3 כללי

ילדות טובות: הבניית יחסים מגדריים בספרות הילדים הישראלית הקנונית / גילה דנינו-יונה

בלעדי - פרסום מתוך ספר מחקר חדש על ספרות ילדים ישראלית

פברואר 20, 2017  

מעט מאוד ספרי מחקר בתחום ספרות הילדים רואים אור מדי שנה. לאחרונה ראה אור ספרה של ד"ר גילה דנינו-יונה, העוסק בהבניית יחסים מגדריים בספרות הילדים הישראלית הקנונית. הספר ראה אור בהוצאת "רסלינג", ואנו שמחים להציג בפניכם ובפניכן את החלק הפותח את הפרק הראשון של המחקר.

מתוך גב הספר: ספרות הילדים מקום מרכזי בתהליך הסוציאליזציה החברתית, התרבותית והמגדרית של קוראיה ושומעיה. לפיכך היא פותחת צוהר להתבוננות בקווי המתאר המרכזיים של דיוקן החברה שבה היא נוצרת ומאפשרת לבחון את השפעתה על ילדות וילדים הגדלים לאורה. הספר "ילדות טובות" מקיים דיון ביקורתי, טקסטואלי וחזותי בספרי ילדים מוכרים ואהובים שיצאו לאור במשך יותר משלושה עשורים; הוא בוחן אותם באמצעות תיאוריות חזותיות ותיאוריות בביקורת הספרות המודרנית על רקע ההתפתחות בחשיבה הפמיניסטית. הקריאה הביקורתית מבקשת לבחון את האופנים שבהם ספרות הילדים משמרת ומשעתקת יחסי מגדר ומבנה ילדות וילדים בהתאם לתבניות מגדריות מקובעות.

דרך עיון בתמות מרכזיות בשיח הפמיניסטי, בהן עיצוב הספרה הציבורית אל מול הפרטית, ביסוס אידיאל היופי הנשי והאלימות כאתר סימבולי ליחסי הכוח בין המינים, בוחנת גילה דנינו-יונה שאלות כגון: האם ילדות טובות "עוברות את הגבול"? מה קורה לאמא כשאבא בורח עם הקרקס? מדוע סופה של הכינה נחמה שבחרה לראות עולם כה עצוב? האם בנות מחייכות יותר מבנים? על מה חולם קרמר החתול? ומתי ילדות בוכות בספרי ילדים?

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

 

1. כינון המרחב המגדרי והדרת הנשיות מהספירה הציבורית

אחת הדרכים המשפיעות והעמוקות ביותר בתרבות שלנו ליצירת הבניה חברתית היא ההפרדה האידיאולוגית-פוליטית בין הפרטי לציבורי. הפרדה זו מאפשרת את הדרת הנשים והנשיות מהמרחב הציבורי-פוליטי (רודין 2012). עם הזמן הפכה ההבחנה בין הספירה הפרטית והספירה הציבורית לגורם מרַבֵד, ושמירתה יוצרת אי-שוויון ומשעתקת את ההבדלים בין המינים כאילו היו חלק מהסדר הטבעי של החיים (בלומן 2005).

הנורמות החברתיות בתרבויות שונות מבנות את מקומה של האישה בספירה הפרטית, הביתית, ואת זה של הגבר בספירה הציבורית. בחשיבה המערבית המודרנית זהו דפוס הארגון החברתי: הצרכים הרגשיים מקבלים כביכול מענה במשפחה, הממוקמת בספירה הפרטית, והצרכים הכלכליים, הפוליטיים והרוחניים נענים בספירה הציבורית. העקרונות המנחים את הספירה הפרטית נתפסים כלא רלוונטיים לספירה הציבורית, ופעילותן של נשים במשק הבית נחשבת נחותה ולא יצרנית, ולכן אינה מתוגמלת והסטטוס שלה נמוך (Hartmann 1976).

במרכז הספירה הפרטית עומדת כאמור המשפחה. קיומה הוא התשתית של הספירה הציבורית ושל עבודת הגברים בה, המשוחררים מטרדות היום-יום ומטיפול בילדים. מצב זה לא השתנה עם כניסת נשים לספירה הציבורית, שכן אחריותן על משק הבית ועל הילדים נותרת בעינה (צ'ודורו 2007 [1978]; Tong 1998). כללי ההתנהגות בספירה זו הם אישיים ומוצנעים מעינו של הממסד בשם הפרטיות שמושתתת עליה, ומאפשרים בין השאר הפרה של כללים שאינם מקובלים בספירה הציבורית (מקינון 1990, 2005).

לעומת כל אלה, במרכז הספירה הציבורית עומדים ארגונים המספקים צרכים כלכליים ופוליטיים, והיא נתפסת כספירה המבוססת על יחסים אוניברסליים ועל שיקולים אובייקטיביים ורציונליים (Tong 1998). הקשרים בין בני אדם נחשבים ענייניים, פורמליים וקרים בספירה זו, והיא ממלאת את הצרכים החברתיים של יחסים בין קהילות ומונעת ופותרת קונפליקטים ביניהן. כללי ההתנהגות בה מדגישים שכלתנות, רציונליות, ניתוח מציאות קר ואובייקטיבי, לוחמנות, מאבק, שיפוטיות והיררכיה. היחסים הרגשיים בספירה הציבורית מבוססים על פורמליות, על ריחוק רגשי ועל הפרדה בין הרגש לשכל (Millett 1970). הספירה הציבורית אף משופעת בתגמולים כספיים וביוקרה מעמדית. תחום "התמחותו" של הגבר מקנה לו כוח ויוקרה חברתית, והוא נתפס כבעל חשיבות ראשונית בקביעת מדדי הצלחה (צ'ודורו 2007 [1978]).

נשים מודרות מהספירה הציבורית ומקובעות בספירה הפרטית בין היתר באמצעות חוזה נישואין המכפיף אותן לפטריארכיה, הכפפה שאינה פגה גם עם כניסתן לספירה הציבורית. קרול פייטמן, פמיניסטית פעילה ופרופסור למדעי המדינה, טוענת שמוסדות המדינה המרכזיים האמורים להבטיח חירות ושוויון בנויים על הדרה (exclusion) של נשים, על דחיקתן ועל קיבוען בספירה הפרטית. הסדר הפוליטי המודרני הוא לדבריה סדר פטריארכלי המבוסס הן על כינון הדיכוטומיה בין הפרטי לציבורי בטענה של הבדלים בין המינים, הן על דה-פוליטיזציה של המרחב הפרטי בנימוק שהיחסים בספירה הפרטית אינם מעניינה של המדינה (Pateman 1989).

המונח "הדרת נשים" מבטא מקבץ תהליכים של הרחקת נשים ממוקדי הכוח והשליטה, והוא מתייחס למנגנוני דיכוי ושליטה של גברים על נשים שהם חלק ממבנים חברתיים סמויים. איריס יאנג (Young 1990) מונה מנגנונים אלה: דחיקה לשוליים (marginalization), אי-נראוּת (invisibility), עיוורון מגדרי, שקיפות, הכחשה, השתקה והחלשה. השקיפות נוצרת מהכללה אוניברסלית שגם לה היבט תרבותי. כך בישראל, למשל, נשים מזרחיות הופכות לחלק מהבעיה המזרחית בלא שהן זוכות להתייחסות מובדלת בהיותן נשים מזרחיות. האי-נראוּת גם היא נוצרת מהכללה אוניברסלית בדבר מקומן השונה של נשים ושל גברים.

עיוורון מגדרי הוא מנגנון של הדרה סבילה שמתעלם ממקומן הנחות של נשים ומטשטש את ההבדל המהותי בין אפליה פעילה שמכוונת לדחוק לשוליים קבוצה מגדרית, אתנית או לאומית, ובין האי-נראות של קבוצה מסוימת המתרחשת בלא מדיניות מכוונת של אפליה (אסם והרץ-לזרוביץ 2011). עם זאת השארת הנשים בספירה הפרטית לא ביטלה את השליטה הגברית בספירה זו. הדרת הנשים המבוססת על היכולת הביולוגית שלהן ללדת, יצרה אבחנה בין הטבע לתרבות שהובילה להקבלה הדיכוטומית בין הציבורי לפרטי. הפמיניזם הרדיקלי, בניסיון למצוא את השורשים ואת המקורות של אי-השוויון המגדרי, טבע את האמירה "האישי הוא פוליטי", והיא נדונה בחלק התיאורטי של המחקר. תיאורטיקניות פמיניסטיות הסבורות שהדרך לפתרון הבעיה היא השתתפות מלאה של נשים בספירה הציבורית מודעות לשימור הדיכוי גם בספירה זו (הלמן 2007; יזרעאלי 1997; יזרעאלי ואחרים 1982; ליבליך 1986; מקינון 1990; פסטה-שוברט 2000; פרידן 1963).

בספרות העברית לילדים שנכתבה בארץ ההבחנה בין הבית הפרטי ל"בית הלאומי" ממסדת את ההבחנה בין הפרטי לציבורי. ניתן בנקל לראות שנשים נמצאות בעיקר בספירה הפרטית, ושיציאתן לספירה הציבורית מדומיינת או מוגבלת למרחב תָחום. בכל המקרים – גם כאשר דמות נשית יוצאת לספירה הציבורית – היא תמיד שבה "הביתה" ומוצאת בו את ייעודה האמיתי.

להלן אנתח ספרי ילדים על פי קטגוריית הימצאותן של הדמויות – הספירה הפרטית והספירה הציבורית – כדי לבחון את אופן ההבניה של מיקום הדמויות הנשיות בקטגוריות אלו. חלק מהספרים ינותחו בהרחבה, חלקם בקצרה וחלקם רק יאוזכרו. תכלית הבחירה במגוון הספרים בפרק זה היא להמחיש עד כמה רחבה התופעה. אקדים לדיון בדמויות הנשיות דיון בסיפורי ילדים המציגים דמויות גבריות בספירה הציבורית. דיון זה יוכיח שמגבלת התנועה וחופש התנועה הם פועל יוצא של תפיסה מגדרית. להלן כמה דוגמאות הממחישות את טענתי.

הספר "אבא בורח עם הקרקס", שכתב אתגר קרת ואיירה רותו מודן (קרת 2000), עוסק במוסד המשפחה, בַמשמעות של אחריות הורית, בלגיטימציה למעבר לספירה הציבורית ובהגשמת חלומות. הילד בספר מספר שיום אחד מגיע לעיר קרקס, והאב הנלהב לוקח אליו את כל המשפחה. בתום המופע ולאחר ויכוח בין ההורים, אמא מודיעה לילדים שאבא החליט לברוח עם הקרקס. האב ממשיך לשמור על קשר מכתבים עם המשפחה, וכחלוף זמן מגיע שנית לעיר אותו הקרקס. אחרי שבני הבית צופים באבא המבצע את תעלוליו בקרקס הוא שב הביתה ומבטיח לא לברוח עוד, והמצב חוזר פחות או יותר לקדמותו.

איור: רותו מודן, מתוך הספר

איור: רותו מודן, מתוך הספר

 

הספר מציג היפוך של התפקידים המסורתיים בין ההורים ובין הדורות, ומבחינה זו הוא חתרני. היפוך התפקידים המסורתי בין ההורים מתרחש בד בבד באותן סצנות ובכך מעצים את משמעותן: אבא מגהץ ואמא עסוקה בלפטופ, אמא נוהגת ואבא מוציא בהתלהבות את גופו מהחלון ומנפנף בידיו, אבא מתלהב מההופעה בקרקס ואמא מדברת בטלפון הנייד, אבא מכין אוכל ואמא עובדת בגינה. היפוך התפקידים הבין-דורי, המתבטא בהצגתו של אב ילדותי וילדים בוגרים ואחראים, מובא באמצעות הביקורת של הילד המספר על התנהגות האב: כיצד הוא ומיכלי אחותו היו המומים מכך שאבא קפץ על השולחן, איך הם דאגו שלא יעיר את השכנים כששאג בשמחה, איך אבא עושה מעשים מסוכנים ולא אחראיים, איך אבא מכריח אותם ללכת לקרקס אף על פי שמיכלי צריכה ללכת לחוג וכן הלאה. ביקורת כזאת נשמעת בדרך כלל מהורים על ילדיהם.

אולם למרות החתרנות של הסיפור, הוא מבסס מסגרת שמרנית: הדמות המקבלת לגיטימציה לעזוב ולהגשים חלום, למורת רוחם של בני הבית, הוא אבי המשפחה. הפועל שבו מתואר המעשה של האב, כפי שהאם מגדירה זאת לאחר ויכוח אתו, הוא "לברוח" – פועל שמבטא את חוסר הסכמתה להחלטה שלו. הבריחה עם הקרקס, שהוא מרחב של פנטזיה חובק עולם, מבטאת את הרצון של האב להתרחק מסביבתו המוכרת כדי להגשים חלום שבעיני הילד הוא ילדותי, כשם שהאב ילדותי. אפשר לראות במהלך של האב נטישה של המשפחה. עזיבתו אינה מתוכננת, הוא אינו נפרד מהילדים אלא עוזב. הילד המספר אינו מתאר את הקשיים בהיעדרו של האב, אלא ממקד את הסיפור בקשר המכתבים שנשמר עמו (שעולה מהם שהוא חצה יבשות וימים), כאילו בהיעדרו של האב נמשכה שגרת חיי הילדים למעט הגעגוע. האב עוזב משום שהוא יודע שהאם תתמודד עם הקשיים ותברך על שובו.

איור: רותו מודן, מתוך הספר

איור: רותו מודן, מתוך הספר

התשתית בבסיס הבנה זו היא הדיכוטומיה שבין הספירות, שמאפשרת לנו לקבל בטבעיות את העובדה שהאב הוא שיוצא להגשים את חלומו בספירה הציבורית, ומהאֵם מצופה ללהטט בין הספירות, להמשיך לעבוד מחוץ לבית לבושה בחליפה וחמושה בלפטופ, אפיונים המעידים על היותה אשת קריירה, ולהמשיך לנהל את שגרת המשפחה בספירה הפרטית. הסיפור אינו מציג לפנינו את הוויתור שנדרש ממנה לשם כך. הבנה נוספת שהסיפור מניח לפנינו היא שאין סיבה לכך שהמשפחה לא תשוב ותתאחד כשהאב יחליט לשוב בזמן המתאים לו. המעשה של האב מקבל הצדקה כשלאחר שובו המשפחה עוברת שינוי, מעין חיקוי הפעלולים שלו מהקרקס. המשפחה נראית משעשעת יותר, הילדים נראים בעלי תעוזה, ואפילו האם המחויטת רשמית פחות ומשתלבת במרחב המשפחתי השונה והיצירתי.

בספרו של אשכול נבו "אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה", שאייר דיוויד הול (נבו 2010), אביה של עמליה נוסע לביקור שכנראה קשור למקום עבודתו. הפעם האב מקיים תהליך של פרֵדה מעמליה, מסביר לה מהו יעד נסיעתו ומתי ישוב. שני הסיפורים מציגים אפוא באופן טבעי יציאה של אבות לספירה הציבורית, בין שזו בריחה מהבית למען הגשמת חלום ובין שזו נסיעת עבודה הנראית לגיטימית ומתבקשת. בשני המקרים יציאת האבות מתאפשרת מבחינת הסיפור, וכך אף חזרתם – המעניקה לגיטימציה לעזיבת הספירה הביתית.

הדוגמאות הבאות הן של דמויות של בנים שגם להם ניתנת לגיטימציה לצאת למרחבי הספירה הציבורית. הספר "פנס, מצפן וילד", שכתבה איריס ארגמן ואיירה איה גורדון-נוי (ארגמן 2011), מספר על הילד אייל, שגר בבית עם אמא וכלב ואוהב להקשיב לסיפורים שמספרת לו אמו על מקומות רחוקים, למשל "על הר געש שמתפרץ כשהוא ממש כועס, על קרחונים ואגמים קפואים, על זוהר הקוטב ועל מדבריות צהובים ולוהטים". יום אחד האם קונה לאייל מתנה ובה פנס, מצפן ומפת עולם גדולה. הם מדביקים את המפה לרצפה ואמא אומרת לאייל: "זהו […] עכשיו העולם לרגליך, צא אליו, תטייל, תחקור ותגלה".

בלילה אייל מדמיין שהמפה גדֵלה, ממלאה את החדר, והוא נמצא עליה לבדו ומטייל בעולם. הוא מטייל באנטרקטיקה וחוזה בזוהר הקוטב, מטפס על הקילימנג'רו באפריקה, מגיע ללוע של הר געש ומטייל במדבר אַטָקָמָה שבאמריקה הדרומית. אייל היה ממשיך לטייל אלמלא התעייף והתגעגע הביתה, והוא חוזר למיטתו ונרדם. בבוקר, כשהוא מספר לאמו על מסעו בעולם, היא צוחקת ואומרת לו: "רק באוקיינוס לא צללת", ואייל משיב לה, "אולי בפעם הבאה".

איור: איה גורדון-נוי, מתוך הספר

איור: איה גורדון-נוי, מתוך הספר

האם עושה שלושה מהלכים שמעודדים את בנה לצאת אל העולם הרחב: מספרת לו על מקומות רחוקים, קונה לו את האמצעים הנדרשים למסע ומודיעה לו בפסקנות שעליו לצאת אל העולם לשם הנאה ולמידה. אותה עצמה מותיר הסיפור לכל אורכו בבית. האפשרות שהמקומות הרחוקים שעליהם היא מספרת לו הם זיכרונות מטיוליה שלה, או תרחיש שבו יֵצאו שניהם יחד לעולם הרחב, אינם עולים בסיפור. שאלת הגיל של האם ושל בנה אינה בגדר שיקול בהכרעה של הסיפור באשר למקומם, אלא השאלה המגדרית: אמא נשארת בבית והילד מקבל לגיטימציה ליציאה לספירה הציבורית.

הסיפור משלב בין מציאות לדמיון באמצעות החלוקה בין הספירות. האם נותרת בעולם המציאותי בספירה הביתית ומעודדת את הבן לצאת בדמיונו לספירה הציבורית. האיור מורכב מרישומים בעיפרון שחור של הדמויות בצד צילומי אובייקטים כגון עלים, בול דואר אוויר, כיסא נדנדה, בעלי חיים וחפצים נוספים ושילובם לקולאז'. השילוב של הרישומים והצילומים הוא שילוב בין פיקציה לדוקומנטציה, בין מציאות למבדה, ואלה משקפים את הסיפור, שזו מהותו.

איור: איה גורדון-נוי, מתוך הספר

איור: איה גורדון-נוי, מתוך הספר

לעומת אייל, שאמו מעודדת אותו לצאת לעולם, נוח, גיבור ספרם של תומר קרמן ודנה פקר "הדרקון האמיתי", שאיירה רעיה גוב (קרמן ופקר 2012), נמצא בסביבה שאין בה מבוגרים סמכותיים, וההכרעות בסיפור הן פרי החלטה שלו. בספרי ילדים רבים נמצאת המשפחה ברקע ההתרחשות הסיפורית גם כשאינה חלק ממנה, וקיומה מבסס את הסדר התקין של הדברים. במקרים מעטים מתוארת דמות הילד כמי שמנותקת ממשפחה, ואז מדובר בבן ולא בבת, וכך גם במקרה זה. נוח חולם על דרקון, ומחליט לצאת לחפש את הדרקון שהוא מכיר היטב מחלומותיו. אחרי חיפוש שווא בסביבתו הקרובה, בבית, במחשב ובספרייה העירונית הוא מחליט לצאת למסע חיפוש.

הסיפור אינו מעלה את האפשרות שנוח חושש מהיציאה או מכל דבר אחר. ההחלטה לצאת והיציאה עצמה מלוות בביטחון של נוח שמעשהו הוא המהלך הטבעי. נוח חוצה את האגם שמאחורי בית הספר, מטפס על הרים, עובר גשר המתוח על פני התהום, צועד בתוך יער גדול ומגיע למערה נסתרת. במערה הוא פוגש דרקונים רבים, וכמובן אינו מפחד מהם, אבל את הדרקון האמיתי שלו הוא אינו מוצא. רק בסוף הסיפור הוא מוצא אותו – בחלום. נוח מפגין אומץ ועקביות, מתנהל בספירה הציבורית ללא פחד ומגשים את משימתו. הסיפור נע בשלושה מרחבים: מציאות, דמיון וחלום. החלוקה בין הדמיון לחלום מאפשרת לקוראים לחוש שהמסע המדומיין של נוח, שמתחיל במקום המעוגן בסביבה המציאותית של חייו, מאחורי בית הספר, קרוב יותר למציאות.

961379

בסיפור מהדהד ספרו של המאסטר בזרם הסוֹטוֹ-זֶן של הבודהיזם היפני נישִיגִ'ימַה, "לפגוש את הדרקון האמיתי" (נישִיגִ'ימַה, 2005). הספר הוא תמצית החוכמה המעשית של הבודהיזם והזֶן היפני, שמדגישים שהבודהיזם האמיתי הוא הכרת מגבלות המציאות, שבה אי אפשר להגשים את כל החלומות, לעומת עולם הנפש והרוח, שבו הכול אפשרי. הקריאה בספר הילדים על רקע הבודהיזם והזן היפני מבהירה את ההתעקשות של נוח למצוא את הדרקון האמיתי שלו כפי שראה בחלומו. האיור יוצר טשטוש בין החלום למציאות, שכן אין הבדל חזותי בין הדמויות בסביבתו המציאותית של נוח לדמויות שבסביבת החלום.

כל הדמויות הגבריות, הילדים והבוגרים, יוצאות מהספירה הפרטית, אך לא לסביבה הקרובה אלא למחוזות רחוקים בעולם הרחב, וכולם מתמודדים עם אתגרים ועם סכנות. הם שבים הביתה רק אחרי שהשלימו את המשימה שהציבו לעצמם – להגשים חלום, למצוא חברים, לראות עולם – ואחרי התנסות משמעותית בספירה הציבורית, שבה הפגינו עקביות, תושייה ואומץ. במקרים רבים נעשית יציאת הבנים בעידודה של האם, המעניקה לה הצדקה.

בסיפורים רבים שהדמויות בהם הן ילדות ונשים המרחב כולו הוא הספירה הפרטית. אם נשים וילדות יוצאות לספירה הציבורית אין זה אלא לזמן מוגבל ולמרחב תָחום, ההתנסות שלהן מלווה פחד וחזרתן הביתה שונה מזו של הבנים: היא נעשית על פי ציווי המחייב אותן לשוב מהר, בשל געגוע, או אחרי שהשלימו משימה ממוקדת בלוויית מבוגרים מלווים.

השוואה בין היציאה של אייל ושל נוח ליציאתן של הדמויות הנשיות שנראה בדוגמאות שלהלן מצביעה על הבדל ברור – הבנות חוות חרדות אפילו בדרך מגן הילדים הביתה, ואילו הבנים יוצאים למסעות במרחבים מסוכנים של ממש בביטחון וללא כל תחושת פחד.

לדות טובות – הבניית יחסים מגדריים בספרות הילדים הישראלית הקנונית" מאת גילה דנינו-יונה. הוצאת רסלינג, 2017

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. מאת אור א:

    מעניין מאוד. הפתיחה לא מאוד נגישה לאנשים שאינם מגיעים מהתחום, וגם ולא ערוכה מספיק טוב (מאה פעם המילה 'ספירה' קצת הוציאה אותי מהספירה). אבל אחרי שצולחים אותה ומגיעים לדוגמאות ולניתוחים – מרתק, חשיבה מקורית, ומחקר חשוב בעיקר לסופרים ועורכים. בהצלחה

  2. מאת ינשופופר:

    מאמר מרתק, תודה! אני מקוה שהמצב בספרות הילדים ישתנה לפחות כפי שהוא משתנה בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, שבו יש נוכחות נשית גוברת בבימוי, במשחק ובעלילה שוברת מוסכמות.

  3. מאת דפנה חיימוביץ':

    ניתוח מעניין על יחסי מגדר בספרות ילדים. על הדוגמאות ניתן להוסיף את ספרו של מאיר שלו 'אבא עושה בושות', שפורסם לפני כ-30 שנה (כתר 1988). ספר חתרני המציג בהומור את היפוך התפקידים המסורתי של ההורים, כשהאם היא כתבת חדשות ו"יש לה ראיון עם שר התיירות", ואילו על האב ה'ממציא סיפורים', ונמצא בספרה הביתית, מוטל תפקיד הטיפול בבן. הוא הולך איתו לסרטים (ופוחד בסרט כשיורים), הולך לאספת הורים ואופה את העוגה לחגיגה בגן.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.