1 פרויקטים מיוחדים

כיצד להכין ספגטי מדוקים בשלושה שלבים פשוטים? / יותם גדרון

על התערוכה "החיים: הוראות שימוש" המוצגת במוזיאון ישראל

אוגוסט 24, 2011  

בבוקר חם בחודש אוגוסט, אני פוגש את מוניקה (11) ושון (10), שניהם תלמידים בביה"ס היסודי ביאליק רוגוזין, ברחוב לוינסקי שבדרום תל אביב. אנו הולכים לבקר במוזיאון ישראל בירושלים. הקייטנות כבר הסתיימו כולן וההכרה שהחופש הגדול בעצם מתחיל קצת לשעמם מחלחלת באיטיות לתודעתם של מרבית הילדים. אם יש תקופה בה הם חפים מהוראות ומטלות כמעט לחלוטין – זו התקופה הזו. ואם לא די בכך, גם מאהל המחאה הסמוך ושלל הטיפוסים שמנמנמים בו באותו בוקר, מוסיפים לאווירת הבטלה והחופש. ובכל זאת, קצת יותר משעה אחר כך, שון ומוניקה ממלאים בהתלהבות את דף החידות וההנחיות המלווה את התערוכה "החיים: הוראות שימוש" אשר מוצגת באגף הנוער.

בתערוכה מוצגות יצירות של אמנים עכשוויים חשובים ובינלאומיים, לצד חפצים ומוצגים מאוספי המוזיאון מתקופות שונות.  הרעיון הוא לדון במקומן של ההוראות וההנחיות בחיינו ובאמנות – מהוראות שאנו מחויבים למלא, הוראות שאנו בוחרים למלא, הוראות שאנו ממלאים מבלי לשים לב ועד הוראות והנחיות שלמעשה אינן דרושות לנו כלל (כיצד לעלות במדרגות? לדוגמה). מעלתה העיקרית של התערוכה היא שהקשר בין הנושא לעבודות המוצגות לא מפשט את היצירות ולא מצמצם אותן לכדי פירוש פשוט ובנאלי. התערוכה מציבה בפני הצופים שאלות ונמנעת ממתן תשובות. ניכר כי האוצרת איה מירון הותירה מרחב נעים ונוח עבור הצופים לחשוב, לחפש, ולמצוא בעצמם. הגדרת התערוכה כתערוכה "לכל המשפחה" מוצדקת – ילדים ומבוגרים ימצאו בה עניין.

היצירה פופקורן (2011) של יואב מילר היא דוגמה טובה לקשר המפרה בין נושא התערוכה ליצירות המוצגות. העבודה מושכת את תשומת הלב בחלל הראשון של התערוכה ובה מוצגים פסלים של שלושה גרגרי תירס מוגדלים בשלבי התפחה שונים. הפעולה הפשוטה של הגדלת אובייקט שהוא בדרך כלל חסר חשיבות מבחינת המראה שלו (ובמיוחד בהתחשב בכך שלרוב נועד להיאכל בחושך ובהיסח הדעת בעת הצפייה בסרט), מצליחה להפוך אותו למעניין מבחינה ויזואלית. העבודה גם מאירה מחדש את ההוראות הפשוטות שאנו פועלים לפיהן כשאנו מכינים פופקורן במיקרו ואת ההתרחשויות הנסתרות שנדמות כמובנות מאליהן – תהליך ההתפחה של הגרגר, שהוא בדרך כלל נשמע אך לא נראה, צובר נוכחות.

צעד אוצרותי נוסף שמיטיב עם התערוכה הוא מעין דף הוראות מעוצב בחן (כותרתו "ראה ועשה – מבחר עיסוקים, מלאכות ושעשועים לקטון ולגדול בתערוכה") שניתן לקחת ולמלא תוך כדי השיטוט בחלל. החידות בדף העבודה משכילות ליצור התעניינות והתעמקות במוצגים והיצירות מבלי לבטל את החופש לפרשנות ולמחשבה של הצופים. אחת היצירות שדף ההוראות מלווה בהצלחה גדולה היא ערכת בית עץ (2005) של גיא בן נר. העבודה, אשר הוצגה גם בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה ב-2005, מורכבת משני חלקים: פסל עץ הבנוי מחלקים שונים של רהיטים בסגנון אלה שנמכרים באיקאה וניתנים לפירוק והרכבה בקלות, ווידאו, בו נראה בן נר (עם זקן גדול ומכנסיים קצרים בלבד – בדמות המזכירה הכלאה של רובינזון קרוזו והרצל) כשהוא מפרק פסל זהה לזה המוצב בחלל התערוכה ומרכיב ממנו רהיטים שונים. דף העבודה מציג איורים של רהיטים ומבקש מהצופים להקיף בעיגול את אלה מהם שמסתתרים בין "ענפי העץ של גיא בן נר" (הכוונה לפסל). מאחר ואת הפסל מקיף גם שטיח נעים בצבע דשא המזמין את הצופים לשבת, הצפייה בפסל ובוידאו הפכה לתענוג ושני הצעירים שאיתי ישבו ועקבו במתח אחר הפירוק האיטי של פסל העץ לרהיטים שונים. הקלות בה הפסל הגדול הופך לרהיטים שימושיים היא מהפנטת.

מתוך התערוכה: עבודה של גיא בן נר, "ערכת בית עץ" (יח"צ)

העבודה מזכירה את משחק הילדים האהוב של הפיכת חדרי הבית למחוזות דמיוניים – במשחק,המיטה הופכת למבצר, השטיח לים, הארונות להרים וכו'. אלא שאצל בן נר המשחק הוא דו כיווני. פסל העץ הגדול, שמלכתחילה הורכב מחלקי רהיטים (שנבנו, במקור, מעץ אמיתי), הוא שהופך לריהוט ביתי. בעת הצפייה מעלה מוניקה רעיון שמתחבר לדיון שהעבודה מייצרת במיתוס של בניית בית ומרחב מחייה מאפס (כמו רובינזון קרוזו, או רעיונותיו של הרצל, ובעקבותיהם החלוצים) והרלוונטיות שלו בעולם שלנו כיום; היא מציינת שאם המיטה ניתנת לקיפול והרכבה בקלות, ניתן לשאת אותה ללא כל קושי כשעוברים דירה. עבור מי שחיה כבר בכמה ארצות והתרגלה לעבור ערים ודירות, למושגים כמו 'בית' או 'שייכות' משמעות שונה מזו שהם מקבלים בדרך כלל בפינו.

עבור ילדים, חוקים והוראות מוכרים לא רק כחובות שיוצאות מפי המבוגרים, או כהנחיות להכנת חפצים ומוצרים, אלא גם מעולם התוכן של המשחקים, המחייבים הסכמה על כללים ומעקב אחר הוראות כדי להתקיים. בהתחשב בכך שקהל היעד של התערוכה הוא בעיקר ילדים, מצער מעט שהנושא, שאמנם בא לידי ביטוי בכמה מהמוצגים, לא זוכה להתייחסות רחבה יותר. מבין העבודות שכן מתייחסות באופן כזה או אחר לרעיון של הוראות משחק והקשר שלהן להוראות ולחוקים אחרים, גם אם היא לא עושה זאת באופן מפורש, בולטת עבודת הוידאו מערבון ספגטי (2009) של PES (כינויו של היוצרAdam Pesapane) המוצגת בחדר הקרנה נעים ונוח לצד שש עבודות וידאו אחרות. בוידאו, שהוא לא פחות מווירטואוזי, מתוארים שלבי ההכנה של ספגטי ברוטב עגבניות כאשר מגוון החומרים והמרכיבים של הפסטה אינם מזון אמיתי אלא חפצים: הספגטי הוא דוקים, שיני השום הן קובייה הונגרית והפלפל הוא נצנצים שיוצאים מקלידוסקופ. העבודה זכתה לתגובות נלהבות מאד מצד הילדים והם שבו והזכירו את השימושים המקוריים והמפתיעים אשר נעשו בחפצים פשוטים, גם לאחר שיצאנו מהתערוכה. מעבר לכך שהעבודה מציגה למעשה הוראות מפורטות להכנת ספגטי, היא גם משתפת את הצופים במשחק האהוב של הכנת מנות מעוצבות לעילא מחומרים זמינים (נדמה לי שהגרסה המוכרת והפשוטה מתבססת בדרך כלל על קציצות מבוץ וסלט מעלים ודשא) – משחק שגם לו חוק ברזל לא כתוב, לפיו לדמיון המשתתפים חשיבות גדולה, והוא קודם לעובדות המציאות. אמנם בדרך כלל קיים דמיון כלשהו בין החפץ במשחק לחומר שהוא מייצג, אולם מרגע שנקבע שלחפץ כלשהו במשחק משמעות מסוימת, המשמעות הזו חשובה יותר מתכונותיו האמיתיות של אותו חפץ.

שמה של התערוכה שאול מספרו של הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק. במהלך הביקור לא יכולתי להוציא מראשי את הדרכים השונות בהן עסק פרק בנושאים העולים לדיון בתערוכה. קשה להעלות על הדעת סופר נוסף שהרבה לעסוק בהוראות, חוקים, הנחיות ואילוצים. ממחזהו "העלאה במשכורת", שהוא למעשה רשימה מפורטת וכמעט אין סופית של אפשרויות הפעולה השונות הניצבות בפני עובד שבכוונתו לבקש העלאה במשכורת, דרך "ההיעלמות" שנכתב כולו מבלי להשתמש באות e, ועד "החיים: הוראות שימוש", יצירה המפרקת בניין פריזאי לחלקיו הקטנים ביותר (מתכולתו של כל חדר וההיסטוריה שלו, ועד למנגנון המעלית) – ספריו של פרק מלאים רשימות של הוראות וחפצים. ניתן לומר בבטחון שעבור אף ילד כותרת התערוכה איננה מעלה קונוטציות ליצירותיו של פרק, ובכל זאת משהו מהרוח הז'ורז' פרק-ית, שמבקשת לחקור את העולם ולערוך אנאליזה לכל מה שניצב מולה, מהנפוץ ביותר (הפעולות היומיומיות שאנו עושים ביחס לשעה בה הן נעשות והחדר בדירה בו הן מתרחשות) ועד לייחודי ("מספר הפעולות שנהג של מכונית נדרש להן כאשר הוא חונה רק כדי ללכת לקנות מאה גרם קרישי פירות"[I] ), עובר בכמה מהיצירות.

מירצ'ה קנטור חושף את התהליך המורכב שעומד מאחורי יצירת חפץ פשוט ויומיומי. הוא מציג בפנינו עולם שלם של התרחשויות שעומדות מאחורי המובן מאליו. בכניסה לחלל ההקרנה מוצגים גפרורים. התעמקות בהם מגלה מדוע הם נראים מעט מוזר – יש להם שני ראשים; כלומר, ניתן להצית אותם משני הצדדים. בחלל החשוך מוצג סרטו של קנטור גפרורים דו–ראשיים (2002). חלקו הראשון של הסרט מתאר את תהליך הייצור של גפרורים רגילים, מהגעתו של בול העץ אל המפעל ועד לקופסאות הגפרורים המוכנות. חלקו השני, מציג את תהליך היצירה של אותם גפרורים דו-ראשיים אשר מוצגים לצד הסרט, ויוצרו גם הם באותו מפעל שמייצר את הגפרורים הרגילים, לבקשתו של האמן. תהליך הייצור ההמוני והמסיבי של הגפרורים הרגילים עומד בניגוד לתהליך הייצור הפרטני של הגפרורים הדו-ראשיים, אשר יוצרו בעבודת יד דקדקנית. הוידאו המהפנט (בן 17 דקות שחלפו במהירות) משתמש בשפה מונוטונית ולא עושה שימוש במילים.  הפעולות השונות שמוצגות בו, וחוזרות על עצמן ללא הרף, הופכות לטקסיות, והגפרור, חפץ פונקציונאלי וחסר משמעות בפני עצמו (ואף מתכלה במהירות תוך כדי השימוש), זוכה לבחינה והתעניינות, הן מבחינת המראה שלו והן מבחינת המציאות השלמה שעומדת מאחורי קיומו בעולם. במהלך הצפייה התפתח דיון ביני ובין הילדים על צבעם של ראשי הגפרורים (הם סיפרו שלא בכל העולם הצבע השכיח ביותר הוא האדום) ועל סגנון הלבוש המיושן של הפועלות במפעל הגפרורים הרומני שמתועד בסרט (שון טען שלא נראה כאילו שהסרט צולם בשנות האלפיים).

עבודה מעניינת נוספת, שהרשימה והלהיבה מאד גם את הילדים, היא מטריאליסטה (2008) של דמיאן אורטגה. 62 חלקים חיצוניים של משאית תלויים באוויר בדיוק רב ומבלי לגעת זה בזה לאורך שמונה מטרים, ומרכיבים מעין תרשים תלת מימדי של כלי הרכב הענק. מבט הצופה הוא שמשלים את צורת המשאית, והתחושה היא שניצבת בחלל רוח של משאית, שקשה שלא להתפתות לחקור אותה מכיוונים רבים ככל האפשר, בניסיון ללכוד בעין את צורתה הנעלמת. גם העבודה הזו, קצת כמו רשימותיו וחקירותיו האינסופיות של פרק, עוסקת בין השאר באפשרות שלנו להבין את מה שמבעד לפרטים הבנאליים, דווקא באמצעות ההתבוננות בהם ובאופן בו הם מתקיימים סביבנו.

מרבית היצירות בתערוכה מתייחסות להוראות ההכנה העומדות מאחורי חפצים או מוצרים, אולם כמה יצירות מעניינות מתייחסות גם להוראות בהקשרים אחרים. תצלומו של פיליפ רנצר הלאה הקדמה (1987) מציג את האמן מחופש לאחות, כשהוא שם אצבע על פיו כתמרור המבקש לשמור על השקט. העבודה, שהיא ספק מצחיקה, ספק מפחידה, מסבה את תשומת הלב בצורה מעניינת ליחס בין האדם הפרטי לבין הוראות ותמרורים כלליים במרחב הציבורי. הוידאו הזרע (2010) של ג'ון קלי מתחקה באמצעות אנימציה צבעונית וזורמת אחר מסלולו המחזורי של זרע של עץ תפוח. בתחילה הוא באדמה, אחר צומח ממנו עץ תפוחים אשר נאכלים על ידי אדם, הגרעין מוצא את דרכו אל הים, נאסף על ידי ציפור ומגיע שוב לאדמה. זוהי עבודה מהנה מאד שהדיון שמייצרת התערוכה בחוקים והוראות תורם לה, ומעניין לחשוב עליה בהקשר של מקומם ונחיצותם (או אולי אי-נחיצותם) של האחרונים בטבע.

ברחבי התערוכה פזורות הוראות שונות, והכיתוב בכניסה מציין כי ניתן לעקוב אחריהן או להתעלם מהן. ובכל זאת, כאשר שון מנסה לצלם את המשאית של דמיאן אורטגה, בניגוד להוראה שלא לצלם, השומר מפינת החדר מזנק ועוצר אותו. בדרך החוצה הוא פועל שוב בניגוד להוראות ומנסה לטפס על הפסל הענק והמלהיב של אניש קפור בחצר המוזיאון. אולי זה מה שקורה כשהוראות הופכות לנושא לדיון…

יותם גדרון – בוגר המגמה לאמנות חזותית בתיכון תלמה ילין ומתנדב בספריית גן לוינסקי מזה שנה.

  1. שתי הדוגמאות מתוך ספרו של ז'ורז' פרק חלל וכו': מבחר מרחבים, בבל, 2005. ע"מ 42, 71. []
כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. […] יותם גידרון מבקר במוזיאון עם מוניקה ושון, שניים מילדי ה… […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.