1 במה ומסך

טוב, אבל לא מצוין / סיון דוידוב

רשימת ביקורת על הסרט "הדינוזאור הטוב" של פיקסאר

דצמבר 6, 2015  

פחות מחצי שנה אחרי "הקול בראש" (Inside Out) מגיע סרט חדש מבית הגידול הצבעוני של דיסני-פיקסאר. אבל בניגוד לרעש, הצלצולים והתחזיות למועמדות לפרס האוסקר, המלוות את "הקול בראש" – עושה רושם כי "הדינוזאור הטוב" (The Good Dinosaur) לא עומד להיכנס לרשימת הסרטים הבלתי נשכחים בזיכרון האנימציה הקולקטיבי שלנו. ואם כבר כן יעשה את זה, לא מהסיבות הטובות בהכרח.

חבלי הלידה של הסרט היו בעייתיים. פיקסאר הודיעה עליו כבר בקיץ של שנת 2011, כשהתכנית הייתה להעלותו למסכים בעונת החגים של 2013, כלומר לפני שנתיים בדיוק. מאז הוחלף הבמאי, ואת מקומו של בוב פטרסון, שביים ב-2009 את "למעלה" (Up) יחד עם פיט דוקטר מ"הקול בראש", תפס פיטר סון – שזהו סרטו הראשון באורך מלא כבמאי (סרטו הקצר הזכור לטובה "מעונן חלקית" – Partly Cloudy – הוקרן לפני "למעלה"). גם בגזרת התסריט וצוות השחקנים המדבבים את דמויות הסרט נערכו כמה שינויים (ניל פטריק האריס, למשל, תוכנן לדבב את באק, אחיו של ארלו, גיבור הסרט. במקומו דובב את הדמות שחקן הרבה פחות מוכר ורק בן 15), ותאריך יציאתו של הסרט נדחה שוב ושוב. כך נוצר המצב שבו לראשונה מאז 2005 חלפה שנה קולנועית קלנדרית ללא סרט של פיקסאר, ו-2014 הייתה יתומה מסרט פיקסארי. לכן ככל הנראה מביאה 2015 עם סיומה סרט שני – לראשונה בתולדות פיקסאר. "הדינוזאור הטוב", שתוכנן לצאת במאי 2014, עלה בשבוע שעבר, ולכבוד חג ההודיה בארה"ב – בתאריך שהיה שמור בתחילה ל"מוצאים את דוגי" (Finding Dory – שנקראת "דוגי" בגרסתה העברית – סרט ההמשך ל"מוצאים את נמו" מ-2003) שייצא בקיץ 2016. עם פיקסאר תמיד יש למה לצפות.

כרזת הסרט

כרזת הסרט

אבל תהפוכות מסוג אלה לא ממש מסייעות ל"הדינוזאור הטוב" להישמע מבטיח, וגם לאחר צאתו לאקרנים מתקשה הסרט לשבור את שיאי ההכנסות הקופתיות – של חג ההודיה ושל פיקסאר עצמה. בנוסף, התקבלותו המאוד לא חיובית, כפי שהיא נמסרת על ידי הורים שבחרו להשמיע את דעתם עליו ברחבי הרשת, ודאי לא מסייעת לסרט להתרומם.

"הדינוזאור הטוב" מציע אלטרנטיבה היסטורית לנרטיב הדינוזאורי, כשהוא נפתח עם האסטרואיד הידוע מלפני 65.5 מיליון שנה – רק שהפעם הוא לא פוגע בכדור הארץ אלא רק חולף על פניו. הדינוזאורים, לא רק שאינם נכחדים, הם מתפתחים אף יותר, חלקם גם מסתגלים אל חיי חקלאות ובינוי בסיסיים. כזאת היא משפחת הדינוזאורים העומדת במרכז הסרט. מתוך שלוש ביצים של זוג אפטוזאורוסים-חוואים כאלה בוקעים ליבי, באק וארלו השלומיאל, גיבור הסרט, שכל מבוקשו הוא להשאיר חותם בעולם – כשם שמשאירים יתר בני משפחתו באקט רווי קסם: על הממגורה (סילו) המשפחתית שלהם מטביע כל אחד בתורו, לאחר מעשה בעל משמעות שעשה, את כף רגלו בעזרת בוץ. ביום גשום אחד יוצאים ארלו ואביו בעקבותיו של תינוק אדם מערות יתום, שמאוחר יותר יקבל את השם ספוט, המחבל בממגורה. הם נסחפים בשיטפון חזק, ואביו של ארלו מציל אותו, בעוד הוא נסחף ונעלם. עם היעדרותו של האב, ארלו ואחיו מסייעים לאמם בעבודות החווה. יום אחד ארלו מבחין בספוט ומחליט לרדוף אחריו ולתפוס אותו. אבל אחרי ששניהם נופלים לנהר ומוצאים את עצמם הרחק מההר שעליו ממוקמת החווה – עליהם לצאת אל דרכם חזרה, ולשרוד יחד הם יוצאים למסע שבמהלכו ילמד ארלו להתגבר על פחדיו, והחברות בין השניים תירקם.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

בילדותי נהגתי לייבב שוב ושוב (ומבחירה) כשצפיתי שוב ושוב ב"המסע לעמק החלומות" (The Land Before Time), המספר את סיפורו של "קט-רגל" (Littlefoot) היתום במסעו אל העמק המובטח, עם חבריו הדינוזאורים הרכים. לא יכולתי שלא להיזכר בסרט הזה, למרות שהתאפיין באנימציה די מיושנת ובדיבוב עברי מלא פאתוס – בגרסה בה נהגתי לצפות – ומצאתי קווי דמיון לא מעטים בינו לבין "הדינוזאור הטוב".

אמנם המסירה ההיסטורית כאמור היא שונה, אבל במובן מסוים היא גם חוזרת. ואין עם זה בעיה של ממש – הרי אותם סיפורים מסופרים שוב ושוב, ואנחנו נהנים מהם בכל פעם מחדש, בייחוד כשמדובר בסרטי ילדים. הבעיה עם "הדינוזאור הטוב" היא שאין בו את המשהו הנוסף שמצליח לרתק מחדש, לייצר עניין או לרענן את דפי הסיפור הנושן. המסע רצוף המכשולים של ארלו וספוט נחווה כארוך, מייגע, ובעיקר מעייף. קשה להצביע על סיבה עיקרית ומוצקה אחת מדוע הסרט החביב הזה, שהצפייה בו היא בסך הכול די מהנה, לא מצליח להתרומם הרבה מעבר ל"בסדר", וזאת על אף סצנה בלתי נשכחת ומרגשת עד כאב ודמעות מהזן הזולג, הממוקמת לקראת סופו. עובדת היותו של הסרט נטול דיאלוגים ברובו יכולה הייתה להסתמן כמעלתו ואפילו לאפשר לו להיות מוצע לקהל רחב יותר של גילים. אולם בפועל, המימד הוויזואלי שלו, עשיר ככל שיהיה, אינו מספק, ואף חוסר האחידות בין הנופים המרהיבים – שקשה להאמין כי הם מצוירים ולא מצולמים – לבין הדמויות המעט משורטטות והמאוד ממוחשבות – בולט מדי לעין ומייצר תחושה של ריחוק מהסרט במקום שקיעה לתוכו.

הדעות שהביעו הורים לילדים שצפו יחד אתם בסרט מתמקדות בעלילתו, המייצרת לא מעט תגובות סוערותהם מבקרים את האלימות שבו ואת ההצגה המפורשת של מוות – ועוד כזה של הורה; את התקיפה החייתית האלימה של הדינוזאורים המעופפים (האנטגוניסטים בסרט), ואת היותו מסחטת דמעות. גם היחס שמקבל ספוט – ילד שמתייחסים אליו כמו אל כלב, זכה להתייחסות, וסצנה שעוררה זעזוע מיוחד היא זו שבה ארלו וספוט אוכלים את פרותיו של עץ מסתורי שאינם מכירים, ולאחר מכן מתחילים להזות פסיכדלייה של צבעים וצורות. אבל סרטי הילדים גדושים באובדן הורי – ממעשיות עם כשלגייה וסינדרלה, דרך ״במבי״, וכלה ב״שישה גיבורים״ (שם מות האח המשמש דמות הורית הוא נוכח יותר). בסרטי דינוזאורים בדרך כלל מופיעות גם סצנות מפחידות יותר, אפילו אלימות – והן נשענות על העובדה שהדינוזאורים הן חיות כמעט מיתיות ועל כן אפשר להתמודד באמצעותן עם פחדים שאינם מן הממש. אחת כזאת, מובהקת במיוחד, היא הסיקוונס ״פולחן האביב״ של סטרווינסקי ביצירת המופת של דיסני, ״פנטסיה״.

ההיפרדות של ספוט מארלו (ספוילר: הוא מוצא לו משפחת אנשי מערות מאמצת בסצנה סמלית יפהפייה ומרגשת) גם היא חלק מהחיים שמוצגים בסרטי ילדים, עיין ערך מוגלי. ובאשר להזיות, ובכן, גם שם כבר היינואפשר להאשים את כל אותם הורים בצדקנות המאפיינת דיוני רשת סוערים של העת האחרונה, שכן על סרטים קלאסיים אין ביקורת קשוחה כל כך, והם עדיין מוקרנים בפני ילדים ונחשבים ליצירות ראויות ומוערכות. ניתן היה לעשות זאת אלמלא מה שסיפרו בנוגע לתגובות של הילדים בזמן הצפייה: הבעת פחד אינטנסיבית, בקשות לעזוב את האולם במהלך הסרט (ומילויין בפועל), שרוולי חולצות הורים ספוגים בדמעות, ואכזבה כללית מכך שהסרט פשוט לא מהנה – אלא מפחיד ומעורר בכי. בהנחה שהפרשנות ההורית מחוברת למציאות, הסרט נכשל במבחן המכריע שלו – מול קהלו.

כמה הורים מאוכזבים אף כתבו כי מעתה יבדקו בדקדקנות יתרה כל סרט של דיסני-פיקסאר בטרם יקנו כרטיסים לכל המשפחה, ולא יסתפקו יותר בחותמת המותג שהייתה עד כה מבטיחה. אם הקביעות האלה יצליחו להתממש בפועל יהיה מעניין מאוד לצפות במהלכים – השיווקיים והתוכניים – של תאגיד הבידור המצליח כדי לזכות שוב באמונם של המאוכזבים. חשוב לזכור, מצד שני, כי זהו אירוע חריג, שכן עד כה התקבלו כל סרטיהם באהבה ואהדה הן בקרב הילדים והן מצד הוריהם, וזו עשויה להיות עבורם בסך הכול מכה קלה בכנף של ניקטוזאורוס.

THE GOOD DINOSAUR (L-R) Arlo and Spot. ©2015 Disney•Pixar. All Rights Reserved.

THE GOOD DINOSAUR (L-R) Arlo and Spot. ©2015 Disney•Pixar. All Rights Reserved.

לטעמי, בכל אופן, סרט חדש של פיקסאר הוא תמיד מאורע חגיגי ומסקרן, כיוון ולתחושתי תמיד יש דבר מה חתרני ביצירה הפיקסארית. "הקול בראש" הוא ללא ספק אחד השיאים הבלתי נשכחים של העשייה הזו, אבל גם כאן ב"הדינוזאור הטוב" יש משהו מבריק בהיותו של ספוט ה״כלב״ של ארלו – והיפוך התפקידים המסורתי שבין אדם לחיה המתרחש במציאות פרה-היסטורית דמיונית, הוא מהלך שיש בו ערך של מחשבות נוספות העולות ממנו. גם השימוש בטי-רקסים בתור חבריו, ואף המנטורים, של הגיבור הוא אינו צפוי: כמעט בכל סרט דינוזאורים הטי-רקס הוא אימתם של שאר היצורים, הוא הרע והאיום מכולם. ואילו כאן בוטש וילדיו מלמדים את ארלו שיעור חשוב על פחד ומשתמשים בכוחם דווקא כדי לפרוש עליו ועל ספוט את חסותם. מהבחינה הזאת, וגם ברמת הצורה, הם דומים ל'רקס' מסדרת סרטי "צעצוע של סיפור" והקשר הפנים-פיקסארי, המתקיים כאן הוא כיף אדיר לצופים נאמנים. כאלה שיעריכו את הרמז שהטמינו יוצרי "הקול בראש" לסטירקוזאורוס שעתיד היה להופיע ב"הדינוזאור הטוב".

״הדינוזאור הטוב״ הוא אולי לא הסרט המושלם להעביר אתו יום חופש בחנוכה הקרוב, אבל יש בו מסרים יפים לגבי חברות, משפחה וקבלה עצמית, שכן סופו טוב כמובן. ספוט, שבתחילה הוא מטרד עבור ארלו שאף מאשים אותו במותו של אביו, הופך לחברו הטוב ביותר. כל אחד מהם שב אל חיק משפחתו האוהבת, וארלו שלמד להתגבר על הפחד זוכה להטביע את רגלו בבוץ על הממגורה. הרעיונות האלה  מגולמים באופן טוב אף יותר בסרט הקצר שמוקרן לפני, במרכזו ניצב סנג׳אי הקטן – דמות מרעננת בהחלט של גיבור-ילד ממוצא הודי – המנסה להתמודד בדרך מקורית עם שני העולמות המרכיבים את אישיותו: עולם גיבורי העל המודרני ותרבות ההינדו המסורתית אליה משתייכת משפחתו.

 

סיון דוידוב – בעלת תואר ראשון בקולנוע, ובעלת תואר שני מהתכנית ללימודי מחקר תרבות הילד והנוער במדעי הרוח. ילידת 1984. בוכה תמיד בסרטי ילדים.

 

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת כנרת:

    ביקורת מעולה! כיף לקרוא.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.