5 כללי

זהירות! יש זקנה בסוף הספר הזה / אפרת אוסט

האם ספרות הילדים מעיזה להסתכל לזיקנה בעיניים?

ינואר 29, 2019  

ופתאום אנחה.
נפלטת ממך ללא שליטתך.
אנחת מאמץ מחוספסת, בלתי מרוסנת, שנדחסת ממך בהפתעה בזמן הקימה מהכורסא.
כי קשה לקום. הרגליים כבר חלשות, שרירי הבטן רפויים, ורק הידיים העייפות מתקשחות, מנסות לקחת על עצמן את העול ששאר הגוף מתנער ממנו, נלחצות אל זרועות הכורסא, רועדות, דוחפות בכל הכוח. ועם ההתרוממות הכבדה, האיטית, האנחה נפלטת ממך בעל כורכך. מפתיעה אותך בקביעת עובדה ברורה, מעליבה: זיקנתך. הנה היא מתחילה. או אולי, בעצם, כבר מזמן התחילה ולא רצית לשים לב.
התעקשת להתעלם. להדחיק. הסברת לסובבים, לעצמך, זו רק הברך מההליכה של אתמול, ומחר כבר יעבור. התאמצת להתכחש, ולזמן מסויים גם הצלחת. אבל עכשיו אנחה.
מחט דוקרת בבועת ההכחשה.  ומעכשיו אנחה בכל קימה. ומעכשיו הזדקנות, בכל יום עוד קצת, עוד אנחה זרה, עוד שריר שנכנע, עוד מילה שבורחת.
הזדקנות שגוזלת ממך אט אט, אדישה לאכזריותה, את מי שהיית.

איור של הילה חבקין מתוך "לאן עפים הסבאים?" מאת דניאלה כרמי

הרגעים האלו נעדרים מספרות הילדים. אותם רגעי התחוורות. הבנה. רגעי קושי קטנים שנאספים ומתמצקים לכדי תהליך ההזדקנות.
רבים מספרי הילדים מתגייסים להכחשת התהליך ומציגים את הזקן/ה כתוצר מוגמר ללא התייחסות לתהליך ההזדקנות ולקשיים שכרוכים בו. נדמה שהקשישים מהסיפורים היו זקנים מאז ומעולם. כאילו קיימת איזו חלוקה בינארית, שתי קטגוריות אנושיות נפרדות, זקנים ושאינם זקנים, ואין ביניהן מעבר, אין חציית קווים. כאילו הזקן מעולם לא היה ילד. ובעיקר כאילו אנחנו, איזה מזל, לעולם לא נהיה זקנים.

איור של גולי ויוס מתוך: "נעם מחפש זכרונות" מאת מם פוקס

לקטגוריה האנושית הנפרדת הזו יש, כמובן, מאפיינים הייחודיים לה, בעיקר בספרות הילדים המוקדמת יותר. ידם של חבריה, למשל, אינה יד רגילה של אחד האדם אלא "יד גרומה של איש זקן" (מתוך 'הזקן והכלב') ואף עיניהם אינן סתם ירוקות, חומות או מלוכסנות אלא "זקנות וטובות" (סבתא בובה). יש להם חפצים משלהם (כמו הדברים הסודיים בארונות ובמגירות ב"סודות של סבתא"), בגדים משלהם (כמו בגדיו הקמוטים של הזקן מהשיר "מי עוזר לזקנים עזובים" ) והתנהגויות משלהם. ואם לפתע ינהגו באופן אנרגטי שאינו "זקן", כפי שנהגה סבתא בובה כששיחקה עם נכדיה, יקוטלגו מיד כחורגים מגבולות הז'אנר, "כאילו שכחה פתאום להיות זקנה ושוב היתה ילדה".
אפילו בסיפורים שמכינים את הילדים למות הסב או הסבתא נסלל באלגנטיות כביש עוקף זיקנה. כך ב"גילי אוהבת את סבתא" אמה של גילי מסבירה לה שלסבתא "קצת קשה ללכת אבל היא קוראת, צופה בטלוויזיה, מקשיבה למוסיקה…". הקושי הוא זה של גילי, שמתודדת עם מות סבתה, אבל אין התייחסות לקשיי ההזדקנות של סבתה עצמה.

איור של הילה חבקין מתוך: נכד בגובה כוכב מאת חגית בנזימן

גם בספרות הילדים המודרנית נעדר תהליך ההזדקנות.
סבתא בג'ינס רק "לומדת ורוקדת… שוחה ומתעמלת…" הסבא השובב ב"וניל על המצח, תות על האף" מהיר יותר מנכדתו והסבתא האתלטית של עדנה מזי"א משתוללת עם נכדה ועומדת על מגדל שרפרפים על רגל אחת!  הקשישים הנמרצים האלו מגלמים ערעור חשוב ומוצדק על סטריוטיפ הסבא-סבתא העייפים ומייצגים דור אנרגטי וצעיר יותר של סבים וסבתות. וזה מצוין.
העניין הוא רק שגם כאן, בעצם, נסלל באלגנטיות כביש עוקף הזדקנות.
הרגע בו סבתא כבר תתקשה לעלות על השרפרף יתרחש רק עוד כמה שנים טובות.
הרחק מגבולות הסיפור.

איור של דני קרמן מתוך "הקרב הראשון בנחל קשישון" מאת אפרים סידון

בין אם מדובר בקשישים האנרגטיים שעוד לא הזדקנו או בקשישים האחרים, השפופים, שנדמה שתמיד היו זקנים – תהליך ההזדקנות איננו. חור שחור עוטף את עצם קיומו, מסתיר עדויות לכך שהזקן שבסיפור היה פעם ילד. ומפחיד מכך, שהילד שבסיפור, שהילדים שהם אנחנו, נהפוך אט אט לזקנים.
וטוב שכך. ונעים ומגן שכך. כי זה פשוט מפחיד מדי.
המטמורפוזה הזו. ההבנה שמדובר בקו רציף שכולנו נעים עליו בכיוון משותף. קו מישורי שאם אעז להסתכל על האופק שלו אראה את קצהו המפחיד והבלתי נמנע. את הזדקנותי שלי. את כפות ידיי הקמוטות עם הכתמים השזורים עליהן. את גבי השפוף שכבר לא מצליח להזדקף כמו פעם. את פניי, המוכרות לי על כל דקויותיהן,  נגזלות ממני ומתכסות מאפיינים חדשים וגנריים –  קמטים עמוקים, שיפולי עור תלויים, תנוכי אוזניים משתלשלים- הופכות אט אט לחלק מאיזה קולקטיב עם מאפיינים משלו. קו שאם אסתכל אל קצהו אראה את רגליי נחלשות. את מוחי מתקהה. את אפשרויותיי מידלדלות. אראה איך אנשים שיפגשו בי יחשבו ברגע הראשון, לפני כל שאר המחשבות, זקנה.
ואולי לא יחשבו עוד מעבר.

איור של עומר הופמן מתוך "אבא אכל דייסה" מאת שהם סמיט

ספרות הילדים, ברכותה, בליטופה, בנדיבותה, מנסה להגן עלינו ומשתפת פעולה עם ההדחקה הנואשת הזו שלנו.
כי כולנו לא רוצים להזדקן. לא רוצים ולא רוצים, אנחנו צועקים כילדים. רוקעים ברגלינו. מנופפים באגרופינו. צובעים את שערנו. ממלאים את קמטינו. נאבקים ללא הרף בכל כוחינו במה שאנחנו יודעים שחזק מאיתנו. כמה מכמיר לב המאבק הזה. כמה מתיש.
ואולי זו הסיבה ש"העץ הנדיב" הפך לכזה ספר ילדים אהוב – דווקא בקרב מבוגרים.
לא בזכות החברות או הנדיבות, שהפכו אותו לכוכב הילדים החינוכי, אלא בזכות העוצמה שבליווי חיים שלמים. האזכור הנדיר לרצף הזה, הבלתי נמנע, שבין ילדות לזיקנה. השלמה בין שתי הקטגוריות ואיחודן לכדי קיום אנושי רצוף ומורכב יותר.
ויש בזה, באופן מפתיע, גם משהו נעים. איזו הקלה לא צפויה. כמו ההקלה שאחרי זריקה דוקרת שמשחררת אותך, סוף סוף, מהציפייה הדרוכה לכאב, מהפחד מהמחט המתקרבת ללא הרף.
אולי זה מאפשר, לפחות לרגע, להרפות מהמאבק האבוד מראש הזה שלנו.
להפסיק להתכחש או להדחיק, להפסיק לפחד, ופשוט לקבל את זה שכך. כן. נזדקן.
לקרוס על גזע העץ הקטום בכבדות, באיטיות, בחוסר חן,
ולדעת בשלווה, בהשלמה מפוייסת, שכשנקום במאמץ– תיפלט אנחה.

אפרת אוסט – עצמאית, כותבת תוכן וקופירייטרית בכל מני מקומות, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית, גרה בתל אביב.

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. לי עברון הגיב:

    איזו נקודת מבט מעניינת. עלה בראשי "דו-קרב" של דויד גרוסמן, אמנם גם שם אין התייחסות לתהליך ההזדקנות, אבל ישנן דמויות של זקנים והשוואה בינם לבין הצעירים שהיו. ובכלל – ספר מקסים 🙂

  2. איריס בירן הגיב:

    הנושא של הזדקנות אכן קשה וכנראה שלא קל לכתוב עליו לילדים.
    כדאי לקרוא את הספר Maia and What Matters של Tine Mortier עם איורים יפהפיים של Kaatje Vermeire. (מתורגם מפלמית לאנגלי). גם הוא לא עוסק בתהליך ההזדקנות מנקודת המבט של המזדקנים, אבל נוגע ללב מנקודת המבט של הילדה לגבי סבא וסבתא שלה.

  3. חוה טופר הגיב:

    אפרת כתבת בצורה מקסימה ורגישה על מצב נתון ואכן לרוב מוסתר.
    מוסתר על ידי החווים ואלו שמסתכלים מהצד.

  4. emuna-efrata הגיב:

    גבריאלה פיין
    ישנו ספר שכן עוסק בחלקו בתהליך ההזדקנות. ספר שבוודאי כולכם מכירים "הטרקטור בארגז החול : ספור על טרקטור גדול לילדים קטנים" מאת מאיר שלו. בספר רואים תהליך הזדקנות שעובר דוד ארון וגם הטרקטור. גם באיורים של יוסי אבולעפיה רואים את התהליך שעוברים שני הגיבורים. הסיפור עוסק גם בהתייחסות של החברה לזיקנה.

  5. נועה הגיב:

    מוסיפה לרשימה את "ספר הקיץ" הנהדר של טובה יונסן, שעוסק בעדינות ובחן בדיאלוג בין הילדות להזדקנות ולמוות

כתיבת תגובה