1 כללי

כמו מישהו שדפק על דלת המון זמן ולפתע פתחו לו / רתם פרגר וגנר

מי היא המתבגרת? זו החולמת לעוף או זו המכירה בכך שלעולם לא תעוף? קריאה חדשה ב"לעוף מכאן" מאת נאוה סמל

ינואר 18, 2019  

"לעוף מכאן" מאת נאוה סמל הוא סיפור התבגרות לבני נעורים, שראה אור לראשונה לפני שלושים שנה (עם עובד, 1988). זו הזדמנות, אם כן, לחזור אל הסיפור המינימליסטי והיפה הזה, ולשאול בעקבותיו על המשאלה לעוף מכאן, על סיפורי התבגרות, על מה שמייחד אותם ועל התכוונותם הגילאית.

תחת ההגדרה סיפור התבגרות ניתן לכלול יצירות מסוגים שונים ולמעשה היא מצביעה על מכנה משותף תימתי, יותר מאשר אפיון צורני או ז'אנרי. אמנם סיפור ההתבגרות התעצב כחלק מז'אנר ספרותי מובחן, רומן החניכה או ההתעצבות, אבל במהלך המאה העשרים הוא חרג ממסגרת ז'אנר המוצא שלו ולבש צורות שונות. מבלי להתחייב להגדרה הדוקה מדי אפשר לומר שסיפורי התבגרות מבוססים על נרטיב שעוסק במעבר מילדות לבגרות, מעבר שמתרחש על פי רב סביב סיטואציות מעבריות מועצמות – בין אם טקסי מעבר מפורשים, ובין אם התנסויות ראשונות מסוגים שונים: חוויה גופנית ו/או מינית מכריעה, מבחן אומץ, אהבה ראשונה, גילוי של סוד שנוגע בשאלת זהות או ייעוד, מפגש עם אחר, היוודעות לפן מפניה של המציאות ועוד.

המעבר הזה כרוך לא פעם בחצייה של אזור לימינאלי – אזור שמצוי בין קטגוריות מרחביות, זמניות וחברתיות מוגדרות. בסיפורי התבגרות קלאסיים הגיבור או הגיבורה עתידים לצלוח את שלבי המעבר השונים ולהשתלב בחברת המבוגרים, תוך מציאת ייעודם. בסיפורי התבגרות קלאסיים פחות השלמת התהליך נותרת פתוחה או חלקית, ולעתים היא אף כושלת.

"לעוף מכאן" הוא סיפור התבגרות של ילדה-נערה, שנמסר מפיה בגוף ראשון, על רקע חיי מושבה שוממים למדי בשנות החמישים. הוא מתאר שנה אחת בחייה של הדרה, שמשאלתה הכמוסה היא לעוף. המשאלה לעוף – שהיא בוודאי מהמשאלות שמלוות את האדם מאז ומעולם, מדדלוס ואיקרוס ועד בכלל – היא על פניה משאלת ילדוּת. אם התבגרות משמעה, בין השאר, הכרה בעיקרון המציאות והבחנה בין משאלות לב לבין האפשרות או אי האפשרות לממשן, הרי שהתשוקה לעוף, שמשמעה חוסר הכרה במגבלותיו של הגוף האנושי, היא תשוקה ילדותית.

אבל, התשוקה לעוף בסיפור של הדרה אינה מתמצה באחיזה של ילדה עקשנית ברצון להמריא מראשו של עץ בפרדס. הדרה היא יתומה מאם – מה שנרמז בתחילת הסיפור ומסתבר במהלכו – והתשוקה שלה לעוף קשורה באיזה אופן במות האם. הקשר הזה אינו מפורש, הוא משתמע דרך רשת עדינה של זיקות בין אזכורים של מות אימה לבין רצונה לעוף.

הסיפור נפתח כך: "בארון הגבוה שמרו אצלנו את בגדי הקיץ בחורף ואת בגדי החורף בקיץ. ככה זה היה מאז שהייתי קטנה מאוד. אני לא זוכרת מי קבע את הכלל הזה. אולי אמא שלי. בכל פעם שהתחלפה העונה התרחש טקס שלם. אבא היה גורר את הסולם הגבוה מהפרדס, מעמיד אותו מתחת לארון, ואני הייתי מתייצבת מתחתיו, מעבירה בזהירות שמיכות מקופלות, סוודרים וגרבי צמר מגולגלים לכדורים. לפעמים שמתי לב שיש איזה כתם קטן על אחד הבגדים, אבל לא אמרתי לו. כי אבא שלי הצטיין בדרך כלל בכביסה, ולא רציתי לצער אותו." (עמוד 9, מראי המקום מפנים למהדורת ידיעות ספרים, 2004).

הפתיחה הקונקרטית הזו מחזיקה תמונת יסוד של עולמה של הילדה-המספרת כבמין תמצית. היא משרטטת את המרחב ואביזריו – הבית, הארון, הסולם, הפרדס; את הזמן – חילופי עונות; את המשפחה הגרעינית – ילדה, אבא ואמא; ואת נוכחותה-אי-נוכחותה של האם – שהאופן בו עיצבה את כללי הבית הוא בבחינת אולי לא זכוּר, ומשום מה היא אינה נמצאת במהלך הטקס הביתי-משפחתי הזה. קולה של הילדה מסגיר את נקודת מבטה, כמי שכבר אינה ילדה קטנה ומתבוננת על סדרי הבית ותוהה עליהם תוך כדי שהיא לוקחת בהם חלק, וכמי שיש לה רגישות לפרטים קטנים כמו גם לצער של אביה. הפסקה כולה נעה בין מה שנאמר למה שלא נאמר, בין מה שידוע ומה שלא, תוך נאמנות לקול הזה של הילדה המספרת. ועל אף התיאור הפשוט לכאורה, הפרטים השונים, המסוימים, מחזיקים כולם מין תחתית כפולה – כמו חלקו העמוק, החשוך של הארון – שיהדהד לאורך הסיפור את שאלת מקומה של האם המתה. כמו הסולם, ועצי הפרדס, שיהיו כן השיגור לניסיונות התעופה של הדרה.

המשאלה לעוף כמעין פתרון לסבל שמקורו באובדן האם, נקשרת בסיפור לדמות נוספת, שמופיעה בסופו של הפרק הראשון. הדרה, שהיא בת יחידה לאביה, פרדסן שעובד קשה מבוקר עד ערב, מיודדת עם  שכנה, מסיה מוריס חביבאל, שהוא איש בודד ויוצא דופן בנופה של המושבה. הוא הסנדלר היחיד במושבה שבה כולם פרדסנים. מסיה מוריס הוא עולה מג'רבה, ניצול מחנה ריכוז, שאיבד ככל הנראה את כל משפחתו בשואה. צערו ותקוותו הסמויה לחזור ולהתאחד עם אהוביו מעורבים באגדות וסיפורים שהוא נושא אתו ומקורם במסורות של יהודי ג'רבה ובילדותו הרחוקה שלו עצמו. הוא מספר להדרה על  יהודים מעופפים שהגיעו אל האי ג'רבה אי אז לאחר חורבן הבית והביאו עמם דלת מבית המקדש ושוזר את סיפורי התעופה האלו בהבטחה שאפשר גם אפשר לעוף. הדמיון של מסיה מוריס, שנושא דרך סיפורים את זיכרון קהילתו, הוא ביטוי לגעגועיו לאהוביו ולמולדתו הרחוקה ובה בעת הוא מפלט של נחמה ותקווה (דמותו מזכירה את רב דניאל, הסנדלר היהודי בהר אדני מאת ארי דה-לוקה, שגם הוא סיפור התבגרות).

השותפות הזו היא שמפגישה בינו לבין הדרה. שניהם אחוזים בקשר המתעתע הזה שבין דמיון לאובדן. מסיה מוריס הוא, אם כן, שותף לסוד של הדרה והוא גם מעין מורה דרך – הוא, שהיה פעם, על פי סיפוריו, מעופף בקרקס, אומר לה: "לעוף זה לא עניין מסובך, אנשים של קרקס יודעים איך" (עמוד 16). ועל אף שהוא דוחה את בקשותיה החוזרות ונשנות שילמד אותה לעוף בתואנה שעליה להמתין בסבלנות, הוא מבטיח: "כן, הדרה, אני אלמד אותך לעוף" (עמוד 22). הוא מנחה אותה להתבונן בציפורים והדרה עוקבת אחר הנחליאלים ומתאמנת בקפיצות. כך, עד לאותו יום שבו, בלי ידיעתו של מסיה מוריס, היא עולה על העץ הכי גבוה בפרדס וקופצת אל מסע התעופה שלה, שמסתיים בנפילה כואבת ורגל שבורה. למזלה, אהר'לה זוסמן, ילד בן גילה וכמעט ידיד שלה, חובב עצים וידען, רואה אותה נופלת ועוזר לה להגיע אל מרפאת המושבה.

נאוה סמל

אבל דווקא בנקודת השבר הזו של הדרה מתרחש מין נס – בחורף שבו מתרחש הסיפור לא יורד גשם ואבא שלה ושאר אנשי המושבה כבר חוששים שיוותרו חסרי כל. כשהדרה מבינה מאבא שלה עד כמה חמור המצב היא חושבת: "אם הייתי מצליחה לעוף, הייתי קושרת את כל העננים בחוט ומושכת אותם למטה." (עמוד 53). כשהכאב של הדרה נעשה בלתי נסבל, והרגל הכואבת נכרכת בזיכרון אִמהּ, ובתחושת כישלון, "..אז, בבת אחת, פרץ הגשם. כמו מישהו שדפק על דלת המון זמן ולפתע פתחו לו. כל טיפה שנפלה היתה כדור מים קטן. אהר'לה התחיל לצעוק מרוב שמחה, אבל למרות ההתרגשות שלו היד שלו לא עזבה את הכתף שלי אפילו לרגע. הוא היה כל כך מאושר….הפרדסים ניצלו!!!, הוא צעק, הם ישתו וישתו ויהיו לנו מים לכל השנה." (עמוד 71). הסיפור הפרטי של הדרה נקשר לפתע בסיפור הכללי, בבצורת שאיימה על הכל. הקפיצה שלה, כך נדמה, היא שפתחה את דלתות השמיים.

הרגל השבורה והמגובסת מקיפה את הדרה באהדה ובילדים, כולם באים לצייר לה על הגבס, אבל מסיה מוריס אינו מגיע. הנפילה של הדרה הסבה לו דאגה וצער והוא תמה על כך שניסתה לעוף בלי עצתו. הוא סוגר את הסנדלרייה ועוזב את המושבה. אמנם לא ברור מה הסיבה לעזיבתו אבל נראה שהיא קשורה בנפילה: "הרגשתי שהוא מתחמק ממני. מאז יום הנפילה היה לו ענן על המצח. הוא היה חוצה את החצר לכיוון הסנדלרייה, והעיניים שלו תקועות באדמה, כאילו היא מתבייש במשהו."(עמוד 89) כשהם נפרדים אומר לה מסיה מוריס:" כדי לעוף לא צריך נעלים בכלל. את תחברי את האצבעות שלך לאדמה. תחשבי שהאדמה היא בטן ענקית ושוכבים בה בשקט גמור שורשים וחרקים וזוחלים. את כועסת על האדמה, אבל תזכרי שבבטן שלה נחים הפרחים שיעלו באביב הקרוב, אחרי שהם ישתו את כל הגשם. באדמה נחים כל האנשים המתים שאהבנו ואנחנו עדיין אוהבים. כולם קרובים אלייך ודוחפים אותך למעלה. הם שיתנו לך את הכוח לעוף!" (עמוד 92).

מסיה מוריס מתפכח ומבין את הטעות שלו ואת הטעות של הדרה – הוא שיתף אותה בשפה של חלומות וסמלים, והיא פרשה אותה כפשוטה. היא ביקשה לעוף מהאדמה שבה קבורה אמה, והוא דחף אותה, בבלי דעת, לממש את המשאלה הזו. עכשיו הוא מבקש ללמד אותה שיעור של פרידה. הדרה כועסת על עזיבתו, וקוראת לו שקרן, אבל בלבה היא יודעת שהיא למדה ממנו דבר מה – הוא ניסה ללמד אותה לעוף כשהיא על האדמה.

"לעוף מכאן" הוא סיפור התבגרות שבו המשאלה הילדותית לעוף מנקזת אליה יתמות ומחסור וגעגוע ויצר הרפתקה ורצון לברוח, והיא גם באיזה אופן מעין תפילה שמומחשת בתנועת הגוף. התנפצות המשאלה והנפילה אל קרקע המציאות אמנם כרוכה בכאב, באכזבה מרה ובפרידה נוספת אבל היא מורידה גשם ובכי ומיילדת הבנה חדשה של היחסים שבין סמל לממשות, שבין פחד לחלום. ההתבגרות שעוברת הדרה אינה מרפאה את הכאב, אבל היא ממקמת אותו בתוכה באופן אחר.

כאמור, "לעוף מכאן" הוא סיפור שיועד לבני נעורים, אבל הוא ממחיש עד כמה ההגדרות הגילאיות הן רופפות כשמדובר בסיפורי התבגרות. לכאורה הוא כתוב בפשטות אבל תחת הפשטות הזו יש מורכבות רבה. לכאורה הוא סיפור מושבה "קטן", שמעצב את חווית ההתבגרות על פני שנה אחת וסביב אירוע אחד, אבל בעצם הוא סיפור שמפגיש ומעמת עולמות ומצבים אנושיים רחבים ועמוקים. הפואטיקה המינימליסטית שלו, יותר משהיא מכוונת לקוצר רוחם המשוער של בני נוער, היא ביטוי לתפיסה אמנותית של מעט המחזיק מרובה. זאת ועוד, זהו סיפור התבגרות לא קונבנציונלי במישורים רבים – הגיבורה שלו אינה עונה בשום מובן על דימויים רווחים של דמות הנערה המתבגרת; מערכת היחסים שבינה לבין מסיה מוריס מתארת מפגש בין-תרבותי יוצא דופן ומאירה באור חדש גם את החברה המושבית וגם את עולמו של עולה בודד וקהילה נשכחת; תהליך ההתבגרות שעומד במרכזו מתייחס אמנם להדרה, שעומדת על סף גיל הנעורים, אבל הוא חל במידת-מה גם על מסיה מוריס שהוא איש מבוגר; סצנת המעבר מילדות לבגרות אינה צפויה וסופו של הסיפור אינו מתיר את כל קצוות חוטי הפקעת  שהסיפור קשר וסיבך.

***

שאלתי את בתי בת השמונה-עשרה מה מאפיין בעיניה סיפור התבגרות לבני הנעורים והיא אמרה: כל סיפור שעוסק בהתבגרות כנושא ולא משנה למי הוא מיועד ומה שכן משנה זה איך הוא כתוב. "עפיפונים", "מישהו לרוץ אתו" ו"טובי לולנס" הם שלושה סיפורי התבגרות, הראשון מיועד למבוגרים, השני לבני נוער והשלישי לילדים ולמעשה הם טובים לכל גיל. אז עניין הגיל הוא בכלל לא חשוב. אחרי מחשבה נוספת הוסיפה, מלבד פרוסט, שהוא קשה מדי. (נזכרתי בתנינה, שקוראת באקראי את משפט הפתיחה המפורסם של "בעקבות הזמן האבוד" ומתעצבנת: "מישהו שאני לא מכירה בכלל. מה מעניין אותי מתי הוא ישן, תגיד לי קרקבן, תחשוב פעם בחיים על משהו".)

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. […] באדיבות הוצאת "ידיעות ספרים", אנו מפרסמים את ארבעת הפרקים הפותחים את הרומן של נאוה סמל, "לעוף מכאן", כחלק מגיליון "עד עצם היום הזה". לקריאת המאמר על אודות הרומן מאת רתם פרגר וגנר ניתן ללחוץ כאן. […]

כתיבת תגובה