2 כללי

כמה שיותר משפחה / אורית ברג

בלעדי - פרסום פרק ראשון מתוך ספרה של אורית ברג

אוגוסט 8, 2019  

לדנה, גיבורת הסיפור, תלמידת כיתה ו' ובת יחידה לאם חד-הורית, יש את "אלבוא", אלבום תמונות בלי תמונות, שעוזר לה לחשוב ולנסות להגדיר לעצמה את מקומו של אביה, שמעולם לא הכירה ולעולם גם לא תכיר. כשדנה פוגשת את רוני, בתם של זוג אבות, היא מתמלאת קנאה. קנאה שמתחלפת בסקרנות ולבסוף בקרבה ובחברוּת אמת, אשר שומרת על שתיהן גם בתקופות קשות.

זהו ספרה הראשון של אורית ברג, והוא ראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". איירה אותו כרמל בן-עמי. אנו שמחים לחלוק אתכם ואתכן את הפרק הפותח של הספר.

כריכת הספר (יח"צ)

 

דנה – מומחית למשפחות

אבאמאוילדים, אבאמא וילדים, אבא אמא וילדים. א ב א  א מ א  ו י ל ד י ם… לא משנה איך אני אומרת את זה, מהר או לאט, בעיניים עצומות, בריצה, כשאני שוחה בבריכה, שנייה לפני שאני מגישה למורה את המבחן. אפילו לא משנה איך אני כותבת את זה, זה תמיד יוצא משפחה. משפחה רגילה. אבא, אמא וילדים.

במשפחה המורחבת שלי יש שתי משפחות רגילות (שזה בעצם כולן חוץ מאתנו). בכיתה שלי יש עשרים ושבע משפחות רגילות (מתוך שלושים ושלוש) ואצלנו בבניין יש שש-עשרה (מתוך עשרים ושמונה, אבל זה לא נחשב, כי יש כמה דיירים שגרים לבד או זוגות שרק התחתנו ואני לא יכולה לדעת איזו מין  משפחה הם יהיו).

איך גיליתי כמה משפחות רגילות יש בכיתה וכמה בבניין? פשוט ספרתי. יותר נכון, בדקתי לפני שספרתי, כי זו חלוקה לא פשוטה. יש כל מיני משפחות ולא תמיד 'משפחה' היא המשפחה הרגילה.

בגלל זה, כשאני פוגשת מישהו, לא משנה מי – ילדים, מבוגרים, אפילו זקנים, אני מיד צריכה לדעת. ממש חייבת לדעת, מי המשפחה שלו? ובעיקר אני חייבת להבין אם יש שם אבא.

גם אם האדם שפגשתי  הוא ממש זקן, זה לא משנה לי. אני מנסה לשאול אותו, כאילו בלי כוונה ולגמרי בנימוס, אם במקרה הוא אבא של מישהו? והכי חשוב, אם פעם, גם לו בעצמו, היה אבא?

ממה שגיליתי אצל החברים הזקנים של סבא וסבתא שפגשתי, נדמה לי שרוב הזקנים באו בהתחלה ממשפחות רגילות, אבא, אמא וילדים. דווקא אצל המשפחות הצעירות שאני בודקת זה לא תמיד כל כך רגיל.

כן, זה מה שאני עושה כשאני פוגשת אנשים חדשים. בודקת, ממיינת וזוכרת את המשפחה שלהם. יש ילדים שזוכרים אנשים לפי איך שהם נראים. למשל חן, מהכיתה שלי, אומרת שהיא זוכרת אנשים לפי איך שנראות השיניים שלהם בזמן החיוך. יש ילדים שזוכרים אנשים לפי הקול שלהם. אני הייתי שמחה לבדוק חיוכים וקולות, אבל אצלי זה לא ככה. אני זוכרת אנשים לפי הרכב המשפחה שלהם. לפי מי שיש להם במשפחה, ובעיקר לפי מי שאין.

 

האמת שלקח לי קצת זמן עד שפיתחתי שיטה של בדיקת משפחות, אבל היום אני כבר "מומחית למשפחות". יש לי דרכים משלי לבדוק את המשפחה בה אני פוגשת.

למשל, הבדיקה הראשונה שערכתי, אצלנו בבניין, הייתה בדיקת "שלטדלת".  אם על השלט, שעל דלת הכניסה,  היה כתוב: "כאן גרות בכיף חלי ודנה" (כמו למשל אצל אמא ואצלי)  לא הייתי ממשיכה בבדיקה, כי היה ברור לי שאין גבר בבית ושזאת לא משפחה רגילה.

היום אני כבר יודעת שאם כתוב "כאן גרים…" אני צריכה להמשיך ולבדוק, כי יכול להיות שגרים כאן שני הורים וילדיהם, אבל גם יכול להיות שלא. ואז יש המון אפשרויות, למשל: אמא ובנים, אמהות ובנים, אבא ובנים או בנות.

לבניין שלי, שנראה מבחוץ הכי רגיל בעולם, חמש קומות עם מדרגות ומעלית  יש כניסה מבלבלת. אורח שנכנס לבניין לראשונה עשוי לטעות ולחשוב שהוא הגיע לבית הפרטי של מישהו, ולא סתם לבית, אלא לסלון ביתו של אותו אדם. המבואה בכניסה לבניין שלנו מקושטת ומרוהטת כמו סלון. שטיח וכורסה, כוננית פסלים, שולחן נוי קטן ואגרטל עם פרחים.

לינה, השכנה מדירה מספר אחת, שכנראה נבחרה מזמן להיות ראשת ועד הבית שלנו, ומאז לא התפטרה, היא אספנית. כאשר ילדיה של  לינה גדלו ועזבו את הבית היא קישטה וריהטה את החדרים שהיו שלהם, וכשנגמר לה המקום בחדרים בביתה היא עברה לקשט את המבואה של הבניין שלנו, את הקירות ואת חדר המדרגות. כך שאצלנו, על דלת הכניסה למקלט תלויה עבודת רקמה צבעונית "ברוך אתה בבואך ובצאתך", ולצד המעקה, בין עגלות התינוקות והאופניים שקשורים אליו במנעולים, ניצבת כוננית ועליה חפצי נוי ופסלים, בעיקר של פילים (לך תדע, אולי איזה ילד יצא לרכוב על פיל במקום על אופניים). וזה לא סתם פיל או שניים, על הכוננית ניצבת בגאון משפחת פילים: אבא פיל, אמא פיל ושני גורי פיל שמוצבים תמיד באותו הסדר. והכי חשוב, כך הסבירה לי לינה, שהחדק של כולם יפנה לאותו כיוון – לכיוון הכניסה לבניין.  מין משפחה מושלמת שכזו שאוי ואבוי למי שיעז להוריד לרגע את החדק או אפילו להזיז את החדק שלו לכיוון אחר. ותמונות, המון תמונות, המון.

אמא אומרת שאנשים אוהבים לעשות דברים שגורמים להם להרגיש בבית גם מחוצה לו.

בבניין שלנו כולם כבר יודעים, שכל דייר, שנפרד מתמונה או מרהיט ישן ומשאיר את חפציו הישנים ליד הכניסה, ימצא אותם, יום אחרי, תלויים על קירות חדר המדרגות או מקשטים אותו, וככה הוא יכול להרגיש כמי שתרם יצירת אמנות למוזיאון המקומי שלנו, או שפשוט הסלון שלו כל כך התרחב עד שהוא מגיע לדירתו עוד לפני שהוא נכנס פנימה. לינה, ראשת הוועד שלנו, מחליטה כמובן לבדה איפה תתלה כל תמונה והיכן יונח כל קישוט ואף אחד לא מעז לתלות לבד את התמונה שהוא תרם. אמא שלי קוראת ללינה "האוצרת", ולינה, שכמעט תמיד נמצאת בבית, עונה לאמא: "אני האוצרת אבל לך יש אוצר."  ואותי תמיד זה מצחיק כי לינה מתכוונת אלי. אני אוצר? אוצר מוזר. נראה לי, שאנשים פשוט אוהבים לשחק במילים ובתמונות ולקשט לעצמם את החיים.

לינה מספרת לי תמיד על התקופה שהילדים שלה חיו בבניין לפני שעזבו את הבית והתחתנו, ורק היא ובעלה נשארו לגור בבית ולקשט אותו. בעלה, לפי הבדיקות שלי, מוגדר כאבא וסבא וגם קצת גנן, כי לינה, האוצרת, מעודדת אותו לעבוד בגינה של הבניין. "שיהיה לי קצת שקט," היא אומרת בחיוך כשאני עוברת לידם בזמן שבעלה יורד לגינה. ככה זה, יש משפחות שרק רוצות שקט.

מוזר לי לחשוב שחיו פה הרבה אנשים שלא הכרתי לפני שנולדתי. מעניין אותי אם הייתה כאן עוד משפחה כמו שלנו? אני מנחשת שלינה תדע, מי יודע אולי היא גם אוצרת הזיכרונות של הבניין?

טוב, עם כל הכבוד, היא האוצרת, אבל אני החוקרת.

נדמה לי שבתור חוקרת משפחות, פגשתי כבר את כל סוגי המשפחות בעולם. ביום שסיימתי לבדוק לעומק את סוגי המשפחות בבניין שלנו הושבתי את אמא לשיחה והסברתי לה, שבתור דיירת בבניין חשוב שהיא תדע, שבבניין שלנו גרות שש-עשרה משפחות רגילות. ושבתור אמא שלי, חשוב שתדע, שבכיתה שלי לומדים עשרים ושבעה ילדים שגדלים במשפחות רגילות ושישה ילדים שגדלים במשפחות לא רגילות.

אמא תמיד מתעצבנת כשאני אומרת על משפחה עם שני הורים וילדים שהם "משפחה רגילה", ואצל אמא שלי זה ממש לא רגיל להתעצבן. "דנה, מה זה רגיל?" היא שואלת אותי בכעס.

"רגיל זה כמוך, שגדלת במשפחה של  אמא ואבא ושתי ילדות. רגיל זה כמו אצל דליה אחותך שמגדלת את הילדים שלה עם האבא שלהם ועוד מעט יהיה להם עוד תינוק. רגיל זה הרוב – והרוב קובע." אני מסבירה לאמא. אבל היא, אלופת העולם במילים, מנסה להסתיר את זה שאני מכעיסה או יותר נכון מעציבה אותה, ועונה לי כאילו בחיוך אבל בקול קצת נוזף ש"רגיל זה הטוב – והטוב קובע. ושכל משפחה טובה בדרכה ורגילה בדרכה ושהעולם לא מתחלק לרגיל ולבלתי רגיל."

"אז איך בכל זאת הוא מתחלק?" אני מתעקשת.

אמא מחייכת חיוך קצת עייף ואומרת, "את זה דנה, תגלי לבד. בינתיים, תבדקי. תמשיכי לשאול ולספור ותחפשי היגיון וסדר אם זה נכון בשבילך. רק תבטיחי לי," היא מוסיפה, במבט שאני לא מכירה ובנימה שבבת אחת נושאת אותי מהבית אל עולם רחב הרבה יותר, "תבטיחי לי, שכשתפגשי אנשים שחיים במשפחות לא סימטריות תזכרי שהכול טוב."

"כן כן," חתכתי אותה, "והטוב קובע." אבל מה לעשות עם הרוב? כי בכל זאת בבניין, בכיתה, בכל מקום אני מוקפת משפחות רגילות.  משפחות שיש בהן גם אבא. ולי אין. ונכון שטוב לי, ואולי באמת הטוב קובע, אבל אני חייבת לעשות סדר בראש. אז אני סופרת ובודקת וממיינת וחוקרת משפחות וזוכרת. זוכרת אנשים לפי המשפחה והכי הכי, לפי האבא.

 

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. טל הגיב:

    הטוב קובע. קניתי את זה כפילוסופיית חיים.

  2. איילת הגיב:

    לילה טוב דנה

    חברה שיתפה פוסט עם המלצתה על הספר.שכתבה אורית. ראשית המון בהצלחה. אני לא באה "לבקר" אך מנקודת מבטה של אמא יחידנית מברשת להגיב. בעידן של היום… אין דבר כזה "משפחה לא רגילה'. קיימים סוגים שונים של משפחות. משפחה עם הורים,אבא, אמא וילדים. משפחה של אמא ילדה קטנה וסבתא. משפחה עם שני אבות או שתי אמהות ולכולם נקרא משפחה. קראתי את הפרק .אך מנקודת מבט שלי כאמא יחידנית מאושרת המילה לא רגילה איננה נכונה בעידן של היום. ילד שנולד למשפחה כזו לא מרגיש לא רגיל. ההפך. הכי טבעי לו להיות במשפחה. נכון שהוא מכיר משפחות עם שני הורים אך בשבילו המשפחה היא הכי רגילה והכי טובה כפי שהוא לומד בביטחון שזו משפחתו. נכון שמתעוררות שאלות אם יש לי אבא. אך התשובה לכך ניתנת בהמון רגש ואהבה טהורה שהילד מקבל בהבנה ומועצם מאד. . במקרה שלי למשל; בתי קיבלה זאת כבר לפני גיל 3 בהמון הבנה וחיבוק ענקי . גם כשהבינה שלחברותייה יש אבות היא לא ביקשה אבא למרות שמתוך ליבי לא רציתי שתרגיש מחסור כלשהוא. הצעתי לה שאולי אחפש בן זוג שישמש כאבא אל היא מלאת ביטחון שכייף לה כך. ברוך השם. כמוני יש אלפי ילדים. לנו ולכם נותר ללמד אם במשפחה שלכם ואם כמחנכות ומחנכים בבתי ספר שכל משפחה היא רגילה ולא כפי שצרם לי לקרוא. אני בטוחה שהסופרת לא התכוונה לפגוע אך כשילד יקרא את הספר ויפגוש חבר או חברה בבהס הוא יסיק מסקנה שגויה שהוא במשפחה רגילה ואילו היא או הוא. החבר מתרומת זרע . לא רגיל וחבל שזו תפיסה של חלק מהחברה. כך לדעתי האישית . אותי חובקים אנשים וחברים שמאד מעריכים ואוהבים. מעצימים ומתרגשים . תומכים ברעיון שלי שהבאתי את ילדתי בתרומת זרע ואף מחמיאים. כתבתי גם אני ספר בהוצאה פרטית בבאר שבע " ילדה של אמא" . בכל מקרה בהצלחה. אולי בספר הבא שלך תכתבי בהשראתי למה פירטתי לעיל. כל טוב. איילת

כתיבת תגובה