14 איור

כשהעיניים מחליטות מה לקרוא / שחר קובר

ביקורת על איורים של שני ספרי ילדים חדשים מאת אורי אורבך

מאי 20, 2010  

אינני מתעניין בספרים בנושאי יהדות. ובכל זאת, בחנות הספרים ידי נשלחה מיד לספרו החדש של ח"כ אורי אורבך – "מה מברכים על גלידה?" למה? בגלל האיור והעיצוב של הספר.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

14 תגובות:

  1. רוני הגיב:

    תודה, שחר, על הניתוח המרתק. הייתי בוחרת כמוך, אבל גילית לי גם למה. יהיה טוב לקרוא רשימות נוספות שבוחנות איורים באופן כזה.

  2. טלי הגיב:

    ניתוח מרתק!

    אני משערת שלא הייתי משאירה ספר בחנות בגלל איורים לא אטרקטיביים – איורים מדברים אלי מאוד אבל עדיין, אני מגיעה מהמילה, ומילים מנצחות אצלי הכל (וגם להיפך – לא הייתי קונה ספר עם איורים נפלאים וטקסט חלש, גם זה יש…).

    ועדיין, למדתי והשכלתי רבות מהרשימה הזאת.
    הערה טכנית אבל חשובה: אני לא יודעת אם זה רק במחשב שלי, אבל את כל האיורים של יערה בוכמן אני מצליחה לראות היטב ולהבין למה התכוון המבקר, והאיורים מ"חכמינו לימינו" מופיעים אצלי כריבוע לבן וריק….

  3. רחל הגיב:

    שחר, תודה על הבקורת
    גם אני בחנות נמשכתי מייד לספר "מה מברכים על גלידה", התחלתי לדפדף אבל – קרה לי משהו מוזר – לא הצלחתי להמשיך
    האיורים היו בעיניי דומים מדי לאיורים של פולונסקי, במידה כזו עד שזה הרגיש לי מועתק ומבלבל
    אני שמחה לקרוא את ההערות שלך כי זה עזר לי להסתכל עליהם בצורה אובייקטיבית
    לדעתי הסגנון של פולונסקי קצת השתלט על שוק ספרי הילדים
    כשזה מגיע ממנו זה נפלא, מה גם שהוא תמיד קצת ממציא את עצמו מחדש
    כשזה מופיע אצל מאיירים אחרים זה הרבה פעמים לא ממריא מעבר למאפיינים החזותיים
    אני לא מנסה לרמוז משהו לגבי האיורים של יערה – כאמור לא הצלחתי לדפדף בו (בחיי!)
    וגם ממבט חטוף ברור היה לי שיש לה יכולת רישומית מעולה
    רק להגיד שהדמיון ממש הציק לי

  4. עפרה עמית הגיב:

    גם אני נתקלתי בספר "מה מברכים על גלידה" בחנות וגם אני דיפדפתי בו שנייה ורבע בערך, בטרם סגרתי את הספר והחזרתי אותו למדף. ראשית, עיצוב הכריכה נראה לי כחיקוי נוסף בשרשרת חיקויים לשרשרת ההיא, המוזהבת, אשר עוצבה ואויירה בטוב טעם ולא בכדי הפכה למודל לחיקוי. ואם נשים את תחושת השובע מאופנת חיקויים זו בצד, בניגוד לעטיפת "שרשרת זהב", עיצוב העטיפה של "מה מברכים על גלידה" אינו לטעמי כלל וכלל, איני חושבת שהוא טוב, כולל הבחירה במה ששחר קורא לו "אפלין", וממש התקשיתי להאמין שעומדים מאחוריו ברחד ושוורץ.
    שנית, האיורים נראו לי יותר מדי פולונסקיים. אם למאיירת יש יכולות רישום וירטואוזיות, הייתי מצפה שתשתמש בהן ליצירת קו חדש, ייחודי, אישי, מרגש ו/או מפתיע, ולא לשמש כתואמת פולונסקי. הרי דוקא למאיירים בעלי יכולות הרישום הגבוהות שבינינו, יש את הפריבילגיה לבחור, יש להם יותר כלים להשתמש בהם כדי למצוא קול ייחודי ולסלול למתבונן דרכי חשיבה ויזואליות חדשות. שחר, אני באמת ממש שמחה שאתה הוא זה שכותב את הביקורות, אבל מה לעזאזל מעניין או חדש או ייחודי, למשל, בשינוי עובי הקונטור כדי ליצור הבדלי עומק בין אובייקטים בתמונה?
    בדבר אחד אני מסכימה – אם שמים את הספר הנ"ל בכפיפה אחת עם "חכמינו בימנו", הוא אכן זוהר לעומתו באור יקרות. אבל זו לא חוכמה, נכון?

  5. שחר קובר הגיב:

    רוני תודה. הוגנבה לאוזני השמועה ששיבחת גם בפייסבוק…

    טלי, תודה על התגובה. את ההחלטה אם הטקסט טוב או רע קשה לעשות בחנות, ואילו את ההחלטה אם האיור טוב או רע קל לעשות די מהר, לפחות לי. לכן אצלי הויזואל תמיד ינצח את הטקסט בבחירת ספרים, לפחות עד שאקרא אותם. בספרי ילדים קצרים אפשר לשפוט את הטקסט די מהר, אבל בספרים ארוכים כמו השניים הנ"ל חיביים לקחת אותם הביתה כדי להתרשם מהכתיבה.

    רחל, יכול להיות שמדובר באופנה. בשנים האחרונות ניתן היה לראות הרבה עבודות של מאיירים צעירים שמנסים לחקות (או מושפעים) מעבודתיה של רותו מודן שהצליחה כמטאור בארץ ובעולם. עדיין יש כמה מאיירים שעובדים ממש כמוה, אם כי לא באופן מוצלח כמו המקור כמובן. דוד פולונסקי הוא הכוכב הישראלי הנוכחי, ואך טבעי שמאיירים אחרים מושפעים ממנו. כמו שציינתי בגוף הביקורת יערה בוכמן עבדה איתו תקופה ארוכה, ואין ספק שהיא הושפעה ממנו. אבל לא הייתי אומר שזה דומה מדי לעבודתו של פולונסקי. אני כן חושב שהיא מאיירת מצוינת בזכות עצמה.

  6. יעל הגיב:

    תודה שחר, זה היה מאוד מעניין
    יש לי את הספר ובאמת שאלתי את עצמי איך נושא שאף פעם לא משך אותי במיוחד הופך למרתק בספר הזה, שלשבת ולקרוא אותו זה ממש כמו משחק בגלל האופן שבו הוא מפעיל את הקורא.

  7. שחר קובר הגיב:

    עפרה, תודה על התגובה.
    אני מניח שעל טעם וריח אין להתווכח. ובכל זאת, גם אם לדעתך אין חדשנות באיוריה של יערה בוכמן, ולא אמרתי שיש, הרי אין ספק שהם מקצועיים מאוד, וזאת כל אשר ציינתי. למשל שינוי עובי הקונטור הוא באמת לא דבר חדשני, אבל הוא עשוי כאן טוב, ועוזר להמחיש קרוב מול רחוק. עשו את זה לפניה ויעשו את זה אחריה, אבל זה לא אומר שזה לא טוב.
    לגבי העיצוב, לא הבנתי מה לא טוב בו לדעתך. אני מבין את הדמיון שציינת בין העטיפה של ספר זה לבין עטיפת "שרשרת הזהב", אבל אינני רואה בכך בעיה.

  8. צחי פרבר הגיב:

    בספר 'אל תפני מבטך לאחור', נתקלתי באיוריה של יערה בוכמן (לשיר 'לא מדברים' של נעם רותם) וחשבתי כי הם נפלאים ממש. היה משהו בשחור-אפור-לבן, בגוונים הקודרים והעדינים כאחד, שכבש אותי לחלוטין. אני מודה שאני פחות אוהב את הקו 'הפולנסקי' שלה. האמנם היא השתמשה בו בכדי שרצתה למצות את איור הספר בקו מהיר יחסית, מבלי לעסוק בהצללות רגישות?
    אני מאמין כי אין בעיה להיות מושפע בצורה זו או אחרת (והרי מי לא מושפע?), אבל כשזה בא מקרוב, ומתייחס לאמן בעל איורים מאוד מוכרים, זה פחות מרגש ומעניין.
    בנושא הזה אני מסכים עם עפרה.

    יתר הביקורת מעולה לדעתי, במיוחד אהבתי את האבחנה הדקה של שחר בנוגע לתיאור המבנים של איגור קוביאר. במקום בו הוא לא מתאר אנשים חיים, הארכאיות באיוריו מתפוגגת, הצבעוניות נגלית לעין והוא נמצא במיטבו.

  9. חגית הגיב:

    רשימה מרתקת ומחכימה. תודה רבה!

  10. שירז פומן הגיב:

    מצטרפת טיפה באיחור לדיון כאן, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא – במיוחד במקרה הזה.
    אתמול הזדמן לי לעיין בספר המדובר בפעם הראשונה,וזה היה עונג צרוף מבחינת עיצוב,איורים והאופן הנפלא בו הם עובדים יחד (מאורע עדיין נדיר במחוזותינו, לצערי).כמו שחר, אני לא אתייחס לטקסט,אבל אומר שהכבוד לטקסט ניכר באיור ובעיצוב – תשומת הלב לפרטים כל כך גדולה עד שמרגישים שכל סיפור/טקסט בספר קיבל יחס אישי; הקומפוזיציה שנוצרת בדף בין האיור לטיפוגרפיה היא דינמית ויפה ונעה על גריד מחוכם שמאפשר מגוון כפולות מיוחדות שלעיתים יוצרות סיפור פנימי ביניהן באיורים, ובאופן כללי חווית הדפדוף היא מפתיעה ומהנה.
    למכלול הזה יש להוסיף את הפרטים הקטנים – עיצוב אייקונים מאויירים המפוזרים לאורך הספר,ואיורים בעלי שאר רוח – המציגים עולם ומלואו ברגישות ואנושיות.
    לדעתי כאשר הדיון כאן נסוב בעיקר על האם איורים של מאייר אחד דומים לשני (והרי כולנו מושפעים ממאיירים ואמנים אחרים) נעשה כאן עוול למוצר מקסים ולמאיירת מוכשרת במיוחד,שהועמדה לביקורת משום שיש לה יד רושמת נהדרת ועין לאפיון רגיש ואנושי של דמויות – איכויות שכמובן גם לפולונסקי יש בשפע. בנוסף אתרע מזלה ושניהם עובדים בטכניקה דומה… אבל להגיד שאחת היא חיקוי של השני זה להכליל ולהשטיח את האיכויות של שני מאיירים מוכשרים, וחבל.

  11. ניתוח מעניין מאוד. יש בו המון אבחנות דקות ופרשנות מחכימה ומלמדת- תודה. קראתי את התגובות בנוגע לקו האישי של בוכמן והדמיון לאיוריו של פולנסקי. אני לא שופטת כרגע את איוריה של בוכמן- אני רוצה להעלות את הנושא לצורך הדיון.

    בעיני, זה בעייתי כשלמאייר אין קו אישי. טבעי שמאיירים יהיו מושפעים ממאייר אחר – במיוחד אם הוא טוב ומוכשר (כמו פולנסקי למשל), אבל יש הבדל בין להתבונן באיור טוב, ללמוד ממנו, להבין מה אנו אוהבים בו ולמה, ואח"כ לשוב אל ההתמודדות האישית מול הדף ולהוציא משהו חדש אישי שלנו, לבין הישענות על סגנון של אחר או חיקוי שתוצאתם איור שפשוט דומה מידי לאיור אחר.

    עדיין, איור שדומה מידי לאיור של מישהו אחר יכול להיות איור יפה שעובד טוב ובעל ערכים חזותיים גבוהים. כדי להגיע לכך עליו לעמוד בקריטריונים רבים שאני לא מזלזלת בחשיבותם.

    בטווח הקצר קו לא אישי או דימיון רב מידי לאיור אחר זה דבר כמעט לא בעייתי ברמה הזמנית מקומית של הצלחת המוצר עצמו.
    אבל, זה בעייתי אם לא מתייחסים אליו כבעיה, כתופעה שלילית. כי אז זה עלול להפוך מגמה ושיטה. כל מאייר משחק גם תפקיד כבורג יוצר בתרבות הישראלית או בתרבות ככלל. זה פוגע בעושרה ומקטין את המאגר החזותי.
    בטווח הארוך המאייר גם פוגע בעצמו, כי "לא יזהו אותו מרחוק", הוא לא ממתג את עצמו נכון. והופך את הקו שלו ל"חסר אישיות".

    אישית, צורם לי כשאני רואה איור שמאוד מזכיר לי איור של מישהו אחר או כשדמות בסיפור X דומה מידי לדמות בסיפור Y. עולם האסוציאציות שלי כצופה מצטמצם, נסתם. התחלתי לעוף והופ שפכו לי מים על הכנפיים. לברוא עולם חדש ומקורי, כזה שהצופה יראה לראשונה זה העול המשמח, חלק מהחופש ומיכולת ההשפעה, וכן העמל שהמאייר, ובייחוד זה המאייר לילדים, צריך לקחת על עצמו.

  12. רחל הגיב:

    איזה יופי של דיון התפתח כאן

    שירז – אני חושבת שמאייר צריך להיות מודע למה שקורה סביבו ולא יכול ליצור רק מתוך בידוד והתמקדות פנימית
    אם קיים ועובד מאייר כמו פולונסקי, שהוא מאד מוכר ואהוב ומזוהה, אי אפשר להגיד ש"אתרע מזלה ושניהם עובדים בטכניקה דומה"
    פולונסקי גם מאד ייחודי בנוף האיור בארץ
    נכון שבחו"ל, תמצאי עשרות מאיירים שההבדלים ביניהם מזעריים ולאף אחד זה לא מפריע
    אבל השוק בארץ הוא מאד קטן ומייד רואים
    האם זה מוצדק? – אני מסכימה שזה קצת בעייתי, כי בסופו של דבר האיור צריך להישפט על פי האיכויות שלו ולא על פי מידת ההשפעה שספג ממישהו אחר
    אבל את רואה שבביצה הקטנה שלנו, קשה להימנע מלחשוב על דומה / לא דומה, והמחשבה הזו שקופצת מקשה על הסתכלות אובייקטיבית

    אורנה – סגנון אישי זו תעלומה בעיניי
    אני לא יודעת עד כמה מאיירים שיש להם סגנון אישי מודעים לזה או מייצרים את זה באופן מכוון
    נדמה לי שבאופן טבעי יש מאיירים שיש להם קו מאד חזק, שמגבש את מכלול העבודות שלהם
    מצד שני יש מאיירים שהם פחות ממוקדים, או שיש להם יותר יכולות, והם נעים בין סגנונות בחיפוש תמידי
    לי נראה כאילו האיורים של יערה הם חלק ממסע החיפושים שלה

    ועוד דבר, לגבי האיורים בספר:
    נדמה לי שהקו השחור העבה הוא קצת תוקפני מדי, והוא האשם בדמיון
    הוא משתלט על האיור ומושך המון תשומת לב, עד שהמאפיינים העדינים של הדמויות והתנוחות נעלמים, וכל מה שמרצד מול העיניים אלו הקווים השחורים, שבאופיים דומים מאד לרישום של פולונסקי

  13. Nahman הגיב:

    גם אני ראיתי את הספר ואף קניתי!!! האיורים לדעתי מקסימים ובכלל בעניי אין פה שום חיקוי וכו׳ לדעתי בתור בחור שלומד אמנות שנה שלישית בבצלאל זה ג׳אנר נפוץ וגם אסף חנוכה שואב משם לא מעט… ואל תשכחו שעל ״וואלס עם בשיר״ עבדה גם יערה בוכמן כמו כן אסף חנוכה וכמובן פולנסקי ועוד טובים ורבים זה סיגנון שנוצר מעבודה משולבת שלהם ושל פולנסקי ומשם הוא פרח… לא יאה לומר על הציורים שלדעתי גאוניים( בספר המדובר) שהם העתקה וכו׳

כתיבת תגובה