8 ספרות

כמו שתי צנצנות על המדף / גליה עוז

הירהור קצר על שניים שהופרדו בלידתם: יהודה אטלס ופו הדב

מרץ 20, 2017  

הרשימה מבוססת על דברים שנאמרו באירוע לרגל יום הולדתו ה-80 של הסופר

אהבתו של יהודה אטלס ל"פו הדב" היא עניין ידוע. אטלס עצמו מצהיר בכל הזדמנות כי פו הדב הוא הדמות הספרותית האהובה עליו. מה שעדיין לא נבחן הוא הדימיון בין שתי הדמויות. ואין הכוונה להשוואה ספרותית בין אטלס לא. א. מילן, אלא להתבוננות קונקרטית בפו כגיבור חי ובועט לעומת הילד הכותב ב"הילד הזה הוא אני", המזוהה לגמרי עם יהודה אטלס (שוב – על סמך הצהרותיו של הסופר).

יהיה אולי מי שיתקומם על ההשוואה בין דמות בדיונית לאיש בשר ודם, אבל לדעתי הדרישה להתייחס לגיבורים ספרותיים כאילו אינם בני אדם אמיתיים היא חסרת מעוף ובעיקר משעממת. רסקולניקוב חי. מאדאם בובארי חיה ובועטת. שאול, המלך הבי-פולרי, יורד מהפסים שוב ושוב בכל פעם שפותחים את ספר שמואל, והוא תמיד מפחיד ובו זמנית גם נוגע ללב.

איור: א"ה שפרד

איור: א"ה שפרד

שתי הפרסונות האלה – פו ואטלס – מדברות בשפה ילדית אבל רצינית, שפה שיש בה ענווה וביטחון, תום לב ופיכחון, נאיביות לצד סוג מסוים של תחכום חברתי. אחד מהם אוהב דבש והשני מעדיף חמוצים וכל מיני דברים כבושים, אבל בזה, פחות או יותר, מסתכמים ההבדלים ביניהם.

הקטע הבא, מתוך "הבית בקרן פו" בתרגום אוריאל אופק, מחזיק הרבה מן הדי. אן. איי. של הדמות:

"האמת היא", אמר שפן, "שתעינו איך-שהוא בדרך".

הם ישבו לנוח בשוחת-חול קטנה במעלה היער. אותה שוחה חולית התחילה נמאסת על פו והוא חשד בה שהיא עוקבת אחריהם; כי בכל כיוון שהלכו בו – תמיד הגיעו אליה, ובכל פעם שהופיעה לפניהם מבעד לערפל היה שפן קורא בניצחון: "עכשיו אני יודע איפה אנחנו!" ופו אמר בעצב: "גם אני," וחזרזיר לא אמר דבר. הוא ניסה לחשוב מה כדאי לו לומר, אבל הדבר האחד שיכול היה לחשוב עליו הוא "הצילו! הצילו!" והיה טפשי לומר דבר כזה כשפו ושפן נמצאים איתו.

"ובכן," אמר שפן לאחר שתיקה ארוכה, שבה לא הודה לו איש על הטיול הנעים שהם עורכים, "אני חושב שכדאי לנו להמשיך. איזה כיוון ננסה עכשיו?"

"מה דעתכם," אמר פו לאיטו, "שברגע שהחפירה הזאת תיעלם מהעין, ננסה שוב למצוא אותה?"

"מה פתאום?" שאל שפן.

"טוב," אמר פו, "אנחנו מחפשים ומחפשים כל הזמן את הבית ולא מוצאים אותו, אז חשבתי שאם נחפש את החפירה הזאת בטח לא נמצא אותה, מה שיהיה דבר טוב מאוד, מפני שאז נוכל אולי למצוא משהו שאנחנו לא מחפשים, וזה יוכל להיות בדיוק הדבר שאנחנו כן מחפשים, בעצם."  ( עמ' 117)

אטלס כותב כך: ("והילד הזה הוא אני", האוסף הראשון עמ' 95)

חלמתי שאני מת
אבל תיכף ידעתי
שזה לא באמת.
כי אם באמת
הייתי מת
איך הייתי יודע
שאני מת?

שתי הסיטואציות מתארות חשש מפני מצב שאין לו מוצא. במקרה של ההליכה לאיבוד ביער הייאוש לובש צורה של הליכה במעגלים, ואילו בחלום המוות מאיים לשכנע את הגיבור בממשות של קיומו. בשני המקרים, בערבוב מקסים של תבוניות ונונסנס, הגיבור נחלץ באמצעות תרגיל מחשבתי. הילד בשירו של אטלס פורץ אל תוך החלום של עצמו ומנצח אותו בטיעון נוסח דקארט (על משקל "אני חושב משמע אני קיים" – "אני חושב שאני מת, ולכן אני קיים, כלומר לגמרי לא מת…")

ואילו פו מקווה, במהלך כאילו רגרסיבי, לחתור דווקא אל הנקודה שמסמלת את ההליכה לאיבוד. רק אם תקשיב לעצמך, כך אומרים לנו שני המשוררים הבודהיסטים האלה, ואם תסכים לוותר על חותמת או אישור מן העולם החיצוני –  אז יהיה לך סיכוי לעמוד מול הקשיים האובייקטיביים של הקיום.

למרבה הצער, שפן לא מתרשם מהמהלך שמציע פו:

"אני לא רואה הרבה הגיון בזה", אמר שפן.
"לא,"  אמר פו בהכנעה, "אין בו. אבל התחיל להיות כשהתחלתי לדבר. רק שמשהו קרה לו בדרך." (שם, עמ' 118)

אני קוראת לדחות על הסף את פסיקתו המחמירה של שפן, וגם את שפלות הרוח שבה פו מקבל אותה. כי אחרת, אם באמת ההיגיון התפוגג בדרך, איך זה שהשורה השלישית בשיר ההייקו הזה של אטלס נשמעת כל כך מתבקשת? –

כשאני שומע מוסיקה
אני מצטער שאני לא באך
אבל יותר אני מצטער שאני לא חתול.

צילום: משה שי

צילום: משה שי

לא, אין כאן שטות ולא נונסנס ולא בדיחה. השיר הזה מפיק מן הקורא חיוך קטן ובעיקר משרה שלווה, כמו שקורה תמיד כשעומדים מול מבנה שלם והרמוני. איחולים לפו הדב שלנו, בהגיעו לגיל 80, וצנצנת של חמוצים!

גליה עוז – סופרת ילדים ובמאית תיעודית. מחברת סדרת "שקשוקה"

כתיבת תגובה

8 תגובות:

  1. מאת מרית:

    רשימה מלבבת!

  2. מאת ינשופופר:

    …ואף על פי כן, קשה לי להשוות את פו. והמחשבה שהוא נולד בתאומות עם בן אנוש מכבידה עלינו (עלי ועל פו) כמו משקולת.

  3. מאת דפנה:

    מסכימה עם 'ינשופופר'.

  4. מאת מרית:

    ילדים לא שמחים להשאיל את הדובי שלהם. אבל במחשבה אפשר גם וגם. הנדיבות משמחת. תמיד.

  5. מאת ינשופופר:

    אני ילד, ואף על פי כן, זו משקולת :)

  6. מאת ינשופופר:

    …אבל חבל שלא הקשבתי לעצה שקיבל הארנבון ב"במבי":
    what did your father tell you? – if you can't say something nice, better say nothing at all…
    מזל טוב וחיים ארוכים ומאושרים ליהודה אטלס ולפו (כי כפי שגליה עוז אמרה, ואני מסכים אתה מאוד, פו הדב אמיתי הוא.)

  7. מאת דפנה:

    האמת היא, שלא ירדתי לסוף דעתה של הכותבת. דבריה נראים לי סותרים זה את זה. מה שניתן להסכים איתו, לדעתי, הוא המשפט: "שתי הפרסונות האלה-פו ואטלס מדברות בשפה ילדית אבל רצינית…אחד מהם אוהב דבש והשני מעדיף חמוצים…אבל בזה…מסתכמים ההבדלים ביניהם."

  8. מאת נטע:

    קליל ונהדר!

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.