עובד? משום שזה שרטוט של תמונות של הילדות שלנו, ואפילו אם הילדות שלנו נראתה אחרת לגמרי, ככה היינו רוצים לזכור אותה (בפועל, עפיפון זה דבר שקשה להעיף, וכובע על אופניים עף ברוח, ובכל זאת, הנוסטלגיה… הילדות…). הסכנה בדימויים "עובדים" כל כך, היא סכנת הכלליות. הם נמצאים שם כי זה יפה ולא כי זה מפגיש אותנו עם רגע של אמת. באחת ההצגות שצפינו בהן, היו אינספור דימויים מסוג זה, אבל משום היותם מנותקים מתוכן, ההצגה נשארה כללית, רחוקה ומנותקת, ואפילו הרגש הנוסטלגי לא התעורר.

אז מהו באמת פיוט? או מה ההבדל בין פיוט לקיטש? בשלוש מתוך חמש ההצגות שצפיתי בהן היו בלרינות, ליצן עצוב ומוכר בלונים. לפי שמות ההצגות בתוכניה, נדמה שהן לא היחידות. ובאמת, כשאני חושבת על זה רגע, בלרינה היא גרסה של נסיכה מתוחכמת, ושרירן בקרקס יכול להיות בפוטנציאל נסיך מושיע. אם תאטרון בובות נע בין הצורה לתוכן, אז קרקס הוא צורה מופלאה לשחק בה. הרי גם בקרקס הדגש הוא אומנות הביצוע, ממש כמו עבור הבובנאי. במובן זה ההצגה "הקרקס הגיע העירה" (הפקה של Claire de Lune Théâtre מבלגיה) מסמנת הישג גדול – אנחנו מבקרים בקרקס שעשוי כל כולו מצלליות. ההפעלה של השחקן עדינה ומלאת חיים ומצליחה להביא לביטוי את המתח של המציגים-הצלליות, דבר חריג. כך אנחנו מרגישים את תחושת אימת הביצוע של השרירן, או הבלרינה, ממש כמו שהיינו מרגישים זאת לו היה זה קרקס בגודל טבעי, אבל באותה עת אנחנו זוכרים שאלו בובות נייר, מסך לבן ומנורה. אם שכחנו זאת לרגע, מזכיר לנו השחקן כשהוא שם את ידו מול האור. התעלמנו ושקענו באשליה? הוא מזמין אותנו לצפות במאחורי הקלעים. בו-זמנית אנחנו צופים ביכולות הווירטואוזיות של הדמויות בקרקס ומודעים ליכולות הווירטואוזיות של מפעיל הבובות. הכפילות הזו מעניינת מספיק בשביל לחפות על כך שההצגה נטולת סיפור, ושכל כולה על טהרת הביצוע.

מתוך: "הקרקס הגיע העירה"

ההצגה האחרונה שצפיתי בה היא "בגדי המלך החדשים" (מאת ובביצוע נילי דביר). ההצגה מטופלת לפרטי פרטים ומספרת את הסיפור הנצחי והמוצלח כל כך של אנדרסן. העולם שבו מתרחשת ההצגה בנוי – ביצירתיות ודיוק רב – מכלי תפירה, כיאה לסיפור שדן בבגדים וחייטים. אחד הרגעים המקסימים בהצגה הוא הרגע שבו המלך פושט את בגדיו ואנחנו רואים את כלי התפירה ממנו הוא עשוי – חרוט חוטים עשוי עץ. החרוט נשאר בשלמותו ולא מקבל האנשה חזותית כלשהי. אנחנו יודעים שזה רק כלי עץ ולא מלך בשר ודם, ובכל זאת כל הילדים (ואני אתם) פרצנו בצחוק כשראינו את החרוט ללא הבדים העוטפים אותו, ונגלה העץ החשוף וההבנה שהמלך הוא בעצם… עירום. זהו רגע עצמתי משום שהעולם הדמיוני גובר על המודעות שלנו לעולם המציאות: אנחנו רואים את השחקנית, אנחנו רואים שהמלך הוא חרוט עץ אבל אנחנו מאמינים לגמרי שהוא המלך, ולכן הפשטתו (על אף שאין בה שום דבר חושפני) מביכה ומצחיקה אותנו.

נקודת החולשה בהצגה הזו היא ההתעקשות שהיוצרת תשמש גם כשחקנית המבצעת. למה לא לתת לשחקנית מקצועית לשחק, לספר את הסיפור (על הדרך, אפשר גם לשפר את הטקסט) ולעשות עבודה מדויקת יותר? מוזר לי שההקפדה על פרטי פרטים בעולם החזותי, ננטשת לגמרי כשמדובר בטקסט ובהגשת טקסט. חבל, כי זה משאיר את ההצגה ברמה נמוכה יותר ממה שהייתה יכולה להיות.

מתוך: "בגדי המלך החדשים"

לסיכום, היה כיף. הייתה אווירה נעימה, הייתה רוח ירושלמית בערב. צחקנו, התרגשנו, והעיקר, הצטרפנו למחאה: ויוה למנגנון החשוף! ויוה ליד האנושית! (וכן, גם ויוה לנייד הפיקח – בכל זאת מישהו צריך לנווט בירושלים…)

רוני ברודצקי – בימאית וכותבת. בין הצגותיה: "אגדה במעבדה" – הצגה לילדים, בית ביאליק; "חובזה" – הצגה על פי סיפורי אתגר קרת; "נונה קוראת מחשבות", עיבוד למחזה ובימוי במסגרת פסטיבל חיפה, 2013. עובדת בימים אלו על הצגה חדשה לפסטיבל לתאטרון אחר בעכו.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת לי:

    רוני, כתיבתך מרתקת ויפה. יש בה את מה שאני מחפשת בביקורת: הבעת עמדה עמוקה, מנומקת, שמצליחה להיות כללית ואישית כאחד. תודה.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.