במה ומסך

יום ששוני / רוני אלדד

רשימת ביקורת על התערוכה "יומולדת" במוזיאון ישראל

אוגוסט 19, 2015  

מַה זֶה אֲיַחֵל אֲנִי עוֹד/

אוֹ מַה יְּהִי בִטְּחוֹנִי/

כִּי יוֹם שְׂשׂוֹנִי – אֲסוֹנִי/

וּבְיוֹם אֲסוֹנִי – שְׂשׂוֹנִי./

(ר' שלמה אבן גבירול)

 

בכניסה לתערוכה "יומולדת" במוזיאון ישראל עומדת עוגת ענק, ולידה מוצבים בחלל גם סוכריות עטופות, כובעי יום הולדת וכוסות נייר, חלקן הפוכות ושפוכות,  בקנה מידה עצום. המיצב מרשים מאוד: הראליזם הדקדקני, המאפשר זיהוי מידיי של הסצנה מתוך החיים עצמם, ומעל לכול-  הגודל, מחלצים קריאות התפעלות רבות, בעיקר של קולות ילדים נרגשים, במפגש ראשוני אתם. אבל כוס שפוכה על מפה, כבר במערכה הראשונה, לא מנבאת טובות על המשך התנהלות הענייניים. למרות הצבעוניות, וזוהר, והחגיגיות הרבה שמלווה את מרבית העבודות, הולכת ומצטברת איזו תחושה מעיקה בלב אגב השיטוט בתערוכה.

"יומולדת" היא תערוכה שהוקמה לכבוד חגיגות חמישים שנות קיומו של מוזיאון ישראל. התערוכה גדולה ושאפתנית למדי, ומציגים בה אמנים בעלי שם מהארץ ומהעולם. היסוד המארגן בנוי על ציר כרונולוגי של מסיבה: במדרגות הכניסה לאולם התערוכה מקדמת את פני הבאים להקת בלוני הליום מפוסלים מחומר קרמי, במלוא הדרם, ואחריהם עוד עוגה עצומת מימדים, בחלל התערוכה המרכזי. תחושה  מוכרת מאוד מתעוררת למול התפאורה הזאת: הציפיות גדלות, והלב נדרך. אבל משהו באלמנטים האלו נשאר בגדר תפאורה, כאילו היו "פסלי אווירה" בלבד. אין בהם מעשה אמנותי מפואר מאוד, או מעורר מחשבה.

ייתכן ואצל חלק מהמבוגרים באי התערוכה, המחוות האמנותיות לג'ף קונץ וקאלס אולדנברג עולות על הדעת: חפצים מוכרים מוגדלים לממדי ענק, חומרים קשים מתורגמים לחומרים רכים, בלונים קלילים מפוסלים בחומר קרמי קשה, ואיזו רוח גרוטסקית מאוד מנשבת בכל זה. אבל ההקשרים האלה עוברים מעל לראשם של הילדים, והם אינם שותפים לשיח הזה. ומעבר לכך, קשה להכריע אם יש בזה דוק של לעג (כמו אצל אולדנברג למשל) או שישנה אמירה ניטרלית יותר, המבקשת להעצים משהו מחוויית המסיבה.

בלונים מקרמיקה

בלונים מקרמיקה. סיוון שטרנבך

בהמשך, סדרת צילומים של ניקולס פריור ("בלי כותרת" 2004) בהן מבוימות חגיגות יום הולדת בעיצומן. התמונות מלאות תוגה או חרדה אמתית. ילד יום ההולדת יושב לבדו, לפניו מתנה, הוא משפיל מבט ומצטנף על כורסא. ילדה לבושה בשמלת מסיבה, מכוסת עיניים, באמצע משחק, אך היא לבדה ביער. הכול קודר מאוד. לא פשוט לחשוב על מבט ילדי המזהה את הדכדוך והפחד שמעלות היצירות הללו, בעודו מסייר ביניהן. הרי ילדים עדיין עשויים לחוות מסיבה, ושמחה, והדר, ללא הצל הכבד שמבוגרים נוטים לצרף להם. אם לדייק, נראה שזה הכשל העמוק בהיגיון הפנימי של התערוכה כולה: בין אם מדובר בבחירה מודעת ובין אם לא, המבקרים נקלעים לתוך המבט הבוגר והמפוכח, ואף על פי שהנושא נוגע מאד לחיי הילדים, הכלים בהם הוא מטופל הם כלי עבודה כבדים וקשים, שלא מותירים לצופה ברירה אלא להכיר בהם, לכל הפחות. גם אם מדובר בצופה רך, וקטן מידות.

ניקולס פריור

ניקולס פריור 2004

כך למשל קורה  גם בעבודה הקטנה "בלון מפוצץ" של סיון שטרנבך, המבקשת להצביע בעיקר על ההיטל של המסיבה, על הפסולת שלה, על סופו הידוע מראש של כל בלון. כמו נקודות הריקבון הקטנטנות בפירות הבשלים בציורי וניטאס קלאסיים, גם כאן – אנחנו מתבקשים לזכור את אפשרות הפיצוץ גם כשכל יתר הבלונים מנופחים ושלמים, כשההווה נמצא בשיא תפרחתו. במהלך השיטוט בתערוכה נדמה לרגעים שהטענה הנטענת כאן היא של צידוק מוסרי של ממש: להעלות את המוות על ראש שמחתנו, משום מה.

ובאמת משום מה? מדוע לעורר את תשומת לבם של ילדים לנוכחותו התדירה של המוות? או להפך: מדוע לא להתאמץ, כמבוגרים, להסכים להעמיק את המבט דווקא באפשרות לשהות בתוך השמחה, ללא צללים?

מובן שזו אינה חזות הכול, ודווקא יש עדיין כמה עבודות בתערוכה שמצליחות לזנוח את המלנכוליה ולהתמקד בצד המואר יותר: בשמחה כשלעצמה, בחגיגת הצמיחה, בחיים. כך למשל עושה המיצב "מסיבת מטר" של הלמוט סמיתס, המתעד את המסיבה שערך האמן לבנו כשהגיע לגובה מטר. הבחירה החריגה, לציין את הגדילה הפיזית של הגוף, אפשרה לאמן לבטא את השמחה הפשוטה המתעוררת לאור התפתחות בריאה ותקינה של ילד, וכך להגיש לאורחיו כד לימונדה בגובה מטר, עוגה באורך מטר, וכן הלאה. לנוחות המבקרים  מוצב בחדר מתקן מדידת גובה המאפשר להם לדעת אם גם הם ראויים לחגיגה כזאת בעתיד הקרוב, והמתקן זוכה לפופלריות רבה ותכונה גדולה סביבו. ובכלל, משהו מסביר פנים יש בעבודה הזאת,  שהכנוּת והפשטות בה רבות.

כך גם ההדפס המקסים " יום הולדת למר גוזמאי" של המאייר ירמי פינקוס:

ירמי פינקוס - מר גזמאי הבדאי

ירמי פינקוס – מר גזמאי הבדאי

מלבד לחינו הפשוט, וגם בלי להכיר את דמותו הספרותית של מר גוזמאי לעומק, הסיפור שניבט ממנו הוא של אדם מבוגר ומהוגן העורך לעצמו יום הולדת. הוא שקוע מאוד בהכנת הקישוטים, והריכוז הגדול שהוא נתון בו מפתיע, לאור חזותו המבוגרת, החליפה שלו, וכן הלאה. הדיסוננס הזה מדויק ומרגש, כיון  שהוא מבטא בדיוק רב את האפשרות השנייה: לאמץ את היכולת הילדית להסכים לשקוע בהווה, ולהתנער מהצו לזכור את יום המוות. לציין ימי הולדת שיהיו ראויים לשמם, וישקפו את השמחה שבמעמד, ולא את הצל שלו.

אך למען האמת, נראה שרוב הילדים אינם מוטרדים כל כך במהלך הסיור בתערוכה. אולי זה ריבוי היצירות והגירויים, והרושם הרב שחלק מהעבודות מחוללות על הצופה, האינטראקטיביות שבחלק מהן – שיש בכוחן ליצור איזה מיסוך בין העצב העולה ממרביתן ובין התודעה. כדרכם של ילדים, הם רצים בחלל התערוכה ונעצרים מדי פעם מול מה שצד את עינם, ואז ממהרים לעבודה הבאה. ועדיין, קשה להתעלם מכך שהתערוכה ברובה נובעת מתוך פרספקטיבה רטרוספקטיבית של אדם מבוגר – מהורהרת ונוגה, שהילדים אינם שותפים לה כלל באופן טבעי.

אין ספק שהתערוכה מספקת נושאים לשיח מורכב ומאתגר, ומעוררת מחשבה אצל מבקריה על שלל גילאיהם. יש בכך כדי להעיד על היחס המכבד, הבלתי-מתחנף והבלתי-מתיילד שעומד בבסיסה. אבל באותה מידה היא גם כופה מבט מבוגר מסוים מאוד על באי התערוכה, וזונחת מנעד רגשות רחב בהרבה שהיה יכול לספק תובנות וחוויות עשירות ומדויקות יותר למבקרים, ובפרט לצעירים שבהם.

רוני אלדד – בוגרת המחלקה לאמנות ב"בצלאל" והחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, מבקרת תערוכות ב"מקור ראשון", מלמדת רישום במדרשת עין פרת, אמא של יותמי ורות.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.