3 כללי

יש שריף חדשה בעיר / יוני שלמון

האם הייתה הצדקה, לאחר כעשור, לשוב ולהוסיף רביעי לטרילוגיית הסרטים? התשובה היא כן

יוני 25, 2019  

העברת סמל השריף לג'סי משקף את זה שהמערכת הערכית הישנה והשמרנית ממשיכה להתקיים אך היא עוברת שינוי. לא עוד מנהיג גבר, אלא מנהיגה אישה שמסמלת העצמה נשית. כך שהעולם הישן בו יש היררכיה, משפחתיות, אל (ילד) וערכים מתקיים במקביל לעולם אחר עם גבולות פתוחים שגם הם מושפעים מפמיניזם מאוחר.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. kseal הגיב:

    מאמר מרתק ביותר, תודה!
    הסרט, בעיניי, נופל בהרבה מקודמיו. המוקד הרגשי שלו עמום, מבולבל ומתחלף ללא הרף. אך מלבד האמירה הקודרת על תיבת הקול, שאולי היא קינת היוצרים על עולם שמבחינתם הולך ונעלם (גברים בכל זאת עדיין רחוקים מאוד מלמלא את התפקיד של "בת הים הקטנה" :-)), יש בו עוד אמירה מטרידה (לפחות בעיניי) – בובת המזלג מקבלת חיים ומשתכנת בחברת הצעצועים כאחת מהם; ההיררכיות מתבטלות. מה הטעם אם כן ביצירות שהושקע בהן מאמץ רב, טכני ומחשבתי, אם הן מונחות על אותו מישור של יצירות אחרות, מרמה ירודה?
    אני חושד שהעברת השרביט – או הכוכב – לג'סי מקבילה מבחינת היוצרים לצירופה של בובת המזלג לחבורה. זו פעולה נאה כשלעצמה, אבל רק סרט נוסף יוכיח אם היא בעלת משמעות, או שזהו מס שפתיים. לו רצו היוצרים למלא את הרגע הזה במשמעות היו נותנים לו להתרחש כבר בהתחלה, ואז היינו רואים הכול דרך עיניה של ג'סי. כי המבט – כמו שציינת – הוא החשוב. אנחנו יכולים לעמוד במקומו של אחר רק באמצעות הסתכלות דרך עיניו. והגיבור האמיתי בסרט הזה הוא המבט של וודי – עיניו הן אלה שאנחנו רואים שוב ושוב.

  2. kseal הגיב:

    …וגם: בפורקי היה פוטנציאל לטרוף הכול – צעצוע ממוחזר, מעשה ידי הילדה עצמה, בלי שום היסטוריה מאחוריו, שום שייכות למשפחת צעצועים קלה לזיהוי, בקיצור – אנרכיסט/ית בפוטנציה, שעשוי/ה לערער את הכול ועל הכול: על תיוגים מגדריים, למשל, או על פונקציות חברתיות. אבל דמותו המשונה (מין ילד חריג בעל דחף התאבדותי) הולכת ומתמוססת, ומהר מאוד הוא מקבל על עצמו את כל המוסכמות סביבו כאמיתות גמורות. בסופו של הסרט גם מביאים לו בובת מזלג ממין נקבה. אם זוכרים כמה זמן לקח למר תפוד למצוא את גברת תפוד (:)) זה מעלה תהייה גדולה: מה היה דחוף ליוצרים לארגן לו בזריזות כזאת זיווג הגון…?

    מבאס לגלות שהסרט נסוג ממה שהבטיח, ושהוא ממהר לחזור לתבניות קודמות – שוב עימות עם בובה מפחידה, התגנבויות והתחמקויות שלא מובילות לערך רגשי אמיתי אלא לבלבול עוד יותר גדול, כי בסופו של דבר בוני דווקא לא מתנחמת בבובה שהיא יצרה אלא בבובה ישנה ושמרנית למראה משנות החמישים (!) (בקיצור, געגועים לג'ון לסטר ולחבורת תסריטאיו).

  3. יונתן שלמון הגיב:

    אמת. מסכים עם הכל וזה באמת מצדיק סרט נוסף רק כדי לראות אם קריאת הכיוון הזו שווה משהו או שהיא הצהרה בלבד. כבר בסרט הזה פורקי תוייג כמשמעותי אבל לא ראינו אותו כדמות משמעותית.

כתיבת תגובה