6 במה ומסך

כשאת הילדה הכי רזה בגן / ליאת שטייר-לבני

ביקורת על הצגת הילדים הכבש השישה-עשר – מפגן של תפיסות גוף סקסיסטיות, תכנים שוביניסטים ודחיקת ה"אחר"

ינואר 18, 2015  

מבין המבחר הגדול של הצגות לילדים בחודשי החורף, בחרתי את "הכבש השישה-עשר". הצגה של תיאטרון המדיטק בשיתוף תיאטרון ארצי לנוער (מה שאמור להיות תו תקן של איכות) המעבדת את שיריו המקסימים של יהונתן גפן. נשמע טוב לא? לצערי התבדיתי. היוצרים לקחו טקסטים תמימים, על-זמניים נטולי סטראוטיפים מגדריים והפכו אותם למפגן של שוביניזם, סקסיזם ודחיקת האחר.

סיפור המסגרת בהצגה הוא חבורת ילדים בגן, המחפשת אחר חברם דניאל שנראה לאחרונה בגן המשחקים ונעלם. השחקנים עומדים ומתארים עבור הקהל הצעיר מה יכולות להיות הסיבות להיעלמות – ייתכן וחבורה של כמה גברים חטפו אותו, הכניסו אותו לרכב וכך הוא נעלם(!). מעבר לעלילת ה"דמדומים" הזו, שלחלוטין איננה מתאימה לגיל הרך אליו פונה ההצגה, מערכת היחסים הלא-שוויונית בעליל בין הבנים לבנות המופיעה בעיבוד הזה, משחזרת תפיסות שחשבתי שכבר אבד עליהן הכלח בטקסטים מודרניים: כאשר נדרשת החבורה למשימה מסוכנת, יוצאים אליה כל הבנים, בזמן שרוב הבנות נותרות מאחור; מפקד החבורה הוא בן הנדרש לתפקיד כי אביו מפקד בצבא (מיותר לציין שכולם מקבלים תפיסה זו); כאשר צריכים לסחוב חפצים כבדים – לא חושבים לשתף את הבנות בעניין, וכאשר משחקים ברופא וחולה ברור מאליו שהרופא הוא הבן, כאשר לבת מוקצה תפקיד החולה או האחות. זו תקרת הזכוכית של ההצגה.

מעבר לכך, ההצגה חוטאת בשחזור תפיסות גוף סקסיסטיות והרסניות. השחקנית מלאת הגוף מוצגת בשלל פוזות מגוחכות מעידן יהודל'ה מ"אסקימו לימון": היא נתקעת בחור בגדר בו כולם עוברים בקלות; בתנועות מגושמות היא מנסה ללבוש זוג מכנסיים שקטנים עליה בעשרים מידות – וכל זה למצהלות הקהל. השיר "הילדה הכי יפה בגן" הופך בעיבוד הנוכחי לשיר קנאה של הילדה מלאת הגוף וחברתה הממושקפת בילדה הרזה והלא ממושקפת. רק חישבו מה אפשר היה לעשות עם טקסט כזה בשנת 2014 – למה, למשל, זה לא יכול להיות שיר על הילדה מלאת הגוף? (שחקנית יפה ש"חטאה" בחריגה של קילוגרמים מתפיסת הגוף המקובלת על היוצרים).

צילום: יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

במהלך ההצגה השחקנים מציגים מריבות קשות בין הילדים בגינה. הם מפליאים זה בזה את מכותיהם תוך הסבר כי "אני בסך הכל מחבק אותו. חזק" (האימהות מאחורי מיד נחרדו – "אסור להרביץ, נכון חמוד?!"). לאחר מכן הם מקללים אחד את השני בחדווה: מתחילים ב"חמור" ובשמחה וצחוק מגיעים תוך שניות מעטות ל"שמנה". כאן הצחוק שלהם גווע. "אבל אני באמת שמנה", מקוננת השחקנית מלאת הגוף. והשחקנים, במקום לטעון כי אין לזה כל חשיבות, מסבירים לה ולקהל ש"זה בסדר", כי כל אחד מהם דפוק בצורה אחרת – אחד יהיר מדי, אחר פחדן והשלישית – לה יש בכלל משקפיים. וכך, במסווה פסוודו-פלורליסטי של קבלת ה"אחר", עושים היוצרים את ההפך הגמור – קובעים כי הנורמה הוויזואלית היא ברבי ממוצעת, ויוצרים הקבלה בין כל מה שחורג מכך לבין תכונות בעייתיות. בנוסף, כל אחד מהילדים ה"בעייתיים" עובר תיקון במהלך ההצגה – הפחדן נשאר לישון בלילה בגינה למרות חששותיו, הילד היהיר לומד שלפעמים עליו לוותר ולהיות גם הסגן ולא רק המפקד, ורק ה"שמנה" והממושקפת יישארו כך – ייצוג של "אחרות" בלתי מקובלת שאי אפשר לתקן.

"בוזזזזז" צעק בחדווה בסיום ההצגה אחד הילדים מאחורי שהחליט לצאת כנגד העדר (של הכבשים…). לצערי אני מסכימה עם אותו ילד. העיבוד הנוכחי חוטא לטקסטים הנפלאים שליוו את ימי ילדותי בפרשנות שאיננה צריכה להתקבל עלינו כיום. הטקסטים של יהונתן גפן הם על-זמניים, אינם נגועים בתכנים שההצגה מלבישה עליהם ונרמסים ברגליו הגסות של העיבוד הנוכחי. לא בכדי רגעי השיא של ההצגה היו בסיום ההצגה שבה השחקנים פשוט שרו מחרוזת משירי "הכבש השישה עשר".

 ד"ר ליאת שטייר-לבני – מרצה בכירה במחלקה לתרבות במכללת ספיר. היא מלמדת ומרכזת קורסים במחלקה לספרות, לשון ואמנויות, ובמחלקה ללימודי תרבות לתואר שני, באוניברסיטה הפתוחה. כמו כן היא האחראית האקדמית של התואר השני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה.

כתיבת תגובה

6 תגובות:

  1. מאת לי עברון-ועקנין:

    ניסוחים מדויקים ונבונים לאי-נוחויות שחשתי במהלך הצפייה בהצגה… מעבר לעצם החלטוריסטיות של הטקסטים.

  2. מאת שהם סמיט:

    למרבה הצער אין מדובר בבעיה של מופע אחד, אלא בנוסחה נצלנית הפושה בתיאטרון הישראלי לילדים: נוטלים שירים קלאסיים , משחילים על חוט עלילה רופף, ומגישים בסגנון צעקני של ערוצי ילדים/פסטיגלים – המתאפיין גם בכל הרעות החולות שציינה מחברת הרשימה.
    להתרשמות ממידת הנוסחתיות ניתן להציץ בקישור הבא למחזמר "פרח נתתי לנורית".
    גם כאן תמצאו על הבמה גן משחקים (כמותו ראיתי כבר בכמה הצגות ילדים) וגם כאן הילדים הולכים לאיבוד, וגם כאן לועגים לחלש – אך בסוף, כמובן, מחבקים אותו ושרים יחדיו את שיר הסיום – ואותה תאורה , ואותן תלבושות צבעוניות מדי, ואותו סגנון הגשה .
    מרים ילן שטקליס בוודאי התהפכה בקברה כמה פעמים למשמע מה שעוללו לשיריה המעודנים.
    יוצרים חיים ( יהונתן גפן) , לפחות אתם עמדו על המשמר ואל תתנו לזאבים המסחריים הללו, המסתווים בעורות כבשים חינוכיים, לטרוף את יצירתכם!

    https://www.youtube.com/watch?v=w8FxuaJnBzE

  3. מאת דפנה חיימוביץ':

    מסכימה עם שלושתיכן. כפי שזה הוצג, גם לי זה נראה כניצול טקסטים ספרותיים-אמנותיים ופגיעה בהם, לצורך מיסחור וחנופה לקהל רחב של ילדים והורים. וזה בהחלט מקומם.

  4. מאת גליה:

    הי. צודקת לגמרי, הוצאת לי את המילים מהפה. צפיתי והובכתי. זה התחיל בתחילת ההצגה ברעיונות על חטיפת ילדים (הבן שלי בן ה-4.5 עדיין לא העלה בדימיונו סיטואציה מפחידה כמו זו – עכשיו יש לו ממה לפחד) ונגמר בכוחניות יתר, השפלה של "האחר", וכו'. הופתעתי מאוד.

  5. מאת Nira Bar:

    ממש מצער לשמוע.
    התכוונתי להציע את ההצגה לנכדותיה של אחותי, וחבל.
    עדיף בנתיים שיסתפקו בשירים היפים ובלחנים הנהדרים של יוני רכטר.

  6. מאת הדס:

    היינו היום בהצגה וחבל שלא קראתי את הטקסט שלך לפני כן. תיארת מילה במילה את מה שהרגשתי. ההצגה היתה מטרידה על גבול של אפלה. ממש לא מתאימה לילדים וגם לא למבוגרים . בזיון של הכבש השישה עשר המקורי

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.