8 פרויקטים מיוחדים

כשכסא קם לתחייה / עדנה קרמר

על אופן העיצוב של ההשתוקקות ב"אוגבו" מאת אורה איל

אוגוסט 17, 2011  

הכריכה החדשה והכריכה המקורית של "אוגבו"

"אוגבו", ספרה המשובח של אורה איל, ראה אור לראשונה בשנת 1977 בספרית פועלים ובשנת 2000 ראה אור במתכונת חדשה ומתוקנת בהוצאת איילות. לשינויים שהוכנסו בו אתייחס בהמשך.

האנשה והנפשה הן תופעות רווחות בספרות ילדים לגיל הרך, בו הילד מייחס לבעלי חיים, לחפצים ולכוחות הטבע תכונות אנושיות המוכרות לו מעצמו. תופעות אלה ביצירות ספרות נותנות ביטוי לעולם הילד שמציאות ודמיון משמשים בו במשולב. הן מקבלות ביטוי גם במשחק הסמלי בו הילד מסוגל לשנות את תפקודו של כל חפץ כראות עיניו ולהפעילו בכוח הדמיון לפי רצונו וצרכיו.

אורה איל, באינטואיציה נכונה וברגישות לעולם הילד, יצרה בשילוב אמנותי של טקסט ואיור ובאמצעים מינימליסטיים, משחק ילדי משכנע: נועה רוצה כלב, אך אין לה כלב. היא מגשימה את משאלתה במשחק "כאילו" והופכת בכוח הדמיון כיסא פשוט לכלב שהיא אוהבת מאד. בתבנית חוזרת המתאימה לילדים קטנים, בונה איל סיפור פשוט ומלא חן. בכל כפולת עמודים מופיעים השניים זה מול זה, מאוירים בשני צבעים בלבד – גוונים רכים של חום ותכלת. הצבעוניות הרכה-שקופה מתאימה למשחק הדמיוני. הרקע הנקי מותיר מקום לדמיון, והיעדר פרטים בו ממקד את המתבונן הצעיר בנועה ובאוגבו שהבעות פניהם וגופם ממחישות את היחסים ביניהם ואת רגשותיהם.

נועה היא המפעילה והיוזמת: "בוא אלי אוגבו!" "ועכשיו, חמודי, שב!" "תן שלום!" אוגבו נענה ללא מילים לכל פקודה. בהמשך השניים חברים שווים: משחקים ביחד בחצר, זוללים גלידה, מתעייפים ונחים, אחרי הצהרים מטיילים ובערב, כשנועה שוכבת לישון – אוגבו שומר עליה. לקראת הסיום, בשעת השינה, באה כפולת עמודים ללא איורים אלא רק טקסט קצר המעורר סקרנות: "ומחר בבוקר, כשנועה תקום – " וכאן באה העברת הדף  המגלה לנו מה עוד נועה תוכל לעשות עם הכיסא – "אולי יהיה לה סוס" (באיור נועה רוכבת על הכיסא) ובדפדוף הבא: "ואולי ג'ירף" (ובאיור הכיסא מותח את משענתו לגובה כצוואר ג'ירף). כך פותח הסיום את הדמיון למשחקים נוספים עם אותו כיסא.

הסיפור משתייך לסוגת הפיקצ'רבוק, בה התמונות או הטקסט אינם עומדים לעצמם אלא משלימים זה את זה. היוצרים בסוגה זו הם בדרך כלל ציירים-סופרים שבבנייה משולבת של הטקסט והתמונות הם חופשיים לבחור מה יספרו במילים ומה בתמונות. לכן בסיפור זה, אם נקרא את הטקסט בלבד, לא נדע כלל כי מדובר בכיסא. נועה אומרת: "תראו יש לי כלב" אבל רק התמונות מגלות לנו מי הוא הכלב הזה. כשנועה אומרת "תן שלום!" הטקסט אינו מספר איך מגיב הכלב, אלא התמונה בלבד משלימה את תגובתו.

מתוך הספר (טקסט ואיור: אורה איל)

על איכות העיצוב כתב יוסף שוורץ, מומחה בתחומי האיור והחינוך (מעגלי קריאה 4, אפריל 1978)  "אוגבו הוא ספר מצוין מבחינה אסתטית וחינוכית.. [יש בו] הבנה טובה לצורכי הילד הקטן, ורמת עיצוב גבוהה בשילוב המילה עם התמונה… אפרת היא ילדה בת שלוש וחצי אמתית, מבהונות הרגליים ועד ראש. מבנה גופה ותנועותיה משכנעים, פניה, עיניה, פיה הם ספק שובבים ספק חולמניים – בין מציאות לדמיון… תיאור הכיסא-הכלב מרתק: ככל שהוא כלב ועושה אשר עולה בדעת הילדה – ותנועותיו באמת מזכירות כלב נאמן – הריהו נשאר כיסא-עץ פשוט… ראוי לדפדף ולהתרשם באיזה ביטחון היא [המאיירת]  ממקמת את השניים תוך ניצול משתנה של תבנית העמוד, כולל הדף הריק מאיור המסמל את שנתה של אפרת [במהדורה החדשה – נועה] מהערב עד הבוקר למחרת… הרי לנו דוגמה זעירה של שלמות אמנותית." כאמור, איל יצרה סיפור אמין ומשכנע מבלי להכיר את התיאוריות על המשחק הסימבולי.

מרים רות (ספרות לגיל הרך, אוצר המורה 1969 ע' 3) מדגישה כי בקיאות בעולם המציאותי קודמת להפלגות בדמיון. עובדות ופרטים שהכיר הילד במציאות מעובדים בדמיונו לצורך משחקי "כאילו". וכאן, ממשחקה של נועה ניתן לנחש כי היא מכירה כלבים ויודעת איך מתנהגים איתם. גארדנר (מוח חשיבה ויצירתיות, ס. פ. 1995 ע' 57) מדבר על תשומת הלב שילדים מייחסים לצורתו החיצונית של החפץ החלופי שהם משתמשים בו במשחק הסמלי, כשהם מחפשים דמיון לאובייקט המבוקש. אם למשל נחוץ להם טיל, יחפשו חפץ מאורך. ככל שהילד יצירתי יותר, הוא תלוי פחות בדמיון החיצוני. נועה, בסיפורנו, מקבלת השראה מכיסא שמראהו החיצוני יכול לתת השראה לדמות בעל חיים (רגליים, גוף, צוואר). ואיל, בכישרון ובהומור, מגמישה אותו ומקימה אותו לחיים בתנועות "כלביות" תוך שמירה על צורתו הבסיסית, כך שאנו מוזמנים להצטרף למשחק האשליה. גארדנר מוסיף ואומר (שם 58) כי בעת המשחק מעניקים הילדים לחפצים משמעויות שונות כשהם מודעים למה שהם עושים וכי הם עוברים בקלות ממשחק למשחק ומתרחיש לתרחיש. כך גם בסיפורנו מציעה המספרת בסיומו: "ומחר בבוקר כשנועה תקום אולי יהיה לה סוס, ואולי ג'ירף."

מתוך הספר (טקסט ואיור: אורה איל)

בדבריו על התפתחות המשחק הסמלי מתאר גארדנר (שם) שלבים אחדים, כשלצד פעילות המהווה בתחילה את החלק המרכזי, בא הדיבור ותופש בהדרגה חלק חשוב בו. בעניין כוחה של המילה כותב גדעון לוין (לאהוב לויתן כחול ס. פ. 1983 ע' 227): "המילים הן כלי שליטה חשוב. ילדים בגיל הגן מייחסים למילים כוח מאגי ומשמעות ריאלית. די במשפט שנאמר על ידי הילד כדי שייווצר עולם מופלא כפי רצונו, הבנתו, צרכיו, רגשותיו וכישוריו." ואכן, די לנועה להגיד "תראו, יש לי כלב, קוראים לו אוגבו." כדי שהכיסא יְתַפְקֵד ככלב לכל דבר.

על הצד הרגשי במשחקים אלה אומרת סלמה פרייברג (השנים המופלאות, ס. פ. 1964 ע' 29) "ילד המשתמש… ביציר דמיונו לשם פתרון בעיותיו הוא ילד הנאבק על בריאותו הנפשית. הוא יודע לקשור קשרים עם הזולת הממשי החי וקיים תוך שהוא מקיים את עולמו הדמיוני. יתר על כן, מגעו של הילד עם העולם הממשי מתחזק על ידי הפלגות לעתים מזומנות לעולם הדמיון. קל יותר לשאת באכזבות הנגרמות במציאות ולהסתגל לתביעות העולם הממשי אם מפעם לפעם מוצאים פיצוי בעולם מדומה אחר, בו מתמלאות המשאלות העמוקות ביותר כמו במטה קסמים." ואמנם כך מגשימה נועה את משאלתה בדמיון.

וכמה מילים על שניים מהשינויים שהכניסה אייל כשחידשה את הספר:

בגרסה הישנה נקראה הילדה 'אפרת'. בספר החדש, כנראה מתוך כוונה לקרבו לילדים בעת הזאת, הוחלף שמה ל'נועה' שהוא שם נפוץ היום. שינוי מהותי יותר חל בפתיחת הסיפור. בגרסה הראשונה אפרת מאופיינת כילדה "בת שלוש וחצי ואוהבת להמציא לעצמה סיפורים", ילדה שמתאים לה לשחק משחקי דמיון. ואילו בגרסה המחודשת מוסט הדגש לכיוון של משאלה: "נועה כל כך רצתה שיהיה לה כלב!" כלומר, במקום "אוהבת להמציא סיפורים" באופן כללי, מודגש המניע למשחק כמשאלה שלא באה לידי סיפוק במציאות לכן היא מתגשמת בכוח הדמיון, כדברי סלמה פרייברג אודות כוחו של הדמיון להעניק פיצוי על מצוקה במציאות.

מתוך הספר (טקסט ואיור: אורה איל)

מעניין כי שינוי זה מתאים לדברי ביקורת שכתבה מרים רות על "אוגבו" ברשימה שפרסמה לאחר הופעת הספר (מעגלי קריאה 3 דצמבר 1977). כותרת הרשימה היא תמצית הביקורת: "משאלות כמוסות מתגשמות בדמיון". לצד תשבחות רבות על נושא הסיפור, עיצובו, השילוב ההרמוני בין הטקסט לאיור, אופן תיאור המשחק ועוד, מביאה הכותבת גם את ביקורתה על נקודת המוצא: "אמנם אנו יודעים כי אפרת 'אוהבת להמציא לעצמה סיפורים' וקוראת לכיסא בשם 'אוגבו' אבל לא מתברר לנו מהתמליל, כי אפרת משתוקקת שיהיה לה כלב. התמונה המלווה את המשפט: 'אוגבו חמוד שלי, אני אוהבת אותך נורא!' מבטאת באופן ריגושי את היחס שנוצר בין השניים – אחרי שהכיסא כבר כלב, אבל מה המניעים שעשו אותו כלב – דבר זה אינו נאמר (משפט מעין זה: לאפרת לא היה כלב… היא רצתה שיהיה לה כלב משלה…) כאשר [ילד] מאד רוצה בכלב – גם כיסא יכול להיות כלב… אבל מאד צריך לרצות ולהשתוקק… [ואז] הכיסא קם לתחייה ואפשר לבלות עמו … אך המניע להחייאה חייב להיות יותר מודגש."

יש להניח כי איל, שעבדה שנים רבות בשיתוף פעולה עם רוֹת, היתה מודעת להערה זו, ובהשראתה שינתה את פתיחת הסיפור בהדגישה את המשאלה כמניע: "נועה כל כך רצתה שיהיה לה כלב!" וכך, הספר שזכה לתשבחות רבות גם בגרסתו המקורית, התחדש בחזותו ועוד השתבח עם שינוי המוקד הריגושי בו.

עדנה קרמר – סופרת, עורכת ומספרת, מרכזת את "מרכז מרים רות לספרות ילדים" במכללת אורנים.

כתיבת תגובה

8 תגובות:

  1. עדנה – תודה על הפרטים היפים הרבים שלא ידעתי על אוגבו. אני חושבת הרבה על מה שהולך לאיבוד כשמוציאים מהדורה חדשה לספר מוצלח מהעבר. הרבה פעמים זה מפריע (לדעתי) להווצרות קלסיקה עברית כי השם, האיור, הכריכה והפרשנות לא נשמרים לאורך זמן. יש משהו יפה ב"טעות" של אורה איל וגם בביקורת שפרסמה צ'ורה (מרים רות) על האיור ועל הפרשנות. מי שמקבל את נועה במקום אפרת כשקנה לילדיו את "הסיפור על אפרת" (ובלי לדעת למה שונה הנוסח והשם) יכול להיות מאוכזב מהתיקון.

    זו תופעה שחוזרת על עצמה בשנים האחרונות ופוגמת (בעיניי) בתהליך הבין-דורי שבהעברת הספרות העברית לילדים. אפילו הגדלת הפורמט (למשל הכפלת גודל הספרים של "דודי שמחה" של ע. הלל) פוגמת בעמידות לאורך השנים. אני לא מדברת על ספרי הקרטון שיש להם קהל חדש וצעיר יותר. אלא על הפורמט הניירי שהמראה שלו חייב להשמר כדי ליצור מראה אחיד לאורך השנים.

    אני יודעת שזאת לא דעה פופולרית בין הוצאות הספרים כי מי שבולט יותר ומתחדש יותר נקנה יותר. אבל לטווח הארוך אני חושבת שזאת טעות. בעולם הספרות האנגלית למשל – ספרי ביאטריקס פוטר – שיצאו לפני יותר מ100 שנים – נשתמרו במראה ובפורמט ויש בהם גלי התעניינות מחודשים מדי כמה שנים.

    תודה שוב על הפרטים המעניינים!

  2. אני מסכימה עם תרבותיניקית ומהרבה בחינות נוספות. כמעצבת – אני סבורה שהעטיפה המקורית יפה הרבה יותר, הכותרת הטיפוגרפית מצוינת וייחודית ושלובה באיור בצורה הרמונית, כמאיירת אהבתי הרבה יותר את הרקע החם וכמובן, כאפרת גאה, איני מבינה מדוע החליפו את השם של הגיבורה. האם אפרת הוא שם מיושן ונועה שם מודרני? וגם אם כן, כך נכתב הסיפור במקור – כל שם נושא איתו אופי מסוים (אני יודעת שאיני אוביקטיבית אז מה?) תארו לכם שיחליפו את פוליאנה, אן שרלי, אמיל והבלשים לצוף, שירלי ותום והגששים.. אין כאן כל ערך מוסף לדעתי.

  3. בנוסף ברצוני לציין שהיה זה אחד הספרים האהובים עליי בילדותי, הן מבחינת הסיפור והן מבחינת האיורים היפים והחכמים.

  4. מאת דינה:

    אני מסכימה עם אפרת ששינוי שם הגיבורה ל"נועה" אינו תורם דבר. אין לילדים של היום שום בעיה עם השם "אפרת".
    יחד עם זה אני חושבת ששינוי הפתיחה "מקפיץ" את הספר למעלה בצורה משמעותית.

  5. מאת יורם אייל:

    במקור "אפרת" היא אפרת פיק, ביתם של חבריה של אורה – רוני ואורי פיק. הרעיון לספר הוא תוצאה של שיחה אמיתית בין אורה לאפרת מתי שהוא בשנות השיבעים. הסיבה לצבעוניות המינימליסטית היא ההכרח לחסוך בהוצאות ההדפסה בימים שהדפסה הייתה בגלופות וכל צבע הצריך גלופה נפרדת ובכך העלה את עלות הספר. הסיבה לשינוי לא ידועה לי

    יורם אייל בן זוג לשעבר וחברתו של אורה (על פי הגדרתה)

  6. מאת ערן שחר:

    יורם, הספר הנפלא הזה חסר בחודשים האחרונים בהפצה. נשארו עותקים בודדים ממנו פזורים במספר קטן של חנויות. בקשתי להדפסה נוספת לא הניבה עדיין פרי. אולי בקשה מהצד שלך תעזור…

  7. מאת יורם אייל:

    לערן – הזכויות של הספר נקנו על ידי אורה מספריית הפועלים (שם יצא במקור ודרך אגב הוא גם יצא באנגלית בהוצאה מכובדת) והמהדורה המתוקנת יצאה בהוצאת איילות שהייתה של אורה עצמה. בתוקף הנסיבות ההוצאה לא פעילה יותר ואיני יודע מה יעלה בגורל הספרים שזכויותהם בידה (למשל "חמש מכשפות יצאו לטייל"). מתוקף חוקי הירושה הזכויות נתונות בידי שי אללי בננו המשותף. אברר איתו ונראה מה ניתן לעשות בנדון.

  8. מאת יורם אייל:

    המפיץ של הוצאת איילות הוא ליאור שרף

    להלן דף הבית שלו http://www.agambooks.co.il/order.htm

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.