במה ומסך

חרוזי זכוכית / אביבית משמרי

רשימת ביקורת על תוכנית הטלוויזיה של החינוכית "תנ"ך בחרוזים"

ינואר 28, 2016  

האם שמעתם פעם על עיבוד מחורז של "אי.טי"? את "ספיידרמן" בחרוזים הייתם קונים? והאם פגשתם פעם ילד שלא הקשיב בעיניים פעורות לנוסח הפרוזה של "עמי ותמי" או "בגדי המלך החדשים"? נכון שלא? ברור שלא, כי הסיפורים הללו הם, כמו שאומרים, ברזל. איש לא מטיל ספק ביכולתם לרתק ילדים מן השנייה הראשונה.

אבל תנ"ך, נו כן, תנ"ך זה הדבר המשעמם הזה, שמפרט את כלי המשכן ומידותיו בלשון שילדים בני זמננו לא יכולים לקלוט. קרה מה שקרה, התחלפו הדורות ורוב הילדים החילונים היום מופנים, בהכוונה מגבוה, לעיבודים בשפה פשוטה של ספר הספרים, בלי המקור. ביניהם הצליחה במיוחד סדרת "התנ"ך בחרוזים" של אפרים סידון.

טור זה אינו עוסק בביקורת החינוך והכותבת אינה פדגוגית, ולכן אדלג על השאלה אם אין כל דרך היום לאפשר לילדים חילוניים לקרוא תנ"ך במקור. נניח, לצורך העניין, שהם קופצניים מדי או חסרים רבדי שפה; ושאכן אין צורך ממשי להציג להם את הטקסט המקורי. מה שלא ברור הוא, מדוע מתבקש לדלג מכאן הישר לשפה מחורזת. האם אין דרכי ביניים? לתנ"ך הלא יצאו עשרות עיבודים מאוירים המקלים על הקריאה, המדפים המתאימים בספרייה מתפקעים מהם, ורובם מצליחים להעביר את לוז הסיפור ועדיין גם לשרבב פסוקים רבים כלשונם כשזה מתאפשר. מרבית הספרים הללו מיועדים לילדים דתיים וזה ניכר, אבל ילדים חילוניים יכולים לבדוק למשל את העיבוד המוצלח של עטרה אופק ששומר על האיזון בין נאמנות יחסית למקור ובין נגישות לקורא הצעיר.

כל ההקדמה הזו היא בעצם גילוי נאות: בעיני, הבחירה בחרוזים כדרך לגשת לתנ"ך היא עצלנית. זו בחירה שמדללת את עוצמת הטקסטים, ממעיטה ביכולתם של הילדים וגם מסגירה בלי להתכוון את הדעה הקדומה: התנ"ך משעמם ילדים מטבעו, ורק משקל וקצב יהפכו אותו למעניין. ברוח זו פועלת סדרת "התנ"ך בחרוזים" המשודרת בערוץ החינוכית, ומבוססת על הסדרה שכתב אפרים סידון.

התנ"ך בחרוזים - כריכת הספר

התנ"ך בחרוזים – כריכת הספר

סידון הוא חרזן בלתי נלאה, שכבר שדד את חנם וקסמם של עשרות טקסטים. לבד מהתנ"ך הוא ההין לחרוז את ההגדה של פסח – כן, זו שטרחו לכלול בה את ארבע הקושיות, חד גדיא ואחד מי יודע, שנוצרו במיוחד כדי להשאיר את הילדים ערים. ועוד ראה כי טוב ויצק גם מעשיות קלאסיות בחרוזיםמאנדרסן ועד, למען השם, במבי ואמו הירויה.

בכל אופן, סידון נבחר להיות המתווך הרשמי של החינוכית לענייני תנ"ך. בכל פרק הוא מקריא חרוזים מן הספר לקהל ילדים קטן. מולו באולפן, דני קרמן מצייר בצבעי מים את העלילה הנפרשת, בד בבד עם המלל. לאחר ההקראה מתקיימת שיחה עם הילדים, בה הם נשאלים למשל לדעתם על מעשיו של קין, על העונש שקיבל וכולי.

יש להודות כי סידון בקי בחריזה שקולה וקצובה וכמעט אינו חורז שור בחמור. פה ושם יש צליעות החוטאות באריכות יתר ובשגיאות לשון: "ליתר ביטחון הוא לקח את משפחתו והעביר אותם מעבר לנחל יבוק / כי חשב, והיה ועשיו לא יתפייס, מוטב שהם יהיו קצת רחוק". אבל קחו למשל את "אחרונים אחרונים, דקה לפני המבול / נכנסו מתנשפים שבלולה ושבלול". זו תוספת ציורית מקסימה שמפיחה רוח חיים בתמונה המוכרת של החיות הנכנסות לתיבת נוח.

דווקא במקרה הזה, הרהרתי, היה סידון יכול לכתוב מעשייה צדדית נחמדה על השבלולים שאיחרו לתיבת נוח. ואז הגיעה השורה "אדם וחיה, רמש ועוף / על כולם הביא אלוהים את הסוף". מה מרשים ומבעית יותר מאשר השמדת כל עולם החי? איך אפשר להקטין אותו לחרוז שובב לפעוטות?

עוד כהנה וכהנה אירועים קשים מספר בראשית חולפים בקצב ובמשקל. קין, למשל, זומם, רוצח, מתוודה, מתחנן, מקבל אות על מצחו, וכל זאת בפחות מדקה. אצל סידון אנחנו מקבלים את זרימת העלילה השטחית של המיתוסים העצומים הללו, והצורה הקלילה מחסירה ממשקלו של התוכן רב ההוד. החריזה גם משטיחה ומטשטשת את כוחן של תחבולות ספרותיות כמו החזרה המשולשת (שלוש פעמים נשלחו ציפורים עד שנוח הבין שקלו המים).

סידון אינו ניגש לפצח את ההסבר הטכני של מידות המשכן. כפי שהעיד בראיון אתו, הוא מתמקד בסיפורים העלילתיים לבדם. אבל דווקא הם אלו שאמורים היו לרתק ילדים, אפילו בסיפור שבעל פה – אשת לוט, שמשון ודלילה, דניאל בגוב האריות… מדוע נבחר להם תיווך טלוויזיוני שכל כך חוטא לרוח המקור?

ערוץ החינוכית התמודד כבר בעבר עם נושאים "יהודיים": כיום משודרת "חלם בהלם" שממחיזה מעשיות ממזרח אירופה. לפני עשרות שנים רצה "קשת בענן" החביבה שהתמקדה במסורת ובמנהגי חגים. "שניים אוחזין" התמודדה עם טקסטים תלמודיים, כולל ארמית, והיתה גם הסדרה הקומית "חצי המנשה" משנות התשעים (שסידון היה  מכותביה!). לא שהתוכניות הללו היו אי פעם הדבר הכי לוהט או קולי, אבל הילדים שצפו נהנו ובדרך כלל גם זכרו משהו. ובערוץ הראשון היו גם אגדות המלך שלמה באנימציה של רוני אורן.

לנוכח הדוגמאות המוצלחות האלה עולה השאלה, האם בטוח שהפורמט הטלוויזיוני המכופתר "איש מקריא לקבוצת ילדים וכולם מתנהגים יפה" מתאים לתיווך התנ"ך? הילדים כבר השתדלו לשבת בשקט כל היום, בגן ובבית הספר, וכאן הם שוב צריכים להקשיב ולהנהן. בניגוד לפרופסורים ב"מה זה מוזה" של ירון לונדון, שבאמת מביאים גוף ידע עצום, סידון אינו באמת סמכות לתנ"ך, הוא מומחה לתיווך שטוח. ומישהו בחינוכית חשב שבמקום להתפעל מהעוצמה המבהילה של אות קין, יש למנף את הדיון לשאלה המוסרית על עונשו של רוצח, שכן התורה אינה אלא מבוא לשיעור חברה. כך אנחנו נשארים עם גרסה מדולדלת של מיתוס – העלילה ללא העוצמה שלה, הדיון במשמעות המוסרית ללא הקתרזיס.

יש להודות – הילדים אכן יושבים מרותקים מול סידון, ומשתתפים יפה. הילדים בבית בוהים, אין מי שיאמר להם שהפסידו משהו. יש חרוזים חמודים, יש ציור יפה בסוף כל תכנית, הכול בסדר, רק ספר שחור מרובע קטן יושב מבויש בפינה, ואין לו הופכין.

 

אביבית משמרי – ילידת 1968, כותבת, עורכת ואמא לשניים. בעלת תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה מאוניברסיטת תל אביב. ספרה "הזקן השתגע" יצא ב-2013 בהוצאת "חרגול מודן" וזכה בפרס רמת גן לספר ביכורים. ספרה "הנפש קמה באמצע הלילה" יצא ב-2015. בעלת הבלוג "כותבת מוחקת".

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.