ספרות

ילדי המסילה / אדית נסביט

בלעדי - פרסום פרק ראשון מהתרגום החדש של שהם סמיט ואמנון כץ

ספטמבר 9, 2016  

רוברטה, פיטר ופיליס הם שלושה ילדים אנגלים שיש להם כל מה שצריך: בית חם, בגדים יפים, מטפלת נחמדה ואפילו כלב משלהם. אבל כשיום אחד אביהם יוצא במפתיע לנסיעת עבודה ולא חוזר, עליהם לעזוב עם אמם את חייהם הנוחים בלונדון ולעבור לגור בבית מרוחק בכפר. הילדים מגלים שבסמוך לביתם עוברת מסילת ברזל. בכל בוקר הם רצים אל המסילה ומנופפים לשלום לנוסעי הרכבת, בתקווה למסור את אהבתם לאביהם הרחוק. כך מתחילים חייהם החדשים כ"ילדי המסילה" – חיים מרתקים ומלאים בהרפתקאות מסעירות.

הם מתיידדים עם אנשי הכפר ועם עובדי תחנת הרכבת, וגם עם איש זקן מנוסעי הרכבת שמנופף להם בחזרה מהחלון. הילדים נמשכים אל האיש המסתורי, ולא מעלים כלל על דעתם שהוא עתיד לקחת חלק מרכזי בפתרון תעלומת אביהם הנעלם.

"ילדי המסילה", ספרה של אדית נסביט משנת 1906, רואה עתה אור בתרגום חדש של שהם סמיט ואמנון כץ, בסדרת "הרפתקה" של הוצאת "אוקיינוס" בשיתוף עם הוצאת "מודן". אנו שמחים להציג בפניכם את הפרק הראשון של הספר.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

 

פרק ראשון

ההתחלה

בהתחלה הם לא היו ילדי מסילה. אני לא חושבת שהם אי-פעם חשבו על מסילות ורכבות מלבד כעל אמצעי תחבורה שנוסעים בו למופעי קוֹסְמוּת או פנטומימה, לגני חיות, למוזיאון השעווה של מדאם טוסו. הם היו פשוט ילדי פרברים רגילים שהתגוררו עם אביהם ועם אמם בבית פרטי רגיל, עם חזית לבֵנים אדומות, דלת כניסה עם חלון זכוכית צבעונית, מסדרון שנקרא גם מבואה, חדר רחצה עם מים זורמים, חמים וקרים, פעמונים חשמליים, חלונות צרפתיים והמון קירות לבנים. בקיצור, בית מודרני עם כל הנוחיות, כמו שאומרים מתווכי הדירות.

הם היו שלושה. רוברטה היתה הבכורה. כמובן, לאמהות אף פעם אין ילדים מועדפים, אבל אילו היה לאמם ילד מועדף, ייתכן בהחלט שהיתה זו רוברטה. הילד השני היה פיטר, שחלם להיות נהג קטר כשיהיה גדול. והצעירה שבהם היתה פיליס, כל-כולה כוונות טובות.

אמא לא ביזבזה את זמנה בביקורים משעממים אצל גברות משעממות, ובישיבה משועממת בבית בהמתנה לביקורים של גברות משעממות. כמעט תמיד היתה זמינה לילדיה, מוכנה לשחק איתם, לקרוא להם ולעזור להם להכין את שיעורי הבית. מלבד זאת, בזמן שהיו בבית-הספר, נהגה לכתוב למענם סיפורים שאותם קראה באוזניהם לאחר שעת התה, ותמיד חיברה שירים מצחיקים לכבוד ימי ההולדת שלהם ואירועים חשובים אחרים כגון מתן שמות לחתלתולים, שיפוץ וריהוט בית-הבובות, או הפעם ההיא כשהם החלימו מחזרת.

לשלושת הילדים בני המזל האלה תמיד היה כל מה שצריך: בגדים יפים, בית מחומם, חדר ילדים מקסים עם טפט 'אמא אווזה' על הקירות והמון צעצועים. היתה להם מטפלת נחמדה ועליזה וכלב ששמו ג'יימס, שהיה ממש-ממש שלהם. גם אבא היה להם, שהיה פשוט מושלם – אף פעם לא כועס, תמיד הוגן ותמיד מוכן לשחק איתם – כלומר, כשהוא לא היה מוכן לשחק איתם, תמיד היתה לו סיבה מעולה, והוא תמיד הסביר אותה לילדים בצורה כל כך מעניינת ומשעשעת שהם ידעו בוודאות שזה רק מפני שלא היתה לו ברירה.

ודאי תחשבו שהיה עליהם להיות מאושרים מאוד. ואכן הם היו מאושרים, אבל הם לא ידעו עד כמה, עד שחייהם המושלמים בבית הלבנים האדומות תמו והם נאלצו לחיות חיים שונים לחלוטין.

השינוי הנורא התרחש בפתאומיות.

פיטר חגג את יום הולדתו העשירי. בין המתנות שקיבל היה דגם קטר מושלם שעל כמותו לא תעזו אפילו לחלום. שאר המתנות היו אף הן מקסימות, אבל הקטר היה המקסים שבהן.

קסמו של הקטר נמשך במלוא מושלמותו שלושה ימים בדיוק. ואז, אם בגלל חוסר הניסיון של פיטר, אם בגלל הכוונות הטובות של פיליס וההתעקשויות שלה, או מאיזושהי סיבה אחרת, התפוצץ הקטר פתאום בקול נפץ אדיר. ג'יימס כל כך נבהל שברח מהבית ולא העז לחזור במשך יום שלם. כל אנשי תיבת נֹח שבקרון המשא נשברו, אבל שום דבר אחר לא נפגע מלבד הקטר הקטן והמסכן, ורגשותיו של פיטר. הבנות אמרו שהוא בכה – אבל, כמובן, בנים בני עשר לא בוכים, לא משנה עד כמה נוראות הטרגדיות המקדירות את ימיהם. הוא אמר שעיניו אדומות מפני שהוא מצונן. זה התגלה כאמת לאמיתה, ואף שפיטר לא ידע זאת באותו הרגע, למחרת הוא חלה ונשאר במיטה. אמא כבר חששה שמא זו חצבת, אבל אז, לפתע הוא הזדקף במיטה ואמר, "אני שונא דייסה, אני שונא חליטת שעורה, אני שונא לחם בחלב. אני רוצה לקום ולאכול משהו אמיתי."

"מה מתחשק לך?" שאלה אמא.

"פשטידת יונים," אמר פיטר בלהיטות. "פשטידת יונים גדולה. פשטידת יונים גדולה מאוד."

אמא ביקשה אפוא מהטבחית להכין פשטידת יונים גדולה. הפשטידה הוכנה ונאפתה. ולאחר שנאפתה, פיטר אכל ממנה. לאחר מכן הוא החל להתאושש מהצינון. בזמן שהפשטידה נאפתה, כדי לשעשע אותו, אמא חיברה לכבודו שיר. השיר נפתח בכך שפיטר הינו ילד ביש מזל ובר-מזל גם יחד ונמשך כך:

 

היה לו קטר יחיד ומיוחד,

שאותו אהב בלב הולם, נרגש.

ולוּ ניתנה לו משאלה אחת בלבד,

הרי היא שתמיד הוא ייראה ככה – כמו חדש.

 

אבל אבוי, עלינו לספר…

אירע דבר רע ומר,

פִּת-אוֹם בורג סורר השתחרר

ודוד הקיטור התפוצץ ונשבר!

 

אז, בייאוש עמוק,

את הקטר הנער הרים,

והלך והראה לאמו,

אבל מה היא מבינה בקטרים…

 

על הנספים בתאונה,

הוא כלל לא התאבל,

אפילו לא הזיל דמעה הכי קטנה,

רק הקטר עניין אותו, לעזאזל…

 

וכעת אתם מבינים,

למה פיטר שלנו חלה.

ולמה הוא זקוק לפשטידת יונים,

לאחר שעבר כזאת טלטלה…

 

עטוף שמיכות עבות,

במיטתו יישן עד מאוחר,

רק כך הוא יתגבר על כל האכזבות,

ועל גורלו המר.

 

עיניו אדומות למדי…

זה מפני שהוא קצת מצונן,

הציעו תרופת פלא: פשטידה.

רואים? הוא מעוניין!

איור: מירה פרידמן

איור: מירה פרידמן

אבא יצא לנסיעת עבודה שנמשכה שלושה-ארבעה ימים. כל תקוותיו של פיטר לתיקון הקטר השבור נתלו באביו, שכן לאביו היו ידי זהב. הוא ידע לתקן כל מיני דברים. לא פעם הוא שימש כווטרינר לסוס הנדנדה; פעם הוא הציל את חייו לאחר שהכול אמרו נואש וכבר ויתרו על היצור האומלל, ואפילו הנגר אמר שאין מה לעשות. אבא הוא גם זה שתיקן את עריסת הבובה כשאף אחד אחר לא הצליח לעשות זאת; ובעזרת אולר, מעט דבק וכמה כפיסי עץ העמיד את כל חיות תיבת נֹח על תושבותיהן, כך שהיו יציבות כמקודם, ואולי אפילו חזקות יותר.

פיטר, במפגן הרואי של התחשבות בזולת, לא אמר מילה על הקטר שלו עד שאביו סעד את ליבו וסיים לעשן את הסיגר של אחרי הארוחה. רעיון הפגנת ההתחשבות היה של אמו – אבל פיטר הוא שהוציא אותו לפועל. והוא זה שנדרש לגייס המון סבלנות.

סוף כל סוף, אמא אמרה לאבא: "ועכשיו, יקירי, לאחר שנחת ונרגעת, אנחנו רוצים לספר לך על תאונת הרכבת הגדולה, ולבקש עזרה."

"בסדר גמור," אמר אבא. "קדימה!"

פיטר סיפר את הסיפור העצוב והביא את מה שנותר מהקטר.

"הממ," אמר אבא, לאחר שבחן את הקטר ביסודיות.

הילדים עצרו את נשימתם.

"אין שום תקווה?" שאל פיטר, בקול נמוך וסדוק.

"תקווה? יש בהחלט! " אמר אבא בעליצות. "אבל נחוצים כאן אי-אלו דברים מלבד תקווה – קצת הלחמות ושסתום חדש. אני חושב שנדחה את זה ליום גשום. במילים אחרות, אני אקדיש לזה את יום ראשון אחר הצהריים, ואתם תעזרו לי."

"גם בנות יכולות לעזור לתקן קטרים?" שאל פיטר בטון ספקני.

"בוודאי שהן יכולות. בנות חכמות לא פחות מבנים, ואל תשכח את זה! היית רוצה להיות נהגת קטר, פיל?"

"הפנים שלי יהיו תמיד מלוכלכות, נכון?" פיליס לא נשמעה נלהבת. "ואני בטח אשבור משהו."

"אני הייתי רוצה להיות נהגת קטר," אמרה רוברטה. "אבא, אתה חושב שאוכל לעשות את זה כשאהיה גדולה? או אפילו להיות מסיקה?"

"אם יש איש הסקה, בוודאי תוכל להיות אשת הסקה," אמר אבא, כשהוא הופך את הקטר ומתעסק בו. "ובכן, אם עדיין תרצי בכך כשתגדלי, נראה מה נוכל לעשות. אני זוכר שכשהייתי ילד—"

באותו רגע נשמעה דפיקה על דלת הכניסה.

"מי זה יכול להיות?" קרא אבא. "כמובן, ביתו של האנגלי הוא מבצרו, אבל הייתי שמח אם היו בונים בתים פרטיים עם תעלות מגן וגשרים מתרוממים."

רות, המשרתת אדומת השיער, נכנסה ואמרה ששני אדונים מבקשים לשוחח עם האדון.

"הכנסתי אותם לספרייה, אדוני," הוסיפה.

"אני מניחה שזה בקשר למכתב ההמלצה לכומר," אמרה אמא. "או אולי תרומה לקרן החופשות של המקהלה. היפטר מהם במהירות, יקירי. זה כל כך משבש את הערב, ושעת השינה של הילדים קרֵבה."

אבל נראה היה שאבא כלל וכלל לא מצליח להיפטר מהאדונים במהירות.

"הלוואי שבאמת היו לנו תעלת מגן וגשר מתרומם," אמרה רוברטה. "ואז, כשלא היינו רוצים לראות אנשים, היינו פשוט מרימים את הגשר ואף אחד לא היה יכול להיכנס. אני חוששת שאם הם יישארו עוד הרבה זמן, אבא ישכח מה רצה לספר על איך זה היה כשהוא היה ילד."

אמא ניסתה להעביר את הזמן עם סיפור חדש, מעשייה על נסיכה ירוקת עיניים, אבל זה היה קשה כי הם שמעו את קולותיהם של אבא והאדונים בספרייה, וקולו של אבא נשמע רם מהרגיל ושונה מהקול שבו נהג לשוחח עם אנשים שבאו בקשר למכתבי המלצה וקרנות חופשה.

והנה, פעמון הספרייה צילצל וכולם נשמו לרווחה.

"הם הולכים," אמרה פיליס. "הפעמון צילצל שילוו אותם החוצה."

אבל במקום ללוות מישהו החוצה, רות הופיעה בטרקלין ונראתה מוזר, כך חשבו הילדים.

"בבקשה, גיברת," אמרה, "האדון מבקש שתיכנסי לספרייה. הוא חיוור כמו מת, גיברת. 'ני חושבת שקיבל חדשות רעות. כדאי שתכיני ת'צמך לרע מכול, גיברת – אולי מישהו מת במשפחה או שהבנק פשט רגל או ש —"

"זה מספיק, רות," אמרה אמא ברוך. "את רשאית ללכת."

ואז אמא הלכה לספרייה. נשמעו דיבורים נוספים. ושוב צילצל הפעמון ורות יצאה להשיג כרכרה. הילדים שמעו קולות של נעליים היוצאות מהספרייה ויורדות במדרגות. הכרכרה יצאה לדרכה ודלת הכניסה נסגרה. ואז אמא נכנסה, פניה לבנות כמו צווארון התחרה שלה, ועיניה נראו גדולות ובורקות. פיה נראה כמו קו אדום וחיוור. שפתיה נראו דקות, משונות.

"הגיע הזמן ללכת לישון," היא אמרה. "רות תשכיב אתכם."

"אבל הבטחת לנו שהלילה נישאר עד מאוחר, כי אבא חזר הביתה," אמרה פיליס.

"אבא נאלץ לצאת בענייני עבודה," אמרה אמא. "קדימה, יקרים שלי, גשו מייד."

הם נשקו לה והלכו. רוברטה התעכבה לתת לאמא חיבוק נוסף וללחוש לה:

"אלה לא היו בשורות רעות, נכון, אמא'לה? מישהו מת… או…."

"לא… אף אחד לא מת," אמרה אמא, ודומה שכמעט הדפה מעליה את רוברטה. "לא אוכל לספר לך כלום הלילה, חביבתי. קדימה, חמודה, לכי עכשיו."

רוברטה הלכה.

רות הברישה את שערן של הבנות ועזרה להן להתפשט (על פי רוב עשתה זאת אמא). לאחר שכיבתה את מנורות הגז ויצאה מחדר הבנות היא מצאה את פיטר, עדיין בבגדיו, ממתין במדרגות.

"רות, תגידי, מה קורה פה?" הוא שאל.

"אתה אל תשאל שאלות ואני לא ישקר לך," השיבה רות אדומת השיער. "תדעו בקרוב."

בשעת לילה מאוחרת אמא באה ונשקה לשלושת הילדים הישנים. רוברטה היתה היחידה שהתעוררה מהנשיקה, אבל היא המשיכה לשכב ללא ניע ולא פצתה את פיה.

"אם אמא לא רוצה שנדע שהיא בכתה," אמרה לעצמה בעודה שומעת את נשימותיה המקוטעות של אמה, "אנחנו לא נדע את זה. זה הכול."

 

למחרת, כשירדו לארוחת הבוקר, גילו שאמא כבר יצאה.

"ללונדון," אמרה רות והשאירה אותם לאכול לבדם את ארוחת הבוקר.

"קרה משהו איום ונורא," אמר פיטר וקטם את כיפת הביצה שלו. "אתמול בלילה רות אמרה לי שנדע בקרוב."

"שאלת אותה?" שאלה רוברטה בבוז.

"כן!" התרגז פיטר. "אולי את יכולה ללכת לישון בלי שיהיה אכפת לך אם אמא מודאגת או לא, אבל אני לא. טוב לך?"

"אני לא חושבת שאנחנו צריכים לשאול את המשרתים על דברים שאמא לא מספרת לנו," אמרה רוברטה.

"נכון מאוד, גברתי הצדיקה," אמר פיטר. "תטיפי לי מוסר."

"אני לא צדיקה," אמרה פיליס. "אבל אני חושבת שהפעם בובי צודקת."

"בטח. היא תמיד צודקת. לפי דעתה," אמר פיטר.

"אוי, תפסיק כבר!" קראה רוברטה והניחה את כף הביצה. "בואו לא נהיה נבזיים. ברור שמשהו נורא קרה, אסון. בואו לא נעשה את זה יותר גרוע!"

"מי התחיל, הייתי רוצה לדעת?" אמר פיטר.

רוברטה הבליגה והשיבה, "אני מניחה שאני, אבל—"

"את רואה?" השיב פיטר בנימת ניצחון. אבל לפני שהלך לבית-הספר טפח על כתפיה של אחותו ואמר לה להתעודד.

 

הילדים חזרו הביתה לארוחת הצהרים, אבל אמא לא היתה שם. והיא גם לא היתה שם בשעת התה.

השעה היתה כמעט שבע כשאמא נכנסה הביתה, ונראתה כה עייפה וסחוטה עד שהילדים הרגישו שזה לא הזמן לשאול שאלות. היא צנחה לכורסה. פיליס היא ששלפה מכובעה את הסיכות הארוכות, רוברטה הסירה את כפפותיה ופיטר התיר את שרוכי נעליה, חלץ אותן והביא לה את נעלי הבית הקטיפתיות, הרכות.

לאחר ששתתה ספל תה ורוברטה עיסתה במי קולון את ראשה הכואב, אמרה אמא, "ועכשיו, חמודים שלי, עלי לספר לכם משהו. האנשים האלה שבאו אתמול בערב אכן בישרו בשורות רעות מאוד, ואבא יצטרך להיעדר מכאן זמן-מה. זה מדאיג אותי מאוד, ואני רוצה שכולכם תעזרו לי ולא תקשו עלי עוד יותר."

"כאילו שהיינו עושים דבר כזה!" קראה רוברטה והצמידה אל פניה את ידה של אמא.

"זה יעזור לי מאוד," אמא אמרה, "אם תהיו טובים ושמחים ולא תריבו כשאיני בבית" – רוברטה ופיטר החליפו ביניהם מבטים אשמים – "כי איאלץ להיעדר לעיתים קרובות."

"לא נריב, באמת שלא," אמרו כולם וגם התכוונו לזה.

"אם כך," המשיכה אמא, "אני רוצה שלא תשאלו אותי שאלות על הצרה הזאת – לא אותי, ולא את אף אחד."

פיטר התכווץ ובטש בנעליו בשטיח.

"תבטיחו לי את זה, בסדר?" אמרה אמא.

"אני שאלתי את רות," אמר פיטר לפתע. "אני נורא מצטער, אבל שאלתי אותה."

"ומה היא אמרה?"

"היא אמרה שנדע בקרוב."

"אתם לא צריכים לדעת על זה כלום," אמרה אמא. "אלה ענייני עבודה וזה לא עניינכם, נכון?"

"נכון," אמרה רוברטה. "זה קשור לממשלה?" כי אבא עבד במשרד ממשלתי.

"כן," אמרה אמא. "ועכשיו, יקיריי, הגיע הזמן ללכת לישון. ואל תדאגו, בסוף הכול יבוא על מקומו בשלום."

"אז אל תדאגי גם את, אמא," אמרה פיליס. "ואנחנו נהיה ילדים למופת."

אמא נאנחה ונשקה להם.

"נתחיל להיות טובים דבר ראשון מחר בבוקר," אמר פיטר, כשהם עלו במדרגות לחדריהם.

"למה לא עכשיו?" שאלה רוברטה.

"כי עכשיו אין במה להיות טובים, טיפשונת," אמר פיטר.

"אנחנו יכולים לנסות להרגיש טובים," אמרה פיליס, "ולא לקרוא זה לזה בשמות."

"מי קרא בשמות?" אמר פיטר. "בובי יודעת טוב מאוד שכשאני אומר 'טיפשונת', זה בדיוק אותו דבר כאילו אמרתי בובי."

"סליחה?!" קראה רוברטה.

"לא, לא התכוונתי לזה כמו שאת מתכוונת. זאת אומרת, זה פשוט… איך אבא קורא לזה? שם חיבה! לילה טוב."

הבנות קיפלו את בגדיהן בהקפדה גדולה מהרגיל – זו היתה הדרך היחידה שעלתה בדעתן להיות טובות.

"את יודעת…" אמרה פיליס, בעודה מיישרת את שמלת הסינר שלה, "תמיד אמרת שנורא משעמם, ששום דבר לא קורה, כמו שקורה בספרים. עכשיו משהו קרה ועוד איך."

"מעולם לא רציתי שיקרו דברים שיעציבו את אמא," אמרה רוברטה. "הכול פשוט איום ונורא."

 

הכול המשיך להיות איום ונורא במשך כמה שבועות.

אמא כמעט תמיד לא היתה בבית. הארוחות היו דלות ומשעממות. המשרתת הזוטרה פוטרה ודודה אֶמה באה לביקור. דודה אֶמה היתה הרבה יותר מבוגרת מאמא. היא עמדה לעזוב את אנגליה כדי לשמש כאומנת בארץ אחרת. היא היתה עסוקה מאוד בהכנת בגדיה למסע, בגדים קודרים ומכוערים, שתמיד היו פזורים בכל מקום, ומכונת התפירה שלה טירטרה כל היום וחלק גדול מהלילה. דודה אֶמה האמינה שילדים צריכים לדעת את מקומם הראוי. והם השיבו לה באותו המטבע. לדעתם, מקומה הראוי של דודה אֶמה היה בכל מקום שבו הם לא היו. כך שהם התראו איתה מעט מאוד. הם העדיפו את חברת המשרתות, שהיתה משעשעת פי כמה. הטבחית, כשהיתה במצב רוח טוב, נהגה לשיר שירים מצחיקים, והמנקה, כשלא העליבו אותה, ידעה לחקות תרנגולת מטילה ביצה, או פתיחת בקבוק שמפניה, וליילל כמו שני חתולים נלחמים. המשרתות לא סיפרו לילדים מה היו הבשורות הרעות שאותן הביאו האדונים לאביהם. אבל הן לא חדלו לרמוז שהן יכולות לספר הרבה מאוד לו רק רצו לעשות זאת – וזה לא היה נעים.

יום אחד, כשפיטר התקין מלכודת מעל דלת חדר הרחצה, והיא פעלה להפליא כשרות נכנסה פנימה, תפסה אותו המשרתת אדומת השיער ומשכה לו באוזן.

"סוף רע ומר יהיה לך, יצור קטן ומרושע שכמוך!" אמרה בזעם. "אם לא תלמד להתנהג, תגיע לאן שאבא'שך היקר הגיע. תקשיב טוב למה שאני אומרת לך!"

רוברטה חזרה על דברי המשרתת באוזני אמא, ולמחרת רות פוטרה.

זמן קצר לאחר מכן חזרה אמא הביתה, נכנסה למיטה ונשארה בה יומיים. הרופא בא והילדים האומללים הלכו על קצות האצבעות ברחבי הבית ותהו אם הגיע סוף העולם.

 

בוקר אחד ירדה אמא לארוחת הבוקר. היא נראתה חיוורת מאוד ובפניה נסתמנו קמטים שלא היו שם לפני כן. היא חייכה כמיטב יכולתה, ואמרה, "ובכן, אפרוחים שלי, הכול מסודר. אנחנו נעזוב את הבית ונעבור לכפר. לא תאמינו איזה בית קטן, לבן ומקסים מצאתי. אין לי ספק שתאהבו אותו."

בעקבות ההכרזה בא שבוע מסחרר של אריזות – לא רק אריזת בגדים, כמו כשיוצאים לחופשה על חוף הים, אלא גם אריזת כיסאות ושולחנות, כיסויים בשקים ועיטוף רגליהם בקש.

נארזו כל מיני דברים שאנשים לא אורזים כשהם יוצאים לחופשה על החוף: כלי אוכל, שמיכות, פמוטות, שטיחים, מיטות, סירים ואפילו שבכת-אח וכלים לטיפול באח.

הבית נראה כמו מחסן רהיטים. אני חושבת שהילדים נהנו מכך מאוד. אמא היתה עסוקה עד מעל לראשה, אבל כעת שוב לא עסוקה מכדי לשוחח איתם ולקרוא להם, ואפילו לחבר לכבוד פיליס שיר שיעודד את רוחה, לאחר שנפלה ומברג שאחזה ננעץ בידה.

"את לא מתכוונת לארוז את זה?" רוברטה שאלה, מצביעה על השידה היפהפייה המשובצת נחושת ושריון-צב אדמדם.

"לא נוכל לקחת הכול," השיבה אמא.

"אבל נראה שאנחנו לוקחים את כל הדברים המכוערים," אמרה רוברטה.

"אנחנו לוקחים דברים שימושיים," אמרה אמא. "אנחנו צריכים קצת לשחק בלהיות עניים, אפרוחונת שלי."

לאחר שכל הדברים השימושיים והמכוערים נארזו וגברים בסרבלי חאקי העמיסו אותם על עגלת הובלות, ישנו שתי הבנות, אמא והדודה אֶמה בשני חדרים שנותרו בהם רק רהיטים יפים. מיטות לא היו בחדרים. לפיטר הוצע משכב על הספה בחדר האורחים.

"אני אומר לך, זה כיף-חיים," הוא אמר, מתפתל בעליזות בעוד אמא מכסה אותו. "אני אוהב לעבור דירה! הייתי רוצה שנעבור דירה כל חודש."

אמא צחקה.

"אני לא!" אמא אמרה. "לילה טוב, פיטרוני."

כשהיא הסתובבה לאחור, רוברטה ראתה את הבעת פניה. היא מעולם לא שכחה אותה.

"אוי, אמא," היא לחשה לעצמה כששכבה לישון, "את כל כך אמיצה! אני אוהבת אותך כל כך! איך את מסוגלת להיות אמיצה כל כך ולצחוק כשאת מרגישה ככה!"

 

למחרת נארזו תיבות מסע, ועוד תיבות ועוד תיבות. ואז, בשעת אחר צהריים מאוחרת הגיעה כרכרה שהסיעה אותם אל תחנת הרכבת.

דודה אֶמה ליוותה אותם ונפרדה מהם. ואילו הם הרגישו כאילו הם אלה שנפרדים ממנה ומשלחים אותה לדרכה, וזה שימח אותם.

"אבל, מסכנים הילדים שהיא תהיה האומנת שלהם," לחשה פיליס. "לא הייתי מתחלפת איתם בשום מצב."

בתחילה הם נהנו להביט החוצה, אבל עם רדת הערב הם נעשו יותר ויותר ישנוניים. אף אחד מהם לא ידע כמה זמן עבר עליהם ברכבת, כשפתאום אמא טילטלה אותם בעדינות ואמרה, "התעוררו, חמודים. הגענו."

הם התעוררו, אפופי עצבות, ועמדו רועדים על הרציף סחוף הרוחות בזמן שמיטלטליהם הורדו מהרכבת. ואז הקטר שוב נכנס לפעולה, נושף וגונח, גורר אחריו את הרכבת המתרחקת. הילדים צפו בפנסים האחוריים של קרון הכרטיסן נעלמים בחשכה.

היתה זו הרכבת הראשונה שהילדים ראו על המסילה ההיא, שבמרוצת הזמן נעשתה יקרה כל כך לליבם. ברגע ההוא הם לא שיערו עד כמה יאהבו את המסילה, וכן לא שיערו שתהיה, בתוך זמן קצר, למרכז חייהם החדשים, ולא אילו פלאות וחידושים תביא אליהם. הם רק רעדו והתעטשו וקיוו שהדרך המוליכה אל ביתם החדש לא תהיה ארוכה. אפו של פיטר היה קר מכפי שזכר שהיה אי-פעם. כובעה של רוברטה נמעך וסרט הגומי שלו, כך דימתה, היה הדוק מהרגיל. קשרי שרוכי נעליה של פיליס נפתחו.

"קדימה," אמרה אמא, "עלינו ללכת ברגל בעקבות עגלת המשאות המובלת בידי עגלון. כאן אין כרכרות."

הדרך היתה חשוכה ובוצית. הילדים מעדו מעט על הקרקע הרצופה מהמורות, ופעם אחת מעדה פיליס, נפלה לתוך שלולית ונשלתה ממנה מסכנה ורטובה. פנסי גז לא האירו את הדרך העולה לפניהם. העגלה נעה בקצב הליכה והם פסעו בעקבות קולות הריסוק והפיצוח שהפיקו גלגליה. אט-אט הסתגלו עיניהם לחשכה והם ראו במעומעם את ערימת התיבות מתנדנדת לפניהם.

שער רחב נפתח, לאפשר את מעבר העגלה, ולאחר מכן נדמה היה שהדרך חוצה שדות וממשיכה במדרון. והנה, מימינם נראה גוש גדול, מגושם ואפלולי.

"הנה הבית," אמרה אמא. "מעניין למה היא הגיפה את התריסים."

"מי זאת היא?" שאלה רוברטה.

"האישה ששכרתי לנקות את הבית, לסדר את הרהיטים ולהכין ארוחת ערב."

מעבר לגדר אבן נמוכה נראו עצים.

"זה הגן," אמרה אמא.

"זה נראה יותר כמו תבנית אפייה עם כרובים שחורים," אמר פיטר.

העגלה נעה לאורכה של גדר הגן והגיעה עד לחצר אחורית. ושם, לאחר שקירקשה בחצר המרוצפת אבנים, עצרה לפני הדלת האחורית.

אור לא נראה בשום חלון.

הם דפקו על הדלת, אך איש לא בא לפתוח אותה.

העגלון אמר שלדעתו גברת וַיְינִי הלכה הביתה.

"הרכבת שלכם איחרה," הוא אמר.

"אבל המפתח אצלה," אמרה אמא. "מה נעשה?"

"אה, היא בטח השאירה אותו על המפתן," אמר העגלון. "כך נהוג כאן." הוא נטל מהעגלה את העששית שלו והתכופף.

"אה… הנה זה," הוא אמר.

הוא פתח את הדלת ונכנס והניח את העששית על השולחן.

"יש לך איזה נר?" הוא שאל.

"אני לא יודעת איפה שום דבר נמצא." אמא דיברה בטון פחות עליז, שלא כדרכה.

הוא הצית גפרור. על השולחן עמד נר והוא הדליק אותו. לאורו החלש ראו הילדים מטבח מרוצף אבן, רחב ידיים וריק. לא היו בו וילונות, לא שטיח לפני תנור הבישול. במרכז החדר עמד שולחן המטבח שהובא מביתם. כיסאות היו מרוכזים בפינה אחת והסירים, המחבתות, המטאטאים וכלי האוכל בפינה אחרת. התנור היה כבוי ומבעד לשבכה השחורה נראה אפר.

בעוד העגלון פונה ללכת, לאחר שהכניס את התיבות, נשמעו בחלל קולות רשרוש ומרוצה שכמו בקעו מתוך קירות הבית.

"אוי, מה זה?" צעקו הבנות.

"זה רק החולדות," אמר העגלון, ויצא וסגר את הדלת, ומשב הרוח שנכנס כיבה את הנר.

"אוי…" אמרה פיליס. "הלוואי שלא היינו באים למקום הזה!" ואז נתקלה בכיסא והפכה אותו.

"רק החולדות! " אמר פיטר, בחושך.

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.