ספרות

"כוחה של הספרות להחיות עולמות" – ראיון עם המתרגמת חנה לבנת

ראיון עם המתרגמת חנה לבנת על תרגום הספר "הסיפור שאינו נגמר"

אפריל 7, 2015  

על התרגום החדש ל"הסיפור שאינו נגמר", שרואה אור בסדרת "מרגנית" של הוצאת "זמורה ביתן", אחראית ד"ר חנה לבנת, מתרגמת ותיקה ומוערכת מגרמנית, צרפתית ואנגלית. לבנת היא ראש מרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער והוראתה במכללה האקדמית בית ברל; מרצה בכירה לתרבות הילד ולספרות ילדים ונוער בחוג לספרות במכללה האקדמית בית ברל, וכן באוניברסיטת תל-אביב ובמכללת סמינר הקיבוצים; עורכת כתב העת "עולם קטן" וחוקרת ספרות ילדים. תרגמה בין השאר ספרים של קורנליה פונקה, האחים גרים, ברנהארד שלינק וגינטר גראס.

לרגל תרגום ספרו של מיכאל אנדה שוחחנו – עורכי "הפנקס" – עם חנה לבנת על מלאכת התרגום ועל העולם העשיר שמספק אנדה ביצירתו.

מה הנחה אותך בתרגום " הסיפור שאינו נגמר"? האם התייחסת לתרגום הקודם? מהי ההרגשה לתרגם טקסט קלאסי ומשמעותי כספרו של אנדה?

לתרגום כל ספר אני ניגשת בתחושה של יראת כבוד, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתרגום "הסיפור שאינו נגמר". מה שהנחה אותי בתרגום הספר הוא מה שמנחה אותי בכל תרגום של יצירת ספרות: נאמנות מרבית למקור. אני מדגישה נקודה זו, מאחר שבייחוד בתרגום ספרות ילדים ונוער רווחו בתקופות קודמות נורמות תרגום שלא העמידו בהכרח כערך חשוב את הנאמנות ליצירת המקור. אפשר למצוא בתרגומים של יצירות ספרות בעבר, גם הקלאסיות שביניהן, נטיות לעברת, "לגייר", "לייהד" את שמות הדמויות, את החגים וכן הלאה. כמו כן ניכרו נטיות להסביר, לפרש, להבהיר את המקור, להדגיש מסרים דידקטיים או להפוך אותם למפורשים יותר כך שהטקסט יהיה "חינוכי" יותר – אלא שבו בזמן הוא גם הפך באופן זה לפשטני יותר ולמורכב פחות ומאתגר פחות. ניכרה אפילו נטייה לתרגם בחרוזים טקסטים שלא נחרזו במקורם, או להחמיץ את המשקל והמקצב המקוריים שלו. לא תמיד תורגמו מוטיבים בכלל ובמשמעויותיהם במקור בפרט, וכן הלאה. ידועה ומוכרת מאוד אף תופעת העיבודים לילדים של יצירות בכלל, ויצירות קלאסיות בפרט – עיבודים שלעתים לא נדירות הקשר שלהם ליצירה הקלאסית היה רופף ביותר או לעתים אף תלוש לחלוטין; תופעה זו רווחה עד כדי כך שלעתים נשכחה היצירה המקורית עצמה, ורק בתקופה האחרונה יש "פריחה" של תרגומים מלאים ישירות משפת המקור של יצירות קלאסיות רבות.

מובן שלא די בנאמנות מרבית למקור – בתרגום נדרשת גם תשומת לב רבה לתוצאה, במקרה זה בעברית, ולכל היבט של התרגום כמעשה של המרה מתרבות לתרבות. בתרגום ראשוני של היצירה אינני נוהגת לבחון את תרגומה לשפות אחרות או לתרגומים קודמים לעברית, אם קיימים כאלה, כדי לגלות את הטמון ביצירה באופן הדרגתי. גם בקריאה השנייה של המקור והתרגום אינני בודקת מה עשו לפניי מתרגמים אחרים, כי גם בה אני מבקשת עדיין לשמור על רעננות הראייה שלי את היצירה כמתרגמת, ועל חדוות הגילוי בתשומת לב לפרטים שאולי נעלמו מעיניי בקריאה ראשונה, או התפענחו לי באופן מסוים ומתפענחים לי באופנים נוספים בקריאה שנייה.

בדרך כלל אני "פוגשת" את היצירה לאורכה שש פעמים לפחות לפני שאני מגישה את התרגום להוצאת הספרים לצורך עריכה. בהמשך אני מקבלת את התרגום פעמים נוספות כדי לעבור עליו שוב ושוב – אלה שלבים חשובים של עיון לאחר שעיניים נוספות בוחנות את המקור ואת התרגום. אם קיימים תרגומים קודמים, אני קוראת אותם בדרך כלל רק אחרי שעבדתי על התרגום לפחות פעמיים או שלוש. כך אני מרגישה מספיק בטוחה בעבודתי, ובד בבד סקרנית לגבי מה שנעשה על ידי מתרגמים אחרים. כך אני מרגישה שנוצר גם מעין "דו-שיח" דמיוני ביני לבין מתרגמים אחרים של אותה יצירה, ומתאפשר לי לבחון את תוצאות עבודתי ביחס לתוצאות עבודתם של מתרגמים אחרים לעברית או לשפות אחרות. כך עשיתי גם בתרגומו של "הסיפור שאינו נגמר", והיה לי מעניין מאוד להשוות את התרגום שלי עם התרגום הקודם לעברית ועם תרגומי הספר לשפות אחרות, שהם גם תרגומיו לתרבויות אחרות.

מהם האתגרים שאתם היה עלייך להתמודד במהלך התרגום, וכיצד התגברת עליהם?

מלאכת התרגום של "הסיפור שאינו נגמר" הייתה מלכתחילה מלאכה מאתגרת מכל בחינה שהיא. מדובר ביצירה מורכבת ביותר, רבת משמעויות ורבת רבדים; הדמויות רבות ומורכבות, חלקן עוברות תהליכים לא פשוטים במהלך העלילה, וחלקן מייצגות היבטים משמעותיים של חיינו; השפה עשירה מאוד, בין השאר בביטויים ובשמות שמזכירים טקסטים תרבותיים אחרים; נקודת המבט משתנה תדיר ועמדות הטקסט מובלעות ומשתמעות וברוב המקרים אינן מפורשות ומוצהרות; ביצירה נשזרים מוטיבים וסמלים טעוני משמעויות, מתרבויות ומתקופות שונות; לכל דמות סגנון דיבור משלה, כך שביצירה סגנונות ומשלבי שפה שונים ומשמעותיים; כל פרק בספר שבסטיאן קורא בו פותח באות גדולה על פי סדר האלף-בית, והאות הזאת היא גם האות הראשונה במילה הפותחת את הפרק, וכן הלאה אוצרות מוכמנים ביצירה.

התמודדתי עם האתגרים הללו כמיטב יכולתי: השתדלתי ללכת בכל היבט ובכל פרט בעקבות מיכאל אנדה. את שמות הדמויות השתדלתי להמיר לעברית על צליליהם המקוריים, כך שיכילו את כל המארג הבין-טקסטואלי העשיר שמאפשר המקור. כמעט כל שם של דמות או של מקום דומה במבנהו ובצליליו לשמות דמויות או מקומות המופיעים במיתולוגיות או בתרבויות שונות, ומזכיר או מהדהד אותם.

בראשו של כל פרק התאמצתי למצוא מילה עברית שמתחילה באות שאמורה להופיע על פי סדר האלף-בית, ובו בזמן גם מאפשרת להעביר את משמעות המשפט במקורו. שמתי דגש רב בגיבוש סגנון מתאים לכל דמות, שיעביר לקוראים בעברית את איפיוניה במקור ובו בזמן יישמע טבעי לה בעברית. התאמצתי להעביר לעברית את עושר השפה של המקור, מבלי להגביה את השפה במקומות שאינה גבוהה במקור – זאת בייחוד מאחר שמדובר גם ובעיקר בדמויות של בני נוער, שבוודאי לא יהיו אמינות אם תוגבה שפתן או תתורגם לשפה שאינה נשמעת טבעית כשפת דיבור של צעירים.

השתדלתי לתרגם כך שיתאפשר לכל קורא לשאוב מן המסופר ולהישאב לסיפור באופן המתאים לו על סמך ניסיון חייו, עולמו האישי, סך כל החוויות שעבר, נטיותיו ויכולותיו – כפי שעושה אנדה ביצירתו זו. יעידו על כך אינספור הפרשנויות שהוענקו ליצירה הקלאסית הזאת, שהתאפשרו ומתאפשרות הודות למורכבותה ולעומקה – שאותן ניסיתי להעביר בתרגומה לעברית.

שתי דוגמאות לעניין הנאמנות למקור ולעניין המשמעות שלדעתי העניק אנדה לשמות הדמויות וכינוייהן (והתייחסותי לתרגומים אחרים): את השם "פוכור" תרגמתי על סמך השם במקור, ולא המרתי אותו בשם "פלקור" שניתן לו לעתים בתרגומים אחרים; לקיסרית קראתי "הקיסרית הילדית" ולא "הקיסרית הילדותית", כפי שהיא נקראת בכמה תרגומים של הספר – וזאת מאחר שלדעתי אנדה התכוון לכל ההשתמעויות של מהות ילדית, ולא לדמות הנוהגת באופן ילדותי, כלומר "כמו ילד".

וברצוני גם להדגיש: אני אסירת תודה ליעל מולצ'דסקי, עורכת ספרות הילדים והנוער בהוצאת "כנרת זמורה-ביתן", ובכללה סדרת "מרגנית" שבמסגרתה ראה הספר הזה אור בתרגומו החדש. יעל היא אוהבת גדולה של "הסיפור שאינו נגמר", והעבודה בשיתוף אתה הייתה מעשירה ומפרה. התרגום כפי שהתפרסם הוא תוצאה של עבודתנו המשותפת: לאחר הגשת התרגום התלבטנו יחד, חשבנו יחד, נועצנו זו בזו ובאחרים, ערכנו בירורים, חיפשנו ויגענו בחדווה רבה ובהערכה עצומה כלפי היצירה במקורה. כך שמצאתי לי שותפה נהדרת להתמודדות עם האתגרים שהיצירה מציבה בפני כל מתרגם.

האם את חושבת שדור חדש של קוראים ימצא עניין בספר? האם הוא עדיין רלוונטי לתקופתנו, ומדוע?

כן, בהחלט – אני מאמינה בכל לבי שדור חדש של קוראים ימצא עניין בספר. ואכן, אני מאמינה שהוא מאוד רלוונטי לתקופתנו.

"הסיפור שאינו נגמר" הוא דוגמה מצוינת ליצירה רבת שכבות, מתוחכמת ומעמיקה. האם תם עידן שבו יצירות ספרות כאלו תופסות מקום מרכזי בספרות הילדים והנוער ובשיח על אודותיה?

אני גם מאמינה בכל לבי שהצעירים של ימינו יודעים היטב להעריך יצירה מורכבת ומאתגרת, המעניקה להם חוויה קוגניטיבית, רגשית, חושית וערכית-מוסרית רבת משמעות.

ותשובה נוספת על שתי השאלות האחרונות: הרבה תלוי בנו, המבוגרים. אם נחשוף ילדים ליצירות איכותיות, חווייתיות ומאתגרות, הילדים יכירו אותן ויזכו בחוויה חיובית שאותה יזכרו גם בבגרותם ויאהבו בזכותה לקרוא ספרים. לעומת זאת, אם נרבה להגיש להם יצירות פשטניות ודידקטיות, נתרום בזה להרחקתם מהספרות ומאהבת הקריאה.

ראשית, אפשר להשוות את "הסיפור שאינו נגמר" לקלאסיקות אחרות מז'אנר הפנטסיה שעדיין רלוונטיות לימינו, כמו "פיטר פאן" מאת ג'ימס מתיו בארי, "שר הטבעות" מאת טולקין, "אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול, סדרת נרנייה, "הקוסם מארץ עוץ" מאת פרנק ליימן באום ועוד. אלה יצירות שלא נס ליחן ולא אבד עליהן כלח והן מתורגמות שוב ושוב וכן מעובדות לסוגי מדיה שונים והניבו במהלך הדורות מטבעות לשון, הן נלמדות באקדמיה, נדונות בשיח הציבורי ונקראות על ידי דורות של צעירים. שנית, אפשר להתייחס בהקשר זה גם למעשיות קלאסיות, שבתקופתנו יש תרגומים מלאים שלהן ישירות משפת המקור, כמו מעשיות האחים גרים וסיפוריו של הנס כריסטיאן אנדרסן.

כמו כן, היצירה "הסיפור שאינו נגמר" רלוונטית מאוד בימינו כשלעצמה. כל אחד מן הצעירים (וגם מן הבוגרים) יכול למצוא את עצמו בה ולעבור תהליכים עם דמויותיה. מצד אחד, בסטיאן הוא אנטי-גיבור. מצד שני, אטריו מצטייר כדמות גיבור במובן ההירואי של הגבורה והמוסר. לצדם של שני אלה פועלות דמויות רבות ומגוונות, כל אחת מהן מאירה צד אחר ביחיד ובחברה האנושית.

אפשר לראות בספר יצירה העוסקת בעולם חומרני שאבדו ערכיו, שאבדה משמעותו – וכל אחד מאיתנו מוזמן להתבונן בתוככי-תוכו ולגבש מחדש עולם שלם של ערכים ומשמעויות. אפשר לראות בספר יצירה העוסקת בעולם הדמיון, בחשיבותה של קריאת ספרים, ועם זאת היא עוסקת לכל אורכה בצורך במציאת איזונים בין המציאות לבין הדמיון והסכנה הטמונה בבריחה או בשקיעה בעולם הפנטסיה: האפשרות לשאוב מעולם הפנטסיה כוחות להתמודד עם המציאות, שהיא גם המציאות של ימינו. ביצירה נמצא התמודדות עם ניכור במשפחה ובחברה; התעמרות החברה ביחיד האנטי-גיבור; יש בה גם עיסוק רב בשאלות של שלטון, שררה וצבירת כוח, וכן עיסוק רב בשאלות פילוסופיות של מוסר, שאלות קיומיות ושאלות בדבר מהותה של השפה.

כל אלה מוצגים באופנים הרלוונטיים בימינו, ואנדה שזר אותם באופן לא דידקטי ולא מגמתי, אלא בסיפור מסע, הרפתקאות ומתח, סיפור רב תהפוכות ורב מפגשים, שכל אחד מהם מייצג פן של חיינו ומעלה שאלות שעליהן כל אחד מאיתנו יכול לתת תשובות שונות על פי טעמו, הבנתו, ניסיון חייו ונטיותיו.

נוסף על כל אלה, אפשר לראות כי יצירות דומות נכתבות בימינו וזוכות להצלחה רבה בקרב קהל הצעירים. גם התגובות הרבות של צעירים, שכבר הגיעו וממשיכות להגיע לנוכח פרסומו של התרגום החדש של הספר – מעידות על כך שהוא מעורר התלהבות, מחשבה ועניין אצל הדור הצעיר של ימינו. זאת, בצד עניין מתמשך בעולם.

עטיפת הספר (יח"צ). איור: דוד פולונסקי

עטיפת הספר (יח"צ). איור: דוד פולונסקי

"הסיפור שאינו נגמר" נחשב לאחת היצירות המעניינות והמורכבות ביותר לקוראים צעירים, הן מהבחינה הפילוסופית הן מבחינת העיסוק שלו ביצירה, בספרות, באינטרטקסטואליות. נשמח אם תוכלי לפרט על כך מתוך תפיסתך כמי שעוסקת בספרות ילדים כמרצה וחוקרת. 

אני מאמינה כי איכותו ומורכבותו של הספר, והעובדה שהוא אכן עוסק באופן מרתק בתחומי חיים רבים כל כך, הן סוד קסמו של הספר והסבר להצלחתו. כמו יצירות קלאסיות מרכזיות ויצירות עכשוויות משובחות, כך גם "הסיפור שאינו נגמר" הוא שילוב ייחודי ומשמעותי של ז'אנרים שונים, ומעצב ז'אנר משל עצמו. כמו יוצרים מרכזיים אחרים, כך גם אנדה יוצר ספר בעל אופי אינטרטקסטואלי המקיים זיקות שונות לטקסטים אחרים. השילוב של המסורתי והחדשני הוא המאפשר לקהלים שונים למצוא בו עניין, כפי שמציינת ד"ר נורית בוכוייץ בהקשר של "הארי פוטר" (עולם קטן, גיליון 2, 2004).

ב"הסיפור שאינו נגמר" שזורים ניגודים כמו דמיון ומציאות; אני והעולם; פנים וחוץ; חולשה ושכרון הכוח; וכיוצא באלה. הסיפור עוסק בנושאים הקשורים לפנטסטי ולרומנטי. אלמנטים מעולמות המעשייה משמשים בו כבסיס לסיפור חניכה. רבים מגדירים אותו כרומן חניכה המושתת על בסיס מעשייתי, פנטסטי ורומנטי.

אין ספק שמדובר בין השאר בז'אנר הפנטסיה: יש בו סיפור דמיון ארוך העוסק במופלא ובקסום, סיפור המעביר את הקוראים לממלכת הדמיון. בצד זאת, מדובר בעולם פלאי חלקית, שכן הריאליסטי והלא ריאליסטי דרים בו בכפיפה אחת. ביצירות כאלה, המקיימות עולם כפול של ריאלי מזה ופלאי מזה, מקורה של הפעולה הפלאית יכול להיות בעולם או בדמויות (בוכוייץ 2004, עולם קטן, גיליון 2). כמו בספרות פנטסיה איכותית, היצירה מעלה שאלות ביחס לאמתי ולדמיוני. בסוף הספר בסטיאן חוזר לחנות כדי להודות בגניבה, אך קוריאנדר אומר לו שמעולם לא היה לו ספר כזה. אם כך, האם מדובר כאן במעשייה? מה בעצם הוא קרא במשך כל הזמן הזה? ואולי מדובר בחלום? אינספור אפשרויות נפתחות בפני הקוראים.

בו-בזמן מדובר פה בכוחה של הספרות להחיות עולמות. מבחינה זו אפשר לציין גם את סדרת "לב של דיו" מאת קורנליה פונקה, שבה אנשים שניחנו ביכולות קריאה ייחודיות, מחיים דמויות מתוך יצירות הספרות שהם קוראים: דמויות יוצאות מתוך הספרים אל הריאליה, ובמקביל דמויות מן הריאליה נשאבות אל עולם הקסם שביצירות. בוכוייץ (שם, עמוד 25) משווה את עולם הפנטסיה ליצירות נוספות: ארץ עוץ היא ארץ זבת חלב ודבש, ארץ של יופי נפלא; ממלכת נרנייה, בשעה שאין שורר בה החורף התמידי הנגרם בעטיה של המכשפה, היא ארץ רוויית חלקות שטופות אור שמש חמים ומיני צמחים שריחם הימם את החושים; ממלכת הפנטסיה ב"הסיפור שאינו נגמר" היא ארץ של טבע, ומודגש ההבדל בינה לבין העולם הרגיל. לדעתי, ייחודו של הסיפור נעוץ גם בעובדה שבעצם עולם הפנטסיה הוא עולם הדמיון של בני האדם, כך שהחלוקה לפלאי ולריאלי היא חלוקה פנימית, ושניהם אינם אלא פנים אפשריות שונות של הקיום האנושי.

בסטיאן אמנם נמלט מיד בתחילת הסיפור: מהתלמידים המתעמרים בו, וגם מהמוכר בחנות לאחר שהוא גונב את הספר. ואולם, אנדה אינו מטיף לאסקפיזם, אינו מורה לקוראים לשקוע כליל בעולם החלופי שהוא מתאר בספרו, ואינו מצייר את העולמות בשחור-לבן; הוא מנחה את הקוראים הצעירים – שלא במפורש – להאמין בפנטסיה ובספרות ולהסתמך עליהן, ובו-בזמן לאזן בין משאלותיהם וחלומותיהם לבין המציאות.

הספר עוסק כאמור בהיבטים משמעותיים שונים ומגוונים של חיינו. הוא עוסק בבעיות מוסריות; ביכולת היצירה של האדם, בין השאר ביכולתו לספר סיפורים וליצור באופן זה עולמות;  במשמעותן של השתקפויות; בריקנות, בניכור, בניהיליזם – אותו לא-כלום המשתלט אט אט על העולם ובולע אל קרבו חיים ומשמעותם; בילדים כמי שיכולים להציל את העולם; באובדנו של העולם הילדי כמחלה; בסיפורי חיים שאין להם סוף – סיפור משתרג מתוך סיפור ומניב אינספור ענפים; במסע חניכה והתבגרות (בדומה למסעות שעובר במעשיות רבות האח השלישי, האנטי-גיבור).

בין השאר עוסק הספר גם בנושאים פילוסופיים הנוגעים לשפה. היבט מרכזי ב"הסיפור שאינו נגמר" טמון בתפיסה שאדם או דבר זוכים בקיומם המדויק במציאות באמצעות שמותיהם. רק השם הנכון מעניק לכל הישויות והדברים את המציאות שלהם. בסטיאן בורא מחדש את העולם הפנטסטי באמצעות הענקת שמות. לכן אמור בסטיאן להעניק שם לקיסרית הילדית – שאם לא כן היא עתידה למות; לכן יש דמיון בעיצוב שמותיהם של בסטיאן ושל קוריאנדר, וכן הלאה.

חנה לבנת. צילום: ראובן קסטרו

חנה לבנת. צילום: ראובן קסטרו

"הסיפור שאינו נגמר" הוא אחת היצירות המרכזיות בספרות הגרמנית לילדים. מה מידת השפעתה על הספרות בשפה זו, והאם יש ביצירה התייחסות לחברה הגרמנית?

אכן, זאת אחת היצירות המרכזיות בספרות הגרמנית לילדים. לדעתי, ההתייחסות בספר היא בעיקר לחברה המערבית של ימינו, חברה שחדלה להעריך אוצרות רוח ומחשבה, אוצרות דמיון והגות, ובכללן אמנות בכלל וספרות בפרט. המירוץ המטורף של ימינו אחר הישגיות במובן החומרי, העובדה שבני אדם מוערכים על פי גובה משכורותיהם, שמדעי הרוח במוסדות האקדמיים מתרוקנים מסטודנטים, שהמשאבים המוקדשים לתמיכה בתרבות ובאמנות אינם משקפים הערכה רבה לתחומים אלה – כל אלה גם יחד רוחשים ומתרחשים ביתר שאת מאז שאנדה כתב את ספרו זה. גם שכרון הכוח והשררה מוכרים לנו בימינו, אפילו במשטרים דמוקרטיים. ייתכן כמובן שאנדה ביקש להתייחס גם לעברה של גרמניה כשהוא מתמודד בספרו עם שאלות אתיות מהותיות בכלל ובשאלות של שיכרון הכוח והשררה בפרט – אבל מאחר שהספר אינו מפורש ואינו דידקטי, הוא רלוונטי לכל חברה, גם בימינו. הוא גם מראה שתהליכים כאלה יכולים להתרחש אצל כל אחד ואחד מאיתנו אם לא נשכיל להציב גבולות, למצוא איזונים ולחשוב גם על זולתנו ועל טובתו.

אין לי גם ספק שמידת השפעתה של היצירה על הספרות בשפה הגרמנית גדולה מאוד. הספרות הגרמנית בכללה בולטת בעושר שבה ובמגוון הרב המאפיין אותה. יש בספרות זו יצירות פורצות דרך, רחבות ומרחיבות אופקים ומעוררות מחשבה וביקורת. הדבר ניכר גם בספרות הילדים והנוער. ספרי הפנטסיה המצוינים של הסופרת הגרמנייה העכשווית קורנליה פונקה הם עדות מובהקת לכך.

זכור לי ביקור של משלחת אנשי אקדמיה מגרמניה בישראל. בשיחה איתם נודע להם שתרגמתי את ספרי הפנטסיה של קורנליה פונקה לעברית, ושאני מתרגמת את "הסיפור שאינו נגמר". התרגשות עזה אחזה בהם, הם מיהרו לטלפן לילדיהם בגרמניה כדי לספר להם שהם משוחחים באותה שעה עם מתרגמת הספרים הללו לעברית, ואמרו לי שאם אבוא לבקר בגרמניה וידעו שם שאני המתרגמת של ספרים אלה לעברית, יפרשו לפניי שטיח אדום. אמנם לא הזדמן לי לצעוד על שטיח אדום, אבל השיחה איתם הבהירה לי את מידת ההיכרות והמרכזיות של יצירתו של אנדה בגרמניה, ואת מידת ההערכה שרוחשים שם לספרות בכלל, לספרות ילדים ונוער בפרט, ואפילו למתרגמיהן של יצירות מרכזיות מגרמנית לשפות אחרות.

האם יש קטע שאהבת במיוחד לתרגם בספר, ומדוע?

אהבתי לתרגם את הקטע בעמודים 14-13, המתאר את התשוקה האנושית על סוגיה השונים, ובכללם התשוקה לספרים. התיאור הזה מוחשי מאוד בעיניי ולוכד משהו חמקמק ולעתים מתעתע. סופו של הקטע:

הוא נעץ את מבטו בכותרת הספר, ובגופו עברו חום וקור לסירוגין. זה, בדיוק זה הדבר שעליו חלם לעתים קרובות כל כך ושקיווה לו מאז התעוררה בו התשוקה ההיא: סיפור שאינו נגמר לעולם! ספר הספרים!

עמודים 68-67 מתארים את מות הסוס של אטריו. זהו קטע קורע לב במיוחד, ובעודי מתרגמת אותו הגבתי ממש כפי שבסטיאן הגיב כשקרא אותו. אצטט כאן רק קטע קצר מתוך התיאור מכמיר הלב:

אני מחזיק אותך חזק, ארטקס," הוא לחש, "לא אתן לך לטבוע."

הסוס הקטן צהל חרש עוד פעם אחת אחרונה. "לא תוכל עוד לעזור לי, אדון. זה סופי. לא ידענו מה מצפה לנו כאן. עכשיו אנחנו יודעים למה ביצות האומללות נקראות כך. האומללות היא שיצקה בגופי את הכובד הזה, ולכן אני מוכרח לשקוע. אין שום דרך להיחלץ מהמצב הזה."

גם הקטעים השזורים לאורך הספר, המתארים את הלא-כלום בממלכת פאנטסיה, הציבו אתגר מרתק לתרגום. לדוגמה, התיאור בעמודים 28 ו-29:

"[…] קרה משהו – משהו בלתי נתפס – כלומר, הוא עוד ממשיך לקרות בעצם – וקשה מאוד לתאר אותו – הוא התחיל בזה ש – ובכן, בצד המזרחי של הארץ שלנו יש ימה, או – ליתר   דיוק – היתה ימה – ושמה היה בועת-בעבוע. והכול התחיל כשהימה הזאת, בועת-בעבוע, נעלמה באחד הימים – פשוט לא היתה שם יותר, אתם מבינים?"

 "[..] לפעמים זה התחיל כמו משהו קטן מאוד, לא-כלום ממש, בגודל ביצה של תרנגולת-הביצה. אבל המקומות האלה התפשטו והלכו. כשמישהו נכנס לשם בטעות, גם הרגל שלו שדרכה שם נעלמה לגמרי – או היד – או כל מה שנכנס לתוך השטח הזה. אבל זה לא כואב – רק שפתאום חסרה חתיכה למישהו. היו כאלה שאפילו הפילו את עצמם לשם בכוונה כשהתקרבו יותר מדי אל הלא-כלום הזה. הוא מקרין כוח משיכה שאי-אפשר לעמוד בפניו, והכוח הזה מתגבר ככל שהמקום גדל […]."

או הקטע האפל והמרשים בעמוד 55:

בערבה מרוחקת מאוד התפשט החושך לעת לילה והתגבש לכדי דמות גדולה ורבת-צללים. החושך התעבה עד שנראה אפילו בלילה האפל שהתפשט על פני הערבה ההיא כמו גוף עצום עשוי עלטה שחורה. קווי המתאר שלו עדיין לא היו ברורים, אבל הוא ניצב על ארבע כפותיו, ובעיניים שבראשו הכביר והשעיר להטה אש ירוקה […]

בניסיון שעשיתי לענות על השאלה הזאת בראיון, נזכרתי בעוד ועוד קטעים שריגשו או איתגרו אותי במהלך התרגום – ונוכחתי לדעת שאהבתי מאוד מאוד לתרגם את הספר כולו – על דמויותיו המגוונות, על ההומור והאופל השזורים בו, על הבלתי-מושג והבלתי-נתפס הנמסר לקוראים באופן מוחשי כל כך.

מי היא הדמות האהובה עלייך בספר, ומדוע?

באופן טבעי תשומת הלב נמשכת אל הדמויות המרכזיות. הדמות האנושית ביותר בספר היא בעיניי דמותו של בסטיאן, דמות המפיקה מן הקוראים בעיקר אמפתיה. מדובר בדמות מובהקת של אנטי-גיבור. כבר בעמוד 9 בתרגום החדש יכולים הקוראים להיווכח בהיותו אנטי-גיבור:

האיש הרים אט-אט את עיניו והסיר שוב את משקפיו.  "אתה עדיין כאן? אולי אתה יכול להגיד לי מה צריך עוד לעשות כדי להיפטר ממישהו כמוך? ומה היה חשוב לך כל כך להגיד לי?"

"זה לא היה משהו חשוב כל כך," ענה הנער בקול שקט עוד יותר.  "רק רציתי – לא כל הילדים הם כאלה, כמו שאדוני אומר."

"מה אתה אומר!" האיש העמיד פני מופתע והגביה את גבות עיניו. "אם כך, אתה בטח חושב לעצמך שאתה הוא היוצא מן הכלל, מה?"

הנער השמן לא מצא תשובה. הוא רק משך קלות בכתפיו ופנה שוב ללכת.

בסטיאן יוצא למסע של גילוי עצמי, ומנסה למצוא את משאלתו הכמוסה. הוא מתחיל את המסע כאנטי-גיבור, ובסופו של המסע יש לו האומץ להתמודד עם הבעיות בעולמו שלו.

את אטריו, לעומת זאת, מניעים כוחות קסומים, וגבורתו נשגבת. בסטיאן הוא הדמות האמורה לייצג אותנו, הקוראים: הוא אוהב ספרים, הוא שמן ומגושם, וחווה קשיים בבית הספר. אמו מתה ואביו מרוחק ומתנכר. הוא מגלה את הסכנות הטמונות בשקיעה מוחלטת בעולם הדמיון והסיפורים, ובד-בבד הוא הולך ונסחף בשיכרון הכוח שלו עצמו. בעמוד 400 הוא אומר לאטריו בזמן הקרב ביניהם: "אתה רק יצור שאני בראתי! כולכם חייבים לי תודה על קיומכם! גם אתה! ואתה רוצה להתייצב נגדי? השתחווה לפניי ובקש ממני סליחה!".

בהמשך הספר בסטיאן מתחיל להבין מי הוא רוצה להיות, הוא מתחרט על מעשיו ומתגעגע ליכולת לאהוב. הוא חוזר לעולמו, מצויד בכוחות שממלכת פאנטסיה העניקה לו, כוחות שבעזרתם יוכל להתמודד עם חיי המציאות שלו. אין ספק: מדובר בדמות אנושית, מורכבת, משתנה ומתפתחת, מפלסת את דרכה רצופת הקשיים וההתלבטויות בעולם הפאנטסיה והמציאות תוך כדי שאלת שאלות מהותיות על החיים ומשמעותם, על מוסר ומערכות יחסים, על עוצמה יתרה מול עוצמה פנימית ומוסרית, וכן הלאה.

עם זאת, דמות משנה שמשכה את תשומת לבי בחוכמת החיים ובהומור שלה היא אורגל, האישונת החביבה שעוזרת לאטריו להחלים מפצעיו, ולא מפסיקה לגעור בבעלה הנפוח מחשיבות עצמית.

כיצד לדעתך יגיבו לספר אלה שיקראו אותו כעת לראשונה? למה את מייחלת?

כבר עכשיו אפשר לקרוא תגובות נלהבות של קוראים צעירים ברשתות החברתיות השונות. אפשר וכדאי להיכנס לדף הפייסבוק הרלוונטי של מרגנית (הסדרה שבה יצא הספר לאור). קוראים שונים מגיבים כבר עכשיו להיבטים משמעותיים שונים בספר. אני מייחלת לכך שהספר יעודד צעירים לקרוא עוד ועוד ספרים איכותיים ומאתגרים, יסייע להם להתבגר כאנשים חושבים, עצמאיים וביקורתיים, לראות את העולם במורכבותו וליצור חברה טובה יותר. המשאלות האלה נשמעות יומרניות, אבל אני באמת ובתמים מאמינה בכוחם של ספרים לחולל תהליכים משמעותיים אצל קוראיהם. ואין לי ספק שהספר הזה הוא אחד מהספרים הטובים והמשמעותיים ביותר שנכתבו, ומקווה שיקראו אותו ויאהבו אותו ויהרהרו בו ילדים, בני נוער ומבוגרים.

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.