2 ספרות

ילדת הביצות / שיבון דואד

הפרק הראשון מתוך ספרה של שיבון דואד, "ילדת הביצות"

דצמבר 7, 2012  

פרגוס בן ה-18 מגלה גופה הטמונה בביצת הכבול. לא ממש מפתיע, נוכח הדם שנשפך בצפון אירלנד בימים ההם. ובכל זאת… בחינות הבגרות בפתח, והנער החולם להיות רופא פוגש חיילים בריטים גם כשהוא יוצא לריצות במעלה ההר. יותר מכול הוא חרד לגורלו של אחיו, ג'ו, שנאסר עם אחרים במחתרת והצטרף לשובתי הרעב. האם ג'ו ימות כמו בובי סֶנדס, מנהיג השובתים? סיפור מותח ועוצר נשימה על התבגרות ואהבה מפתיעה, המעורר מחשבות לגבי המצב המיוחד שבו נמצאה אירלנד השסועה בתחילת שנות ה-80 של המאה העשרים. "ילדת הביצות" זכה בפרס קרנגי היוקרתי ובשנים-עשר פרסים נוספים. הוא רואה אור בסדרת "מפרש" של הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים.

עטיפת הספר (יח"צ). עיצוב: תמר נהיר-ינאי

"ילדת הביצות" (מאנגלית: יחיעם פדן) 

הסיפור שלפניכם מתרחש באירלנד, סמוך לגבול בין הרפובליקה ובין אַלסטֶר – צפון אירלנד – שהיא חלק מבריטניה. המתיחות בין הקתולים (הדורשים להיספח לרפובליקה העצמאית) ובין הפרוטסטנטים (הרוצים להישאר חלק מבריטניה), הוליך מאז 1966 למעשי אלימות הדדיים, להפעלת כוחות צבא גדולים נגד כוחות המחתרת ולקורבנות רבים בנפש. רק אחרי שלושים שנה (1998) הושג הסכם ששם קץ לתקופת הצרות, כך נקרא הסכסוך בין הקהילות היריבות בצפון אירלנד. באותם הימים נראה היה שלא יהיה קץ למאבק הדמים.

המתרגם

 

אירלנד, סמוך לגבול בין הצפון והדרום, 1981

חלק ראשון – באור השחר

פרק ראשון

 

הם התגנבו לדרך עוד בחשכה בטרם שחר. השמים היו כעין זכוכית כהה, מסרבים להניח לאור לחדור מבעדם. הצליל היחיד היה חריקת גלגלי הוואן הפונים בעיקול הדרך סביב הלוֹךְ. פני המים היו חסרי צבע. הגבעות השתפלו מן העבר האחר, המרוחק, כצלליות של ענקים השקועים בתנומה.

פֶרְגוּס פיהק. השעה הייתה לפני חמש בבוקר כשפנו אל הכביש ההררי. דוד טאלי השמיע קולות לעיסה בפיו הריק, והצמיגים השתפשפו בחריצים של דרך העפר. פרגוס עִרסל בחיקו את התרמוס עם התה השחור הממותק. הבוקר לא נשאר חלב במקרר.

"מוקדם מדי בשבילך, הה?" התגרה בו דוד טאלי, והחליף הילוך.

"ממש ככה," אמר פרגוס. "כשאני יוצא לריצה כבר לא חשוך כל-כך." גרונו ניחר. המילים שיצאו מפיו התארכו בפיהוק. "זה נגד הטבע, להתעורר לפני הציפורים."

הם התקרבו למחסום הגבול, והוואן האט. החייל שליד הצריפון אחז בידיו רובה, אבל לא זז ממקומו. הוא נראה צעיר מאוד וחיוור, והיו לו נמשים. בנגיעה בקת הרובה סימן להם להמשיך לנסוע, והם חלפו על פניו בלי שהיה עליהם לעצור. דוד טאלי צחק. "לחיילצ'יק המסכן הזה לא אכפת משום דבר, גם אם היה לי פה מטען ענקי של סֶמטֶקס," אמר.

פרגוס גיחך. "כן," אמר. "דֶאוּס היה בטח נדלק."

דאוס – אלוהים בלטינית – היה הכינוי המקומי לאדם שלפי השמועות הכין מטעני חבלה, ושנאמר עליו כי הוא פעיל בסביבה ההיא.

"ועוד איך."

"רק שאם כן, אתה נוסע בכיוון הלא נכון. אנחנו עוזבים את הצרות, טאל; לא נכנסים אליהן."

דוד טאלי תופף על ההגה. "נכון מאוד. אנחנו במדינה חופשית עכשיו. חופשית כמו צפרדע ביצות מחורבנת." עכשיו שניהם צחקו כמו ליצנים. הייתה זו תופעה ידועה בעת חציית הגבול. בלי לדעת זאת מתקשחת עצם הלסת כאשר מתקרבים למחסום הביקורת, ואדרנלין מתחיל לזרום בעורקים. וכשעוברים את הגבול ומתרחקים ממנו, תחושת הרווחה מתפרצת בצהלה.

הוואן פנה ועלה לכביש תלול שעשב מבצבץ מאמצעו. צבעו של העשב הגס הלך והצהיב ככל שהעפילו, והשמים נעשו בהירים יותר. "הגבול. אפילו נזירה הייתה נלחצת לחצות אותו," הרהר פרגוס בקול.

"ואנחנו נחצה אותו שוב, בחזרה אל הצרות, כשנגיע למעלה."

"באמת?"

"אם תביט במפה, תראה שזה ככה."

פרגוס פרש את המפה והביט בקו האפור המרוסק, כמעט בלתי נראה, שהתפתל בחלקה הצפוני של אירלנד והותיר במערב רצועה דקה שהייתה דוֹנֶגאל. "הנקודה הצפונית ביותר באירלנד היא בדרום," ציטט.

"יום יבוא, יום יבוא…" מלמל דוד טאלי כחוזר על מנטרה.

"יום יבוא – ומה?"

"יום יבוא, והגבול היחיד יהיה הים, ויגנו עליו רק החוֹליוֹת, והאנשים היחידים שיחיו באי שלנו יהיו תומכי האיחוד עם אירלנד. יום יבוא, פרגוס."

"ולאן ילכו תומכי היוניון-ג'ק הבריטי, אז?"

"קרן תעביר אותם לחלל החיצון, בְּעל-מהירות האור דרגה חמש." דוד טאלי נהג עכשיו בחלק מפותל בכביש ודהר בחזרה לכיוון האור המתגבר באופק. "אלה שיהיה להם מזל. הנה, כאן מקום טוב לחנות, פרגוס. תתחיל לחפור. הצוות של הצמ"ה יעלה עלינו לפני שנספיק להבין מה קורה."

הוא פתח את הדלת והם הוציאו את האתים ואת השקים מתוך הוואן והתקדמו בשביל למרחק מאה יארדים. משני עברי השביל צמח עשב חום מתוך אדמה שחורה ולחה, ובמקומות הספוגים במים התפשטו צמחים ירוקים כמו חזזיות. העפרוני הראשון לאותו היום יצא ממסתורו. פרגוס התקרב למחפר הצמ"ה, שהיה נטוש לפי שעה. העפר מסביבו היה מפורר, שאריות החפירה מאתמול. אבל "עפר" אינו המילה הנכונה. היה זה טורְף, חומר רקבובי ועשיר, תוצר של כל הדברים שחיו כאן לפני אלפי שנים ושנדחסו בלחץ הזמן עד שהיו למקפא פלאי של העבר. כאן אפשר למצוא עץ מיערות קדומים, או שרף מאובן שבתוכו נכלאו חרקים מעידן אחר. הכבול שיכרו כאן יבער בתנורים לחימום.

וכמו שאבא של פרגוס אמר, אין כמו הריח של הטורף באח למי שמחפש קצת נחמה בעולם קודר כמו שלנו.

בוהק ורוד הלך וצמח באופק בעודם חופרים וממלאים את השקים בגושים גדולים של כבול. אור השחר גבר. השמים כאן היו בהירים וקרובים, והמחשבה – טהורה. בכל פעם שנעץ את האת בכבול נאנק דוד טאלי, וגופו המוצק, המיומן, נהנה מן העבודה. פרגוס אחז בשקים הפתוחים כדי שימלא אותם, ומדי פעם הם החליפו תפקידים. כל שק ימכרו בתשעים פני, ולפרגוס הובטחו שלושים אחוז מן ההכנסות. אבל צוות הצמ"ה יגיע בקרוב, ועוד לפני כן עליהם להיעלם מכאן.

צווחה גרמה לפרגוס לפנות לאחור. היה זה רק גדי מכוסה בצמר בהיר שפעה אל אמו במרחק חמישים יארד מהם, או יותר.

"תביא את התרמוס, פרגוס," אמר דוד טאלי. "הפה שלי יבש. שתיתי בלילה יותר מדי."

"באמת?"

"כן. אבא שלך ופּאד מקגווייר. הם באו לפגוש אותי בפאב של פִינִיקְיוּל. אתה יודע איך זה."

"שרתָּ, טאל?"

"שתינו כל-כך הרבה עד ששרנו אפילו 'שלושה עכברים עיוורים'… אני שואל אותך! אבא שלך לא הצליח להמשיך אחרי 'תראה איך הם בורחים'. והשעה הייתה רק עשר בלילה."

"אני לא מאמין לך."

"בסדר, אולי זה לא היה כל-כך פרוע."

פרגוס ניגש אל הוואן ושלף ממנו את תרמוס התה. הוא חזר אל הדוד ושניהם התרחקו אל ערֵמת סלעים ורוקנו יחד כוס מלאה. הקצה הלוהב של השמש הציץ מעל ההרים. רוח החלה לנשוב.

"אלוהים, שקט כאן למעלה," אמר דוד טאלי.

"יהיה מוזר לגור במקום כזה."

"תצטרך להיות נזיר מתבודד."

"אין מה לעשות פה חוץ מלהתפלל," אמר פרגוס.

"כן. עד שתמות בעצמך תעניק מחילה לכל החוטאים בעולם. ואז יזניקו אותך מפה ישר לגן עדן."

"כדאי לך לעבור הנה."

"וגם הייתי עושה את זה. רק שקצת רחוק פה."

"רחוק ממה?"

"מהפאב הכי קרוב."

"תוכל לבנות לך מזקקה פרטית, טאל."

"ומה אתה מציע לי לזקק בה?"

"את התפילות, אלא מה…"

דוד טאלי משך באוזנו. "אתה שנוּן מדי, פרגוס מק'קאן. תן את התרמוס."

אחרי שסיימו לשתות מילאו עוד עשרה שקים. רק אחרי שווידאו שלא נשארה שום פיסת כבול שלא נאספה, השאיר דוד טאלי את האת נעוץ בקרקע, והם החלו להעמיס את השקים אל תוך הוואן.

"שלל לא רע."

פרגוס התרחק אל צדו האחר של המחפר. הוא הביט בקו המתאר של ההרים והקשיב לקולות הגוברים של הבוקר. עכשיו נשמעו רחשושים של חרקים, רפרוף כנפי ציפורים, והרחק – מתחתית הבקעה – נהמת מנוע של משאית מזדמנת. השמש כבר עלתה; לבנה וחלקה נראתה מאחורי עננה קלה. השביל הוליך בחזרה אל הכביש, והכביש התפתל באדמת הביצות בדרכו אל האופק. גם במרומי ההרים היה גבול: הוא הביט בחזרה לעבר צפון אירלנד, אבל מאחורי גוו השתרעה הרפובליקה, אירלנד החופשית.

"פֶרְג, זוז כבר," קרא דוד טאלי.

"נמלא עוד כמה שקים?"

"מה השעה?"

פרגוס הביט בשעון שאחיו הגדול ג'ו הפקיד בידיו. "קצת לפני שבע."

"בסדר, אבל נצטרך להתחיל לחפור במקום חדש."

כל אחד מהם אחז באת, ויחד ירדו לחפירה – פעולתו האחרונה של צוות הצמ"ה ביום הקודם.

"תתחיל בקצה ההוא, ואני אתחיל פה. 'תה צריך לשמור על קו ישר, לנעוץ את הקצה החד של האת פנימה ומיד להוציא אותו כלפי מעלה ועוד פעם, בקו ישר." דוד טאלי הדגים נעיצת את מדויקת. "ואחר-כך לחפור לעומק לאורך הקו."

"כמו שתי וערב בשרטוט?"

"בדיוק ככה. ברגע שהוצאת את הקו הראשון, יהיה לך קל יותר."

כאן ההתקדמות הייתה אטית יותר מאשר איסוף שיירי החפירה של המחפר. אבל ריחו של הכבול הטרי היה נקי, ונעיצת האת בחומר הספוגי הייתה כרוכה בסיפוק מוזר.

פרגוס סיים לסמן מקטע בגודל הולם והחל לחפור לאורך הקו שהתווה, הולך ומתרחק מדודו.

"היאק!" צעק ברגע שנעץ את האת בכוח בזווית חדשה. הוא קפא במקומו אינץ' אחד מקיר הכבול החום. צבע זר גרם לו לעצור, הבהוב צהבהב עמום. הוא שמט את האת לצדו ועיניו מצמצו. ואז שלח את אצבעותיו לגעת בפני השטח. אולי זה רק תעתוע של האור. או אבן. או –

מה-שזה-לא-יהיה היה קשה.

הוא ירק על האצבע המורָה וניקה את הדבר הקשה. הדבר זהר קצת, כמו חיוך.

קצה של מטבע. כן, זהו.

נרגש, ירק על קצות אצבעותיו וחזר ושפשף את הדבר.

לא, זה היה גדול יותר. סליל מתכתי שהיה מעוצב בדמות צמה, הולך ונמשך בעיגול.

ובעודו נועץ את עיניו בדבר המתכתי הופיעו מתחתיו אצבעות, ארבע אצבעות. הן היו חומות ומלוכלכות וקטנות. העור מסביבן נראה גדול מדי לעצמות שבתוכן, והיה תלוי מהן במקצת. הן הזכירו לו את אצבעותיה של אמו בכל פעם שלבשה את כפפות הגומי הצהובות במידת אקסטרה-לארג'.

הן היו יפהפיות, מוצבות כאצבעותיו של פסנתרן המתכונן לנגן, אבל היו רק חצי מגודל אצבעותיו.

"ג'יזֶס."

דוד טאלי, שקוע בעבודה המפרכת בקצה האחר של החפירה, לא שמע.

"דוד טאלי. ג'יזס, דוד טאלי. בוא הנה."

"מה?"

"יש פה משהו. באדמה. יד."

"מה 'תה מתכוון, יד?"

"יד קטנה. עם צמיד. וחלקים של איזה בגד."

דוד טאלי השמיע צחוק לגלגני. "היי, פרג. אנחנו ביוני עכשיו, לא באחד באפריל המזוּין."

אבל הוא ניגש והביט למקום שפרגוס הצביע עליו.

הם עמדו בדממה, עיניהם נעוצות בחומת הכבול.

"חֶרבּוֹן," אמר דוד טאלי.

הדבר נראה כמו ציור קיר של דמות אנושית.

בלי רגליים.

מעל היד נראה בבירור צדו של פלג גוף עליון שהיה מכוסה בבגד חום-מוכתם. האדמה שמעבר לו הסתירה את הכתפיים, את הצוואר ואת הראש.

"זאת גופה," אמר דוד טאלי.

"באמת גוף של מת," אמר פרגוס.

"בהחלט מת."

"אתה חושב שאלה הפרובוס, הקיצונים?"

"הפרובוס של האַיי-אַר-אֵי?"

"אתה חושב שזה מישהו שהם הרגו?"

"למה להם לקבור ככה ילד?"

פתאום פרגוס הבין. בטח. היד הקטנה הזאת: זו גופת ילד. "אולי זו הוצאה להורג. הרגו ילד של בוגד. מישהו שגרם נזק למאבק."

"לָא. לא יכול להיות. הפרובוס לא פועלים ככה." דוד טאלי קירב את האת אל הגופה, מנסה להעריך את אורכה.

"זאת נערה, דוד טאלי." פרגוס נאנק. "ילדה קטנה מסכנה. תראה את הצמיד ואת השמלה שלה."

"אֵם הרחמים. בוא נסתלק מפה."

"אבל טאל –"

"שמע, היא כבר מתה, נכון?"

"אני יודע שהיא מתה, אבל –"

"בדיוק. וכנראה רצחו אותה, נכון?"

"רצחו אותה?"

"אז אם נדווח למשטרה, יעצרו אותנו על גניבת כבול."

"אבל… טאל, כשיגיע הצוות של המחפר לעבודה, הם פשוט יקצצו אותה. לגזרים. זה נס שהם הפסיקו איפה שהם הפסיקו. וגם שראיתי אותה."

"פרגוס, אי אפשר להחזיר את הילדה הזאת לחיים."

בעודו מדבר צנח מקיר הכבול רגב אדמה, ומרפק נחשף, קטן ומחוספס.

"ישו מריה."

"בבקשה, דוד טאלי."

"מה 'תה רוצה שנעשה, פרגוס?"

"אנ'לא יודע."

הם עמדו בתוך החפירה ללא תנועה. הגדי פעה אי שם במרחק, כאילו הלך לאיבוד. פרגוס הרגיש דמעה נקווית בעינו. הוא נשך את שפתו התחתונה בזעם.

"זאת ילדה כמו תֶרזה או קאת שלנו, טאל. אנחנו לא יכולים סתם להשאיר אותה, שהמחפר ירסק אותה. פשוט לא יראו אותה. בגלל ביצת הכבול היא נעשתה חומה לגמרי."

דוד טאלי נאנח. "אנחנו באירלנד עכשיו, כנראה. אז נצטרך לפנות לגארדאי של הרפובליקה, ולא לשוטרים הבריטים." הוא אחז באת של פרגוס. "אני חוזר לאורך הכביש וחוצה את אינצ'קווין; אם הצוות של המחפר יגיע לפני שאחזור, תגיד שאתה עוסק בצַפָּרוּת."

"צפרוּת?"

"תסביר שצָפית בציפורים מהמחסה של החפירה ופשוט גילית אותה במקרה, הבנת?"

"כן, טאל."

"הלכתי לקרוא לשוטרים מתחנת הגארדה."

"בסדר."

הם העמיסו את האתים ושני שקי כבול אחרונים בחלקו האחורי של הוואן. דוד טאלי התיישב מאחורי ההגה ופתח את החלון.

"ו… פרגוס?" אמר.

"מה?"

"אל תיגע בה. אל תנסה לחלץ אותה עוד יותר מהכבול."

"למה לא?"

"טביעות אצבעות. הם עוד יחשבו שרצחת אותה, טמבל."

"הה-הה."

"אני מדבר ברצינות."

"בסדר, טאל."

"וקח את זה."

"מה?"

"דוד טאלי פשפש בתא הכפפות והושיט לפרגוס משקפת. "צפרות. נכון?"

"נכון."

"תתרחק מהגופה הזאת."

הוואן נסע והתרחק. פרגוס חזר אל החפירה והמתין מעליה, מביט בנוף מבעד לעדשות המשקפת. רוב הזמן הביט בגופה החומה בחומת הכבול, המוגדלת בזכות העדשות. הוא הבחין בחריצים בכריות האצבעות, כאילו הייתה הילדה הקטנה חיה אתמול. החריצים התפתלו והסתלסלו כנהרות. תכונה כלשהי של הכבול הבליטה אותם. ואז הבחין בעצם אפורה-לבנה, שבלטה במקצת. זה היה במקום שבו המחפר כרת את החלק התחתון של הרגל. הוא הרגיש שבטנו מתהפכת. בחטף פנה ובחן את הנוף של המישור מתחתיו, רצועה רחבה של מחוז פֶרמַנַךְ בצפון אירלנד. אבל אף-על-פי שהתאמץ להתרכז במראות הרחוקים, יכול היה להישבע שהילדה נועצת את מבטה בגבו, עיניה מחוררות את שכמותיו. הוא משך בכתפיו, צבט את עצמו והביט מבעד למשקפת הרחק לעבר האופק. ממרומי מקומו בראש ההר השלֵו קשה היה להאמין שתסיסה כה עזה שוררת בקרב שוכני המישור שמתחתיו. תלתלי עשן, עצים מחווים קידה, מכוניות מנצנצות בכחול ובאדום לאורך הכבישים המצופים באספלט, וכולם נעים ללא קול. נץ מצוי דאה על פני שדה הראייה שלו, צף על גבי זרם אוויר, רוטט. ואז צלל אל הקרקע ונעלם מעיניו. פרגוס זחל על פני האדמה הספוגית ושכב על בטנו, משקיף מטה על העולם שמתחתיו. מאחוריו נאנח העשב בצליל של ציפייה.

 

"ילדת הביצות" מאת שיבון דואד, תרגום: יחיעם פדן. סדרת "מפרש" בעריכת יחיעם פדן ואיילין מוסקוביץ, הוצאות הקיבוץ המאוחד ופועלים, 2012.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. נלי הגיב:

    כדאי לקרוא את כל הספר, וגם את הספרים האחרים בסדרה האיכותית הזאת.

  2. לילי הגיב:

    יופי של ספר, אם כי האהוב עלי בסדרה הוא גלויות משטח ההפקר. מומלץ!

כתיבת תגובה