1 כללי

ילדי פלא ולא ילדי פרא / לי עברון

ביקורת על ספרה של הגר ינאי, "מילה וחוטפי החלומות"

אוקטובר 6, 2019  

נדמה שהילדים בני זמננו עסוקים מאוד. ימיהם עמוסים בחוגים ובפעילויות מתוכננות, וגם כשהם נחים עיניהם אינן בוהות סתם כך אלא מרותקות למסכים. כבר ב-1992 התריע הסופר והמורה הצרפתי דניאל פנק בספרו "כמו רומן", שכאשר מסלקים מחייהם של ילדים את חוסר המעש, ואפילו את השעמום, פוגעים ביצירתיות שלהם; אך כמובן, יהיה פרדוקסלי להחזיר את השעמום אל לוח הזמנים של הילדים העסוקים רק לשם פיתוח היצירתיות, וכך להפוך גם אותו למטלה.

מילה, גיבורת ספרה של הגר ינאי, היא ילדה עסוקה ביותר. כבר בעמוד הראשון של הספר מתואר לוח הזמנים שארגנה לה אמה החורגת, אביגיל, ועומס כזה אפילו לא עלה על דעתו של דניאל פנק. אך סובביה של מילה, וגם היא עצמה, אינם חוששים רק משעמום אלא מדבר-מה גרוע יותר: הם סבורים שאם יהיה לה זמן פנוי יציפו אותה הגעגועים והאבל על אמה הביולוגית, שמתה בלידתה.

כריכת הספר (יח"צ)

מילה בת האחת-עשרה מתעייפת מסדר היום הנוקשה, מתמרדת ומזמינה לעצמה באינטרנט כפילה: אנדרואידית בת-דמותה שתלך במקומה לבית הספר ולחוגים. אבל אליה וקוץ בה – דוקטור צ'או, הגאון הסיני שמייצר את האנדרואידים, אינו מלאך שמאפשר לילדים להיות מאושרים ולחיות בעולם הדמיון, משוחררים ממטלות מציאותיות. בהדרגה מתברר שהאנדרואידים תופסים את מקומם של הילדים בבתיהם כדי שדוקטור צ'או יוכל לחטוף אותם ולגנוב את חלומותיהם, שמהם הוא מייצר סם; ומילה, שהאנדרואידית שלה החלה להשתלט על ביתה ועל חייה, יוצאת למסע כדי להציל את כל הילדים החטופים – בעזרת מלך הכיתה דין סטריקובסקי (והאנדרואיד שלו), ועוד שני ילדי פרא שמקומם בבתיהם נתפס: סמי ועדן.

סיפור ההרפתקאות שהגר ינאי רוקמת מרתק מתחילתו, כתוב היטב, מותח וקצבי, ויש בו גם הומור (למשל כאשר מילה פוגשת את מלך הכיתה דין סטריקובסקי ואת האנדרואיד שלו: "מה הבנות בכיתה היו חושבות אם הן היו רואות אותי עם דין סטריקובסקי? חשבה. מה הן היו חושבות אם הן היו רואות אותי עם שני דין סטריקובסקי?"); זאת ועוד, הוא מעלה שאלה קיומית עמוקה, מציג אותה באופן ברור ונגיש גם לקוראים בני אחת-עשרה, ומטפל בה באופן מורכב ומפתיע.

מתחילתו של הספר מוצגת הסוגיה המרכזית שבה הוא עוסק, שאלה שניתן להגדירה (בעקבות הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט) כהוויה (being) לעומת עשייה (doing). אביגיל אינה אם חורגת רעה מהאגדות שמעבידה את מילה בפרך: היא חוששת באמת ובתמים מפני מצב ה"הוויה", ומנסה לגונן על מילה (וגם על ילדים אחרים). בהקשר זה, ינאי עושה שימוש מעניין במילה "טבעי" (בשלילה, כמובן): אביגיל "לא הציגה לפני העולם את אביגיל הטבעית" אלא הייתה תמיד מטופחת, מאופרת ולבושה באופן שמסתיר את גופה; לא רק את מילה שלחה לחוגים אלא הקימה וניהלה מרכז להצטיינות כי "היא האמינה שבעזרת החוגים שלה יצליחו הילדים להתגבר על ילדותם, שבאופן טבעי היא דבר לא נעים ואפילו מסוכן, ולהתקדם אל בגרות בטוחה." לא פלא, אפוא, שאביגיל עצמה אינה אמה ה"טבעית" של מילה; ואולי מותה של האם הטבעית אינו אלא סמל לאני הפנימי של אביגיל שלא נחשף ואינו מקבל ביטוי; אולי האם הטבעית ואביגיל אינן אלא שני היבטים של אותה דמות.

ואמנם, בשלבים הראשונים של הקריאה נדמה שספרה של ינאי עוסק במה שכינתה הפסיכואנליטיקאית אליס מילר "הדרמה של הילד המחונן": צרתם של ילדים הנושאים על גבם מטען גדול של ציפיות מצד ההורה, שאותו הם מבקשים לרַצות ולכן הם מציגים בפניו דמות אידיאלית; ואת האני האמיתי שלהם, ה"טבעי", הם מסתירים בתוך-תוכם. החלפת הילדים האמיתיים באנדרואידים בספרה של ינאי נראית כאילוסטרציה לתהליך הזה. מילה שואלת בלבה את אביה, שאינו מבחין בעובדה שבתו הוחלפה ברובוטית: "איך לא שמת לב שזאת מישהי אחרת לגמרי, ילדה דמיונית שיש לך בראש?" – ניסוח מדויק ונוגע ללב של הדרמה שאליס מילר מתארת. גם אצל מלך הכיתה דין סטריקובסקי ציפיות ההורים הן נושא דומיננטי. הוא מספר על אביו: "זה הרי כל מה שהוא רצה, בן שיעריץ אותו וילמד ממנו את כל מה שהוא יודע (…) הוא פשוט התאהב בכפיל שלי."

ילדי הפרא, עדן וסמי, מעודדים את מילה לא לפחד מהדמיון שלה ומהעצב שעלול להתעורר בה, שלא כמו בני משפחתה, שפוחדים מן העצב שלה כל כך עד שהם משאירים אותה לבד אתו, למשל ביום הולדתה (שהוא גם יום מות אמה): "אף אחד לא רצה לצער את מילה ביום שהיה אמור להיות עליז ושמח, דבר שאף פעם לא עבד: במקום שיחלקו איתה את העצב, היא נשארה אתו לבד." לעומת זאת, סמי משער ש"אחרי כל הדמיונות העצובים, תצליחי לדמיין משהו שמח", וגם דין מעודד אותה לא לפחד מהדמיון שלה, כי: "כל מה שיש לך בפנים זו את." נדמה שהם נושאי דברה של הסופרת, הממליצה להתחבר אל האני האותנטי, ולא לפחד לעבור דרך רגשות של אבל ודיכאון המלווים את התהליך. גם כשמילה עצמה חושבת על דין, "למה דין היה חייב להיות גיבור גדול? למה הוא לא היה יכול להיות פשוט ילד?" נדמה שיש כאן שיר הלל לאותנטיות, לטבעיות ולפשטות לעומת העמידה בציפיות המופרזות של ההורים.

אלא שהעניין אינו פשוט, ואינו חד-משמעי. הדמות העיקרית המעודדת את הילדים להתמסר לדמיונם היא דוקטור צ'או, והאינטרסים שלו קפיטליסטים-חזיריים ונצלניים. ככל שמתקדמת העלילה מתברר שהדרמה המתרחשת בספר אינה בדיוק זו שתיארה אליס מילר, ולא רק שאביגיל אינה ה"רעה" בסיפור – דווקא תפיסת עולמה היא שתסייע למילה להציל את הילדים החטופים. היא, והדמיון של מילה.

מתחילת הספר נרקמות אצל הקוראת ציפיות גדולות מדמיונה של מילה, גם משום שהיא עצמה ובני משפחתה חוששים ממנו כל כך, וגם משום שדוקטור צ'או טוען שמילה ילדה מיוחדת ויש לה "דמיון גדול". אבל הדמיון של מילה הוא נקודת התורפה של הספר המצוין הזה: ההבטחה הגלומה בו אינה מתממשת. תוך כדי משימת ההצלה בספינה של דוקטור צ'או, מילה זוכה להחיות בחטף את דמות אמה הטבעית, אבל באזהרה תנ"כית מהדהדת, הדמות הזאת הופכת לנציב מלח רגע אחרי שהיא שולחת את מילה להיעזר באביגיל. מילה כמעט לא מספיקה לטעום את טעמו של הדמיון לפני שהיא נדרשת שוב לקום ולפעול, ודומה שהשימוש המומלץ בדמיון כאן הוא כמו השימוש הפרדוקסלי בשעמום שציינתי קודם לכן: משבצת קטנה של דמיון, של רגש, של אהבה וכאב, בתוך לוח הזמנים העמוס – והופ, בחזרה לעבודה.

אילו הייתה משבצת הדמיון בסיפור רחבה יותר, אולי היינו אנו, הקוראים, מרגישים שאנחנו מכירים את מילה לעומק, ושהיא חודרת ממש ללבנו. אך דמויותיהם של מילה ודין, שגם בסוף הספר הם ילדי פלא ולא ילדי פרא – אולי שמחים קצת יותר, ובודדים מעט פחות, משהיו בתחילתו – אינן נחקקות בלב; לעומת זאת, רישומם של הרעיונות המובעים בספר עמוק יותר, ואינו נמחה במהרה.

"מילה וחוטפי החלומות" מאת הגר ינאי. הוצאת "עם עובד", 2019

לי עברון – משוררת, מתרגמת ועורכת

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. kseal הגיב:

    אבחנות נפלאות (האם החורגת והאם הטבעית, הילד המחונן ועוד ועוד) לספר נהדר. תודה!

כתיבת תגובה