14 ספרות

חיתול ישן-חדש / רן כהן-אהרונוב וליאורה גרוסמן

ראיון משולב עם סופר ומאיירת על ההוצאה המחודשת של הספר "לא רוצה חיתול"

ספטמבר 28, 2011  

לאחרונה ראה אור במהדורה מחודשת הספר "לא רוצה חיתול", שכתב רן כהן-אהרונוב ואיירה ליאורה גרוסמן (הוצאת כתר, עריכה: רחלה זנדבנק). הספר ראה אור לראשונה בשנת 1996 וזכה להצלחה רבה. לכבוד המהדורה המחודשת, איירה ליאורה גרוסמן מחדש את הספר ואיורייה מצביעים גם על השינויים שחלו בסגנונה. לאור המהלך הייחודי הזה, ביקשנו לשמוע מהסופר והמאיירת על טיבו של הספר ותהליך העבודה המשותף.

רן כהן-אהרונוב

ספרים שמטפלים ב"בעיה", נוטים להיות דידקטים ואינם מציגים סיפור עלילתי מוצלח. כיצד התמודדת עם מכשול כה שכיח?

הרעיון לכתוב את הספר עלה לי מתוך ההתנסות שלי כגנן עם נושא הגמילה מחיתולים בגן. בכתיבה ניסיתי לראות את הדברים מזווית הראיה של הילד, לנסות ולהתחבר למה שעובר עליו, מה החוויה שלו בתוך תהליך מורכב זה שכרוך בהשגת שליטה ובויתור על שליטה. אני חושב שהחיבור לחוויה הוא שעזר לספר מלהפוך לספר דידקטי או ספר על ׳בעיה׳, לספר שיותר מתאר ומשקף חוויה רגשית של ציפייה, אכזבה, אמביוולנטיות, שהן חוויות שמאפיינות תהליכי צמיחה בכלל.

מהו ייחודו של הספר, לדעתך?

למעשה, זהו גם יחודו של הספר; שהוא מתאר חוויה ואולי גם שהוא מתאר תהליך בו יש גם נסיגות ולא רק סיפור הצלחה. הדרך לא סלולה מראש, יש בה צעד קדימה וצעד אחורה, היא דינמית ומחייבת יצירתיות. כמובן שהאיורים המקסימים של ליאורה מאד תרמו ותורמים לייחודו של הספר.

החלטתו של הגיבור, ערן, להיפרד מהחיתול נובעת בתחילה מרצון לחקות את יואב, חברו הטוב. מדוע בחרת להציג גם את סיפור המשנה הזה ובאיזה אופן הוא מאיר את סיפור המסגרת?

חלק בלתי נפרד מתהליך הגמילה הוא תהליך של סוציאליזציה, תהליך שיש בו היבטים חברתיים ומעורב בו חיקוי. הילדים מתחילים להבחין במתרחש סביבם, אולי כבר קודם ידעו, אולם כעת הם מתעניינים בכך שההורים, האחים הגדולים, עושים קקי ופיפי בשרותים. בגן הילדים מתוודעים להבדלים בינם ובין ילדים אחרים ומתחילים להסתקרן לגביהם כחלק מביסוס הזהות שלהם. חלק בלתי נפרד מהתהליך הזה כולל חיקוי ורצון להדמות לאחר ומתוך כך מציאת ה-"מי אני" ומה הדרך שלי.

תיאור ויזואלי של הישיבה על הסיר, ישן מול חדש

כיצד אתה תופס את הכתיבה לילדים? האם ישנם עקרונות שעל פיהם אתה כותב או חושב שספרות טובה צריכה להיכתב?

בכתיבה שלי לילדים אני מחפש רלוונטיות לתכנים, נושאים וחוויות שילדים יכולים להתחבר אליהם. אני מנסה לצאת מתוך נקודת המבט שלהם, או מאיך שאני מפנטז שהם רואים את הדברים. אני מנסה להתחבר לתפיסה הילדית שבתוכי. אני מקוה שאני כותב בגובה העיניים, לא מעמדה של המבוגר היודע, המחנך, אלא מנסיונו להתקרב לחוויה של הילד ולעולמו. אני חושב שחוויה ספרותית מתאפשרת כשניתן להזדהות באופן רגשי, ואני מקוה שהילדים שאליהם פונים ספרי יכולים להזדהות עם החוויות שעוברות על גיבורי הספר. כמו כן אני תמיד "מנסה" את הספרים קודם לכן על ילדים ורואה ומקשיב למה התחברו, מתי איבדו קשב, מה הצחיק אותם… ילדים הם המבקרים האמינים ביותר בכל הנוגע לספרות ילדים.

ליאורה גרוסמן

מהם ההבדלים העיקריים בין שתי המהדורות של הספר?

הספר "לא רוצה חיתול" היה הספר הראשון שאיירתי בכריכה קשה וזו היתה ההתנסות הראשונה שלי בטכניקה של צבעי עיפרון (אפשר לראות את דרגת השליטה הנמוכה שלי בטכניקה לעומת הגרסה החדשה, שכבר צויירה אחרי שנים של עבודה: הצבעים לא רוויים, הדמויות לא פלסטיות מספיק וכו'). זו גם היתה התנסות ראשונה בעבודה על ספר שלם, ולכן בגרסת המקור אין מספיק חשיבה על מה שחשוב לי היום כמאיירת – הכפולה השלמה. האיורים, במקור, בעצם מתרחשים בצד שמאל של הכפולה כשבצד השני יש שימוש באורנמנטים – דבר שאני נמנעת ממנו כמו מאש בספרים שאני עובדת עליהם כיום.

כמובן שהיתה זו התנסות ראשונה לגמרי בעיצוב דמות – הדמויות לא אמינות אנטומית (ואני, כידוע, מאיירת ריאליסטית). ההחלטה לעשות עין בצורת נקודה (ומאיירים מאד מתאפיינים באופן בו הם מציירים עיניים לגיבורים שלהם) למשל, הופכת את הדמויות למעט קריקטוריסטיות. וחשוב מזה, כשציירתי את הספר המקורי לא היו לי ילדים. יש דברים שהורים לילדים לומדים ויודעים – אפשר לראות את זה בספר החדש: בספר הישן הילד הולך לגן עם אמא שלו ברגל. סביב צווארו שקית אוכל של פעם, ולה יש תיק תינוק עם בקבוק. אלה הדברים שהנחתי שהורים הולכים איתם לגן. בספר החדש, הוא הולך ברגל, אבל האמא מצויידת בתיק ועוד תיק וכרית שינה וכלב.

איור מהספר הישן של ההליכה לגן

 בכפולה אחרת, האבא מביא את הילד לגן עם עגלה. הסיבה שהעגלה הופיעה פתאום בגרסה החדשה היא שלא ידעתי אז את חשיבותה של העגלה לילדים בני שנתיים בדרכם לגן. לא ידעתי את כמות החפצים הנדרשים להליכה לגן, את הטקסים הקטנים שקורים בדרך לגן. הכלב אגב, שלא מופיע בגרסה המקורית, הופיע בגרסה החדשה לכבוד כלבתי בייבי (זצ"ל), שליוותה אותנו יום יום לגן, והיתה חלק בלתי נפרד מטקס הפרידה היומי. בייבי נפטרה במהלך העבודה על הספר ומאחר שהיינו אכולות צער וגעגועים, ביקשה ממני עלמה, הבת שלי, להכניס אותה לספר הזה, החדש, שמבוסס חזותית על כל כך הרבה מתהליך הגדילה שלה.

כיצד עבדת על עיצוב הדמויות במהדורה החדשה, מה היה לך חשוב להדגיש?

בספר הישן התקשיתי באפיון הדמויות. בזמנו, לא הייתי מודעת לרגע החמקמק הזה שרן כותב עליו: רגע בו הילד בעצם מתחיל להיפרד מהוריו, הרגע שבו הוא מרגיש שהוא כל יכול; הרגע שבו הוא מגלה את מגבלות הכוח שלו, הרגע שבו הוא מרגיש כל כך קטן והרגע הנפלא שבו הוא מרגיש כל כך גדול. כשמסתכלים בשתי הדמויות המרכזיות של הספר – ערן ויואב, כמעט ולא מבחינים בהבעות ובניואנסים. יואב וערן מצויירים שניהם באותו גיל. זה כמובן לא מדויק, בספר כתוב בפירוש שיואב גדול יותר. איכשהו פספסתי את זה בתהליך.

המלחמה בדרקונים, ישן מול חדש.

בספר החדש הדגשתי את הבדלי הגיל ויותר מזה. אם יואב המקורי היה ילד ג'נרי ומאד לא ישראלי (מכנסי שלושה רבעים, שלייקעס וכובע קסקט הפוך), הרי שליואב החדש הקדשתי תשומת לב רבה מאד. שאלתי את עצמי מי הוא הילד הזה ולא רק איזה בגדים הוא לובש. החלטתי שיואב הוא הילד הזה, שהוא אמנם ג'ינג'י וממושקף ושמנמן, אבל יש לו דמיון פעיל מאד (זה כתוב בספר, הם נלחמים בדרקונים בשירותים), והוא תמיד שקוע באיזה משחק דמיוני עם עצמו או עם האחרים, ולכן אין לו בעיה ללבוש מסננת על הראש וגלימה מאולתרת, או כנפיים של מלאך. הוא לבוש בבגדים קצת ישנים וקצת מלוכלכים. רואים שהוא בוחר אותם לבד מהארון, וההורים האוהבים שלו (שאולי אין להם המון כסף לכל מיני בגדים מעוצבים, ככה אני דמיינתי את זה בכל אופן) פשוט נותנים לו. זו בחירה שלא הייתי יכולה לעשות פעם. לא הכרתי את הילד הזה. רק כשנולדה לי ילדה שהתעקשה ללכת לגן בשמלת כלה, כנפי פייה, כפפות תחרה ומגפיים צהובים, גיליתי את כוח הפנטזיה הקסום שבבגדים. בקיצור, יואב הוא ילד שצועד לצלילי התוף של עצמו. בגלל זה הוא אטרקטיבי ומשמש מודל חיקוי. לא רק בגלל שהוא כבר יודע לעשות פיפי באסלה. גם – אבל לא רק.

עיצוב חדש לדמותו של החבר יואב

עכשיו אנחנו מגיעים לערן – הגיבור של הסיפור. הדבר שהיה חשוב לי לגביו, מעבר לפגיעות שלו (להבדיל מיואב, הוא מצוייר הרבה עם מוצץ, למשל), שעבדתי עליה קשה – ערן הוא חלק ממשפחה. המשפחה מאד נוכחת בספר, כי חלק מהמעבר של ערן מחיתול לעצמאות תחתונית קורה בבית, ותמיד בשיתוף המשפחה. הקונספט בספר החדש נבע מאיזו התחלה של החלטה בספר הישן – לא לצייר את המבוגרים אם אפשר להימנע מהם. כבר אז רציתי שהספר ידבר על הילדים ולא על ההורים שלהם. בספר הישן לא הצלחתי ליישם את זה לגמרי – אנחנו רואים את הפנים של אבא של ערן ושל רוני הגננת ובספר החדש כבר ידעתי לעשות את זה. שמרתי על הפנים של המבוגרים מחוץ לפריים (כשרוני מרימה את ערן על הידיים, היא מצויירת מהגב, כך שנשמרה הרכות של החיבוק אבל גם האנונימיות של המבוגר). הייתי צריכה למצוא דרך להראות את המשפחה, בלי לעצב לה פנים.

אמא של ערן היא מתולתלת עם שיער שחור, ממש כמוהו (רן ביקש ממני לא לשנות מהותית את האפיונים הבסיסיים של הדמות של ערן, והוא נשאר ברעמת תלתלים שחורה, כמו במקור.). כל המשפחה הולכת בנעלי קרוקס ירוקות וזה מאפיין רק אותם לאורך הספר. בנוסף, מאחר וכמו בכל הספרים שאיירתי אי פעם יש מישהו בפסים בצבע אדום לבן (הפעם זה ערן – גיבור הסיפור), הרי שזה המוטיב המאפיין גם בני משפחה אחרים – רצועה אדומה לכלב, לאמא יש מכנסים משובצות באדום לבן וכו'. לערן יש גם ארנב צעצוע – הארנב הזה, בטעות יסודו. מאחר ואז לא עבדתי באופן המאד ממוקד בו אני עובדת כיום, ציירתי את כל הספר עם ארנב, כדי לגלות שבכפולה האחרונה ערן מלביש חיתול לדובון שלו. אין גבול לעוצמת הסבל והמצוקה שעברתי. מזל ענק שרנדה הוא איש נחמד ותומך. הוא הסכים לשנות לארנב. לא כל הסופרים היו מוותרים לי – אז רן, אם אתה קורא את זה – תודה.

אם כן, ארנב הצעצוע בספר המקורי נשאר צעצוע. הוא לא משחק תפקיד אמיתי. בספר החדש הוא סוג של גיבור משנה, אלטר אגו, שמשקף ומחזק את מצבי הרוח של ערן הגיבור. קודם כל – גם הוא עשוי בפסים אדומים ולבנים, כך שרואים שהוא שייך לילד. חוץ מזה, בגרסה החדשה הוא לא סתם נגרר מאחור. יש לו חיים משל עצמו – למשל, הוא צועד בתהלוכת הניצחון של ערן ומרית וכף עץ בידו.

איור מתהלוכה, עם הארנב הקופץ

גם לרוני הגננת הקדשתי מחשבה. קודם כל – רציתי שהיא תהיה אשה גדולה. זה היה ממש חשוב לי – יש משהו בנשים גדולות, שמזוהה עם ארכיטיפ "האם הגדולה" בעיני. רציתי שהגננת תהיה הדמות הכי מכילה, הכי חמה, הכי לא מתעסקת באיך היא נראית, אלא רק בילדים ובעולמם וכל זאת – שימו לב – בלי לצייר לה פנים. הצמה הבלונדינית ונעלי הקיפי צויירו לכבוד הגננת אלונה, שכל כך אהבה את הבת שלי עשר שנים אחורה.

הסיפור נמסר מנקודת מבט ילדית. כיצד התמודדת עם אלמנט זה כמאיירת?

בספר המקורי, כפי שציינתי, ניסיתי להתמודד עם זה ולצייר את המבוגרים מעט ככל הניתן. זה היה רעיון מצויין, אבל אז עוד לא ידעתי איך ללכת עם רעיון כזה עד הסוף. מאחר וכל הספר מדבר על הרגע השברירי הזה שבו הילד הופך מ"קטן" ל"גדול", ומאחר והרגע הזה מורכב מאד ועשוי מחלקים בהם הילד נסוג לתחושת הקטנות שלו, ושוב הופך לגדול בעיני עצמו, היה לי חשוב מאד להתמקד בילד, או יותר נכון במה זה להיות ילד. אני לא יודעת אם חשבתם על זה – אבל להיות ילד זה תמיד להסתכל על הכל מלמטה. זה תמיד להושיט יד כלפי מעלה, אל המבוגר. את הילד תמיד מסיעים, מובילים, אומרים לו מה לעשות, מתי לישון, מתי לקום, מה לאכול. ולגופו של עניין – הילד לא שולט בצרכים שלו. הוא תמיד מולבש בחיתול. החיתול הוא סמל של חוסר שליטה. הספר הזה הוא על המאבק לשליטה, וכל כמה שהמבוגרים נוכחים במסע הזה, את המאבק עושה כל אדם (גם אם הוא ממש קטן) לגמרי בעצמו. לכן בכל איור בספר מופיע מה שהילד רואה מהזווית שלו ובחרתי לא לצייר פנים של מבוגרים. מצד שני, הוספתי את החברים של ערן בגן. הם לא הופיעו בגרסת המקור אבל פה היה לי חשוב מאד לצייר אותם, כי אם הספר הוא מנקודת המבט של הילד, והוא מגדיר את מה שהילד רואה – הרי שקבוצת השווים שלו, הילדים שבגן, חייבים להופיע.

איורייך רווים בהומור ויוצרים אווירה קלילה ונעימה. מהו לדעתך האפקט של עיצוב כזה בספר בעל מסר מובחן?

אני מאד משתדלת שהאיורים שלי יהיו מצחיקים. עם השנים, הקשרים שלי עם ילדים התרחבו והתהדקו ומאד השתפרתי בהבנה של הדברים שמצחיקים אותם. אני מאד מאד משתדלת לעשות משהו ממש מצחיק בכל ספר, גם אם הוא קודר ורציני, ולא כי יש לי איזו אג'נדה מסודרת – אני פשוט בן אדם כזה. העולם מצחיק – אז צוחקים. בספר הזה היתה חשיבות כבירה להתייחסות ההומוריסטית והקלילה, מכיוון שמנסיוני ולטעמי, אסור להפוך את נושא המעבר לסיר לאיזו דרמה גדולה. חוץ מזה, רנדה כתב ספר מצחיק – רווי שירים בלתי הגיוניים, צחוקים ורגעים שמחים. נכון שחוסר ההצלחה של הילד מתסכל אותו עד בכי, כמו כולנו – אבל כמו שאמרה לי תמיד אמא שלי: "מה את בוכה? תקומי מיד על הרגליים ותנערי את החול מהמכנסיים". זה המוטו האישי שלי מול כל מצב של כשלון, עד היום הזה. אני לא מאיירת "חינוכית" – הבת שלי תגיד שאני אפילו לא אמא "חינוכית", אבל אם יש איזה כלי בתיבת הכלים האנושית ששווה להעביר אותו הלאה, זה כנראה הכלי הזה. לטקסט יש מסר מובחן, זה נכון. בואו נגיד שזה המסר המובחן שלי.

איור מתוך הספר החדש, עם השיר הקליט המלווה את השחרור מהחיתול

שאלה משותפת לסופר והמאיירת: עבדתם יחד גם על הספר "זה שלי". כיצד התנהלה העבודה על הספרים, ובאופן ספציפי – לגבי המהדורה החדשה של "לא רוצה חיתול"?

רן כהן-אהרונוב: "לא רוצה חיתול" הוא הספר הראשון עליו עבדנו יחדיו, ליאורה ואני. אחריו הוצאנו יחד את "יש לי יומולדת" וגם את "מיצי" שכתבתי במשותף עם הסופרת מירי רוזובסקי. הספר "זה שלי" היה הספר המשותף הרביעי שלנו. את החיבור בינינו ערך העורך הראשי של ספריית מעריב בזמנו, אלי שמעוני. שנינו צעדנו את צעדנו הראשונים בתחום. החיבור היה מיידי. אני מרגיש שליאורה משלימה באיורים את הטקסט שלי ומוסיפה עליו והאיורים שלה מדהימים בעיני. לכבוד הוא לי שליאורה היא היום מאיירת ספרי ילדים ברמה בינלאומית. אהבתי ואני עדיין מאד אוהב את האיורים של המהדורה הראשונה של "לא רוצה חיתול". היתה בהם תמימות ונאיביות שהתאימה ליצירת הביכורים שלי. אין ספק שהאיורים החדשים מופלאים והם יותר אקספרסיביים ובעלי עוצמה. אני אוהב גם אותם מאד והם מתאימים מאד לרעיון של מהדורה חדשה.

ליאורה גרוסמן: "לא רוצה חיתול" היה הספר הראשון שרנדה כתב ואני איירתי והמהדורה החדשה היתה כמו לעבוד על ספר חדש לגמרי. קודם כל אני רוצה לתת את הקרדיט להוצאת "כתר" שהחליטה להוציא אותו לאור באיורים מחודשים. זו החלטה פיננסית רצינית והיא לא מובנת מאליה. מאחר שכך, מצאנו את עצמנו מתייחסים לספר בשיא הרצינות – כספר חדש – לא כחידוש.

תחילה דנו בקשר בין הספר החדש לישן. רן אהב את איורי הספר הקודם ואני רציתי לחדש. רן ביקש שמשהו מרוח הדברים בספר הישן יישמר, ולקחתי את זה כסוג של אתגר. ישבתי מול העותק המרוט שלי של "לא רוצה חיתול" המקורי, ובדקתי כל החלטה והחלטה. הבנתי מה ניסיתי לעשות – למשל לשמור על מינימליזם חזותי ויישמתי את ההחלטה באופן טוב יותר בספר החדש: הטקסט תמיד מופיע על רצועה בתחתית הדף, שהיא הרצפה. החפצים או האבזרים המופיעים בדף הם רק המינימום הנחוץ להעברת הסיטואציה – אין עיצוב אוירתי של חדרים ונופים, מה שמאפיין אותי כמאיירת בספרים האחרים שאיירתי.

רן ביקש מאד שהילד לא ישתנה. לא יכולתי להשאיר אותו לגמרי אותו דבר, אני הרי כבר לא מסגננת כך דמויות. התמקדתי בעיקר – גוון השיער, איפיון העינים (אמנם לא נקודה, אבל קרוב). הקדשתי מחשבה למה שהוא לובש, ואפילו לתחתונים שלו. היו ויכוחים מרים לגבי הדרקון הגדול. במקור הוא היה ממש מפחיד ורן ורחלה ביקשו דרקון נחמד, ושהילדים ישלטו בו ולא יילחמו בו. אני אוהבת הפחדות אבל זרמתי איתם, ואני אוהבת את התוצאה. איפה שהוא בהתחלה גילינו שבספר המקורי היו המון כפולות, הרבה יותר מהנהוג. רן נאלץ לקצר, אבל אני חושבת שזה לטובה. במהדורה החדשה עשיתי סקיצות בשחור לבן לכל הספר לפני שהתחלתי לצבוע. לא עבדתי ככה בתחילת הדרך, וזו כמובן דרך נפלאה לעבוד – כל הוויכוחים המהותיים נפתרים ככה, בלי לעבוד קשה מדי. כמובן שאחרי הצביעה, רן ורחלה רצו שינויים. אני שנאתי אותם בלהט וחשבתי שהם שני אנשים איומים ונוראים שלא צריכים לעבוד בכלל עם ספרים, אבל אז הספר יצא, וחשבתי שרן ורחלה הם אנשים מקסימים ונפלאים, שצריכים להוציא ספרים רבים ככל הניתן.

סקיצה מתוך הספר החדש: הגיבור והארנבון בבגדים תואמים

זה נכון שאמרתי פעם, שהסופר שהכי אהבתי לעבוד איתו היה הנס כריסטיאן אנדרסן, בעיקר כי הוא היה מת ולא אמר לי מה לעשות – אבל בגדול, המפגש עם הסופרים הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שאני כל כך אוהבת את העבודה הלא משתלמת הזאת. יש לי הזכות להכיר אישית את האנשים הכי מבריקים ומרתקים בארץ. בדרך כלל, העבודה והמפגש עם הסופרים נעימים ומעניינים מאד וזה כיף גדול. אבל פעם בכמה שנים, קורה הדבר הקסום מכל – אני מכירה סופר שהופך לחבר. למשל רן כהן-אהרונוב, הוא ידידי הטוב רנדה, שהוא גם אבא וגם פדגוג, וגם יוצר נפלא וגם בן אדם שממש כיף לשתות איתו קפה.
כתיבת תגובה

14 תגובות:

  1. מאת רוני:

    איזה צמד יוצרים מוכשר, יצירתי ובעיקר אנושי

  2. מאת רוני:

    ספר גדול שפונה לאנשים קטנים

  3. מאת חיים:

    דרך יצירתית ומעולה להתחיל לעבוד עם הילדה על גמילה מחיתול. עד עכשיו היה אפשר לדבר על זה ולנסות מדי פעם – עכשיו אפשר להקריא על זה סיפור : ) נפלא ביותר, איורים מסקרנים וסוחפים וסיפור הרמוני ומשעשע שעורר בי צחוק של הזדהות.
    תודה.

  4. מאת עינב גואטה:

    אני בדיוק בשלב הזה של הבן שלי,הוא כבר היה בתהליך מתקדם של הגמילה ואז הגיעה הרגרסיה,אני מכורה ומוקירה את הספר ולשמחתי בזכות הכתבה הזו נזכרתי בו ואני רצה לקנות אותו דחוףףףףףף עם עוד כמה ספרים שאני חייבת של רן. תודה רבה לשני היוצרים המוכשרים והמדהימים.

  5. מאת איריס:

    הראיון מרתק, מלא הומור וגם מלמד משהו על תהליך האיור.
    אני מאוד אוהבת את הדרקון

  6. בטח יש לי עותק של הספר הראשון איפשהו, כי אני בהחלט זוכרת את עצמי מדקלמת יומבות-קומבות לפני 15 שנה בערך. הי ליאורה, והי רן ומזלטוף

  7. מאת דינה:

    אינני מכירה לא את הספר המקורי ולא את החדש (עניין זה יתוקן בקרוב!) אך נהניתי מאוד מהטעימות ומהראיון. האיורים הראשונים נראים לי מלאי חן,תום ופשטות, אך החדשים פשוט מרהיבים!
    ברכות לשני היוצרים !

  8. ומאחר שהגיבה פה נעה סמלסון, זה הזמן להגיד שהיא זו שקיבלה את הספר "לא רוצה חיתול" הראשון, היא זו שערכה אותו (בכשרון גדול), היא זו שנתנה לי את הצ'אנס הראשון שלי כמאיירת ולרן כסופר, אני חושבת שהגיע הזמן להגיד תודה.
    בלעדיך, נעה, הייתי עדיין מציירת למגירה.

  9. מאת נעמי:

    ליאורה,הראיון איתך נפלא,חכם,מלא הומור!זו את!ברכות לך ולרן כהן אהרונוב.

  10. מאת גליה:

    יופי של ספר, והאיורים החדשים נהדרים. תענוג לעקוב אחרי ההתפתחות של המאיירת הזאת.

  11. התמוגגתי לקרוא על תהליך היצירה, על החשיבה על הפרטים הקטנים, על הצמיחה של ליאורה כאמא ויוצרת.
    על שיתןף הפעולה.
    אני מאמינה שאפשר ליצור עבור ילדים גם בלי להיות הורים
    ואני בטוחה שההורות משביחה אותנו כאנשים וכיוצרים. במיוחד עבור ולמען ילדים!
    אהבתי מאד את הגירסה הראשונה ( יומבה קומבה!)
    עכשיו אחכה לנכדים, כדי להשתדרג לגירסה החדשה…..
    תודה!

  12. מאת רן כהן אהרונוב:

    תודה לכולם על הברכות, ולנעה סמלסון מצטרף לתודות של ליאורה על ההזדמנות הראשונה שניתנה לנו. תודה

  13. מאת עדה:

    לרן שלום רב,
    ראיתי הבקר את הראיון ב"חיים הטובים" מאד התרשמתי וחיפשתי אותך באינטרנט, לצערי אתה מפעיל גנים בירושלים וכמטפלת הייתי שמחה לעבוד איתך בגנים בתל-אביב (במרכז). לא מזמן עבדתי שבועיים בגנים בבלי ומאד לא אהבתי שם את השיטה. אני מאד מזדהה עם מה שאמרת בראיון. כל ילד הוא אינדיבידואלי בפני עצמו וכך צריך להתייחס אליו. לצערי היום אני רואה הורים שמחייבים את הילדים בניגוד לרצונם, כמו ללכת לגן, בגיל כה צעיר, וזה תמיד זה מתאים לכולם. צריך תמיד להסתכל על הילד ולעשות את מה שטוב לילד, ללא כל קשר לזה ש"כל החברות שלי שולחות את הילד מוקדם"…ובגנים גם כן צריך ללכת עם הילד ולא נגדו, נגד הטבע שלו, בוודאי שלא לצעוק על ילדים, לסחוט ילדים, לגרור ילדים בכוח בידיים, להעניש ילדים ובקיצור להוציא את כל העצבים על ילדים. בגנים של בבלי היה גנן אחד מדליק, שכול הילדים אהבו אותו כי הוא ידע ללכת איתם, לקרוא אותם, להבין אותם , להיכנס להם לראש וזה יצר מחלוקות עם הסייעות במקום שהתנגדו לו. אנו מגדלים דור חדש ורצוי שזה יתחיל מהבית, מהמטפלת, מהפעוטון, הגן ובית הספר – זה תלוי בשיטות החינוך המתאימות והשיטות חייבות ללכת לדעתי האישית עם הילד ולא נגד הילד.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.