8 יצירה מקורית

יום רביעי של הציפורים / מאת שיר חייק, איור: תומר זית

סיפור מקורי

מאי 29, 2016  

נעמי לומדת צ'לו. כל יום רביעי היא נוסעת באוטובוס לקונסרבטוריון. נעמי היא החברה הכי טובה של עינת. לא שלי. היא הבת הכי טובה במתמטיקה בכיתה. הסבירו לי שזה קשור אולי למצוינות שלה בנגינה. יש עוד כמה נגנים אצלנו אבל לא כמוה. לראות אותה מנגנת זה הדבר הכי יפה בעולם. זה כמו לראות את הזריחה. לזמן מה זה לא יום ולא לילה ואפשר להיות במקום שלא קיים. אם עוצמים עיניים אפשר לדמיין איזה מקום שרוצים. אם פוקחים עיניים נעמי והצ'לו שלה מתאימים בדיוק למקום הזה שבדמיון. אפשר להסתכל עליה ולהקשיב והדבר היחיד שיזוז ויעבור זה הזמן. כשהיא תפסיק לנגן לא תאמין כמה זמן עבר.

למרות שהיא החברה הכי טובה של עינת ושבכלל רוב החברות שלה הן יותר גדולות מאיתנו כי היא יותר מפותחת מאיתנו, חכמה ומוכשרת מאיתנו, למרות כל זה בכל יום רביעי היא לוקחת את הצ'לו הגדול שלה ובאה לשאול אם אני יכולה ללוות אותה לתחנת האוטובוס ולחכות אתה עד שהיא עולה עליו. ברור שאני מסכימה. לפעמים אני חושבת שהכל הפוך, שהיא ממשיכה ללכת לשיעורים האלה רק בשביל לא לאכזב אותי, שממתינה כל השבוע לימי רביעי בשלוש אחר הצהריים. זו שעה מאוד שקטה בחוץ. יש לנו דרך של בערך שבע דקות לתחנה. בדרך כלל אין איש ברחובות. כולם נחים או עדיין עובדים. אנחנו והצ'לו הולכים לאט. אנחנו תמיד יוצאות הרבה לפני הזמן גם אם זה אומר לחכות הרבה. אם נעמי תאחר את האוטובוס לא יגיע אחד אחר באותו יום והיא תצטרך לחכות שבוע שלם עד לשיעור הבא.

יום-רביעי

ליד התחנה גדלים שיחי פרא שאיש לא מטפח. פעם בהרבה זמן מישהו גוזם אותם רק כדי לא להסתיר את שדה הראיה של הנהגים. נעמי משעינה את הצ'לו בצד של הספסל ואנחנו מתחילות. אנחנו זורקות אבנים על השיחים האלה. כל אבן שפוגעת מקימה רעש נעים של מלא ציפורים שעפות בבהלה מבין השיחים ונעלמות בשמיים. יש שם כל כך הרבה ציפורים! כמה אבנים שלא נזרוק – הציפורים תמיד יצוצו מהשיחים הענקיים האלה.

אנחנו מחכות שיהיה שקט ואז זורקות שוב אבן ומקשיבות לציוצים המבוהלים והכועסים ולרשרוש הענפים והעלים שממשיך גם אחרי שהציפורים עפו. שוב ושוב.

עד שהאוטובוס מגיע.

כשאני חוזרת לבד אני הכי עצובה בעולם שזה נגמר ואני הכי שמחה בעולם שלמרות כל החברות הגדולות ולמרות כל הכישרון, רק אני זורקת עם נעמי אבנים על השיחים המשוגעים בתחנת האוטובוס. רק איתה זה אפשרי. מישהו אחר לא יבין מה כיף בזה. אבל נעמי ואני מחכות לרגע הזה כל שבוע ומתפעלות כל פעם מחדש. זו המוסיקה רק של שתינו.

 

שיר חייק – בוגרת "קלישר" בית-הספר לאמנות חזותית תל-אביב. נשואה ואמא לשניים. מזכירה רפואית במחלקה לטיפול נמרץ ילדים ובעיקר כותבת סיפורים ושירים.
תומר זית – מאיירת ופעילה חברתית. מתגוררת בקיבוץ העירוני משעול בנצרת עילית.

כתיבת תגובה

8 תגובות:

  1. מאת סיגל:

    יפה מאוד!!! מזכיר את תקופת הילדות ששכחתי מזמן….

  2. מאת קובי:

    סיפור מקסים שהחזיר אותי לילדות שלי כשנסעתי באוטובוס עם גיטרה שגודלה כמעט כשלי.

  3. מאת יעל גלילי:

    כתיבה קסומה, מצליחה להעביר את החויה באופן כל כך חי ונושם דרך
    עיניים ילדיות. אוהבת מאוד מאוד את סגנון הכתיבה שלך.
    תודה

  4. מאת mysi:

    יפה מאוד! אהבתי מאוד!

  5. מאת שיר:

    תודה למערכת הפנקס
    ותודה על התגובות המרגשות
    :)

  6. מאת קארן:

    שיר כתבת מנגינה במילים שלך, ניגון שכל אחד יכול למצוא בו את קולות ילדותו.

  7. מאת שפרי:

    חמוד, לירי.

  8. מאת יונה:

    חמוד מאוד, אבל לא אהבתי את הרעיון של השלכת אבנים שעלולה לפגוע בציפורים או בחיות אחרות. והציפורים, כמו שנאמר כאן, בהחלט ״מבוהלות וכועסות״, ולכן הן מתעופפות במנוסה. יש ערך עצום בהקניית חמלה אל בעלי החיים אצל ילדים. הרעש של ציפורים נמלטות הוא לא ממש מוסיקלי, ובטח לא נעים לאוזן. הוא מבטא מצוקה וקריאה לאזהרה.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.