12 איור

טנקים בקצפת / תמר הוכשטטר

רשימת ביקורת על איוריו של דוד פולונסקי ל"טינקרטנק" מאת נורית זרחי

נובמבר 15, 2012  

הכריכה של "טינקרטנק", כמו גם שלושה וחצי האיורים הראשונים, הם חגיגה מרציפנית בצבעי ורוד ותכלת מתקתקים. זהו מופת של איור קיטשי עשוי לעילא ואם לא היה מדובר בדוד פולונסקי, מגדולי המאיירים הישראלים, אולי עיקום-אף היה במקום. בהולנדית יש פתגם (שיש לומר ביבושת ונחרה קלה) ומשמעותו בערך כך: "יותר מדי מהטוב הזה". ובאמת, כל הקצפת, העננים, הפרחים, השמלות, הכנפיים הדקיקות והתותים, זה כמעט יותר מדי מהטוב הזה.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

12 תגובות:

  1. יופי של רשימה (שקיות סופרמרקט, בדיוק! וגם פריס הילטון, רק בלי הכלבלב). גם אני לא אוהבת ספרים גדולים ומאונכים אבל כאן זה מוצדק, זה מרחב של נפילה. בניגוד לאליס שנופלת לארץ הפלאות, טינקרטנק נופלת מארץ הפלאות לאדמה. ובאשר לקיטש – ובכן, קיטש זה דבר חמים והקיטש של פולונסקי עם כל זולותו המכוונת – הוא קר ומנוכר. קיטש ארקטי. הוא לא מצויר מנקודת מבט של ילדה אלא בבקורתיות זהירה וגדולה.

  2. מאת רחל:

    רשימה מעניינת, תודה! קניתי את הספר השבוע. ראיתי אותו בחנות ופשוט לא יכולתי להחזיר אותו למדף. מאז אני מדפדפת בו שוב ושוב. הסיפור היה הדבר הראשון ששבה את ליבי, לגמרי ובאופן טוטלי. אני מכירה את הילדה הזו כ"כ טוב! לא יכולתי לתת לה להישאר על המדף, ממש הרגשתי צורך לאמץ אותה.
    בעיניי מתקיים בספר ניגוד מופלא בין האיורים והטקסט. הטקסט הוא כ"כ מינימליסטי, חסכני, מדוייק. וזה הופך אותו לחסר נחמה בעיניי. הוא לא מציע שביב של תקווה מעבר לגבולות המציאות, בדיוק הפוך. הוא מיישיר מבט אל הקיום בפכחון כמעט אכזרי. (רק כדי להבהיר, הסיפור נפלא בעיניי). האיורים של פולונסקי – כ"כ הפוכים! גדושים ומלאים בפרטים כמעט בלי אבחנה בין עיקר לטפל. השיערות והנוצות והפרחים והעלעלים והקפלים והקומפוזיציה והמבט והדמויות, כולם זוכים לאותו טיפול מעמיק ושוויוני. ויש כ"כ הרבה מהכל! זה סוג של מזון נחמה. וכמובן, הכפולה האחרונה, היא הדובדבן שבקצפת :)

  3. מאת תמר הוכשטטר:

    תודה מרית ורחל על התגובות. אני תוהה באמת לגבי הקיטש, תיאורו כארקטי הוא מדויק מאוד אבל בכל זאת נדמה לי שקשה לשמור על זהירות ולא להסתחרר קצת מהפרטים הוורודים המדוקדקים שמרחפים ברקע, שכמו שרחל אומרת נראה שהושקעה בהם אותה מסירות כמו בעיצוב הדמויות. האזהרה מגיעה ממש רק בעמוד השלישי בזויות פיה של מלכת הפיות.
    ולגבי הפורמט, אני מסכימה שהנפילה ממשיכה להדהד בזכותו בכל הספר, אבל עדיין משהו צפוף שם, לא?

  4. כן, צפוף. ואז בכפולה האחרונה יש רווחה (ורחבה). היא יוצאת מהחושך אל מדרגות בית הספר שמתפשטות כמו אלומת אור אל הדף שממול. לא?

  5. המשך מהתגובה הקודמת: הסימן שאלה בסוף זה לא רק אי נחת וספק עצמי, זה כמו מה שכתבת על ילדת היומולדת. הרבה פעמים אצל פולונסקי (לא רק בספר הזה) דרושה עוד דחיפה קטנה כדי שהכל יסתדר יפה בתבנית, אבל בכוונה או לא בכוונה – הוא תמיד נשאר ליד, קצת עמום ופתוח. כמו על סף המודע.

  6. מאת תמר הוכשטטר:

    מהו הדבר שמחכה להסתדר יפה בתבנית בענייך?

  7. הכל. נניח הנושא של חושך-אור. מימד קלרדה דה גרם מוצף אור וטינקרטנק נופלת מתוכו אל החושך של האדמה. במרחק יש קרעי אור, שאחד מהם שייך מן הסתם לחלונו של הפרופסור, וכן הלאה. יש הרבה עניינים מותחלים של חושך אור עד הכפולה הסופית שבה היא יוצאת מחושך לאור וצועדת על המדרגות (הבית ספריות-הולוודיות) כמו על אלומת אור שנקרשה. מאייר כמו אנתוני בראון נניח, (שעל גורילה שלו כתבתי), היה מחדד את הסקיצה הזאת למוטיב אור חושך שמתפתח לאורך הספר ונפתר באופן מבריק, כזה שכל פרשן מתענג עליו, אבל אצל פולונסקי זה נשאר מטושטש כאילו לא הגיע למודע.
    וכנ"ל עוגת היומולדת והילדה הבודדה שמצאת בחלונות. זה גילוי דרמטי שכאילו פותר את "חידת הסיפור" אבל אי אפשר לתקוע בחצוצרות, כי זה כל כך אגבי שמי יודע.
    התכונה הזאת שמאפיינת את פולונסקי גם בספרים אחרים, תמיד גרמה לי לחשוב עליו כצייר "ריאליסט" גם כשמכל בחינה אחרת הוא לא כזה (עיני בטי בופ וכן הלאה).
    כשכתבתי על איורי "בית חרושת לשירים שלו" שאלתי אותו על המשוררים שמסתובבים ברקע בית החרושת כסטטיסטים. הייתי בטוחה שהם מבוססים על משוררים אמיתיים בעולם. ולמה? כי יש שם משוררת עם פרח שממש ממש דומה למרים ילן (פרח נתתי לנורית) שטקליס. הוא ראה את הדמיון בהפתעה רבה, זה לא קרה בכוונה.
    אם כי כמו שאומרים הג'וקים לאמורי של זרחי: לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת.
    ובקיצור – יש לו אינטואיציות ברמת ומסוג אנתוני בראון אבל הוא לא ממש מודע להן או לא ממש מחשיב אותן ובכל מקרה לא הולך עליהן. הכל נשאר בשוק האפור.

  8. מאת חגית:

    עדין לא ראיתי את הספר(יושבים במממד ומחכים שהכל יעבור ואז נצא לחנות הספרים הקרובה…)ובכל זאת- אני סקרנית לראות את הספר. התיאורים והניתוחים שקראתי מעצימים את הרצון.
    שתי הערות קטנות- לא התייחסתם כמעט לטקסט של זרחי – האם האיורים משרתים את הטקסט נותנים לו פרשנות נוספת וכו. אהבתי מאוד את ההגדרה: שקניות ניילון מהסופרמרקט- זה אחלה של שם! ובאותו ענין לעורבת ציינת שקוראים עובריין אם קראתי נכון(זה לא מנוקד) אז המילה באנגלית היא שחלות ואולי יש לכך גם משמעות. תודה.

  9. אני בבלוג שלי התייחסתי בעיקר לסיפור… http://wp.me/pSKif-jr1

  10. מאת תמר הוכשטטר:

    מרית, אני מאוד מסכימה. באמת לא ניתן לתקוע בחצוצרות וייתכן שהדמיון בין הילדות בחלונות לגיבורות הסיפור נגרם בשל הסיגנון ובשל מקריות בלבד. אני חושבת שמוטיב האור והצל לא מגיע למיצוי (כמו בלילה בלי ירח). השאלה היא האם הגילויים הופכים מדוייקים או משמחים פחות כשהם לא במודע של היוצר…

  11. זה תלוי בטעם. זה פשוט שונה. זאת גישה איורית שונה; אנתוני בראון או של סילברסטיין הם מאיירים סמליים שמגייסים כל פרט בשירות המשמעות. זו גישה שמאד מתמסרת לפרשנות. פולונסקי ניחן במין כובד ריאליסטי (לפי ההגדרה של יעקובסון שאומר שריאליזם מתאפיין בתשומת לב לפרטים טפלים). ילדת היומולדת יכלה להיות פרט דרמטי שמאיר את כל הסיפור ונותרת על גבול "עוד רגע מחיי ילדים". בשלב מסוים הסתייגתי כי אני לא בצד של הריאליזם (תמיד שנאתי את טולסטוי) ואחר כך התחלתי לחבב את זה. בגלל האותנטיות והעוצמה והייחוד. זה מאד נדיר ריאליזם כזה ששורד גם בתוך פנטזיה…

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.