3 ספרות

לאהוב, להיפרד, להתאחד / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרה של שרה פניפקר, "בלתי נפרדים"

מאי 7, 2017  

אומרים לא לשפוט ספר לפי הכריכה שלו. אז אומרים. כשאתה רואה רומן לצעירים שעל כריכתו איור של ג'ון קלאסן, אי אפשר באמת להתאפק. והייתי בכלל באמצע קריאה של ספר אחר (בעל כריכה הולמת למדי), אבל בספר הזה יש איורים של ג'ון קלאסן. ועוד ברומן! ומי שכתבה אותו היא לא פחות מוכשרת מקלאסן – שרה פניפקר, שאחראית על סדרת הספרים המצוינת "קלמנטיין". בקיצור, עזבתי הכול והתחלתי לקרוא את "בלתי נפרדים".

זו היתה טעות. כי הייתי אמור לעשות דברים אחרים, אבל לא יכולתי לעצור לרגע. ב"גארדיאן" כתבו שצריך לקרוא את הספר כמו עוגה – piece by piece, אבל אני הייתי בבולמוס אכילה, וטרפתי את העוגה צ'יק צ'אק.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

אם נניח את המטאפורות השחוקות והביטויים המליציים בצד, "בלתי נפרדים" הוא ספר פשוט נהדר. הוא בנוי מצוין, כתוב בשנינות ועידון מעוררי השתאות, והוא מעניין, לכל אורכו – מהמשפט הראשון עד האחרון. סגנון האיור של קלאסן הולם מאוד את הטקסט, התרגום לעברית של דורית בריל-פולק מצוין, והעיסוק בסוגיות כמו הקרבה, אומץ, יריבות, מוות, מלחמה וטראומה – נעשה בצורה רגישה ומלאת חמלה.

הרומן מסופר בשני קווי עלילה מקבילים: הראשון, של פיטר בן השתים-עשרה. אמו מתה, אביו התגייס למלחמה שפרצה, וכיוון שהוא נאלץ בשל כך לעבור לגור עם סבו, רחוק מביתו, עליו להקריב את הדבר היקר לו מכול – שועל בשם פאקס, אותו הציל כשהיה רק גור, וגידל באהבה רבה. אך מייד עם לכתו של האב, לא יכול פיטר לשאת את הריחוק מפאקס והוא בורח מבית סבו ויוצא למסע של מאות קילומטרים אל המקום בו השאיר את פאקס, באזור מיוער בצד הדרך, קרוב לביתו הישן. קו העלילה השני הוא של פאקס השועל, שאף הוא אינו מסוגל לסבול את הפרידה מפיטר, ויוצא למסע בכיוון ההפוך כדי למצוא את בעליו האבודים. פיטר צועד אל עבר הבית, ואילו פאקס צועד אל עבר המלחמה.

איור: ג'ון קלאסן

איור: ג'ון קלאסן

ההחלטות הספרותיות של פניפקר בשלושה עניינים מרכזיים מבדילות את הספר הזה מסיפורים הקרובים אליו מבחינת הצורה והתוכן, והן מהוות במידה רבה את הסיבה להצלחה הגדולה של הרומן:

הבולטת מכול היא התמה של מערכת יחסים בין אדם וחיה (וילד וחיה בפרט), ומסע כפוי נוכח ניתוק. הדוגמא המוכרת ביותר לתמה הזו היא "לאסי חוזרת הביתה" מאת אריק נייט, שם הכלבה לאסי עוברת תלאות רבות בדרכה להתאחד עם הילד שממנו נאלצה להיפרד (אף על פי שמעניין לראות שבניגוד לעיבוד הקולנועי המוכר, נייט מסביר זאת כתגובה מובנית של כלבים מבויתים, ולא מתוקף איזו רגשנות והאנשה). ב"בלתי נפרדים" פניפקר מרחיבה את התמה בכך שהיא מניעה את שני הגורמים במשוואת הניתוק – הילד והחיה, ומניחה אותם על אותו מישור של אקטיביות, נחישות, קרבה עזה ותחושת דחיפות ובהילות להתאחד שוב.

בעשותה כך היא מציגה שני גיבורים ולא גיבור אחד (שבאופן מסורתי הוא החיה ולא האדם), מעמיקה את האמפתיה ואת המתח שיוצרת הדרמה הכפולה, וגם מעמידה את נקודת המפגש של האיחוד המצופה בסימן שאלה, אפילו מערערת לעתים על אפשרות קיומה. הרי אם כל אחד מהגיבורים נע לעבר נקודה מסוימת, בהחלט ייתכן שהם לא ייפגשו; זאת בניגוד למשל ל"לאסי חוזרת הביתה", שם העלילה מתקדמת בצורה לינארית מהמקום אליו נשלחה לאסי אל המקום שבו נמצא הילד, שאינו זז ואנו יודעים שהוא מחכה לה, גם אם אינו יודע שהיא בדרכה אליו.

איור: ג'ון קלאסן

איור: ג'ון קלאסן

עניין נוסף הוא קול המספרת. גם ב"לאסי חוזרת הביתה" יש מספר כל יודע, וזו בחירה לגיטימית כאשר כותבים על חיה. אמנם פניפקר רגישה וחומלת יותר מנייט, אבל גם היא מצליחה להעביר היטב את המהלכים הממשיים והנפשיים שעוברים על השועל. לעתים היא מועדת לבורות קטנים של האנשה מופרזת או זליגה לעבר עולם הדימוי, אבל ככלל, היא מצליחה לייצר קירבה אל דמותו של פאקס, תוך שהיא משתמשת כמעט לחלוטין באפיונים ביולוגיים-חייתיים. לכן גם ה"שיחות" בין פאקס לחיות אחרות מנוסחות תוך התייחסות לכך שהדברים נמסרים ללא מלים, אלא על ידי הבנה של מחוות, ריחות וקשב, והיא עושה זאת בצורה משכנעת מאוד.

הבחירה הייחודית יותר שעושה פניפקר היא שימור קול המספרת ככל יודעת גם בקו העלילה השני – זה של פיטר. ספר הנמסר ביותר מקו עלילה אחד נוטה פעמים רבות להיות בחלק מקווי העלילה – בגוף ראשון, בין השאר על מנת ליצור בידול בין העלילות. לעומת זאת, פניפקר, כאמור, אינה מספרת את סיפורו של פיטר בגוף ראשון, וכך מהדקת את תחושת הדומות בין שני הגיבורים ומאפשרת התבוננות שווה על הדמויות. כך אנו מגלים שעל אף שפאקס אינו מבטא במלים את פעולותיו והתנהלותו, אין זה שונה בעצם מהאופן שבו פיטר מסוגל לעשות זאת. כלומר, יש משהו מעבר לביטוי המילולי של הדמות את עצמה שמצליח לעבור היטב בזכות הכתיבה המדויקת של פניפקר.

עניין שלישי ומשמעותי במיוחד הוא הבחירה לוותר על אקספוזיציה ולזנוח תיאורים והסברים שמטרתם לבנות את ההתפתחות של הדרמה בצורה הדרגתית. הספר נפתח מייד בשחרור של פאקס באזור המיוער – כלומר, הניתוק הוא לא רק נקודת הפתיחה של העלילה הדרמטית, אלא של הסיפור כולו; ברגע שבו פיטר נותר לבדו בבית סבו הוא מחליט לעזוב ולהחזיר אליו את פאקס, במקום שיסופר לנו באריכות על הקשיים שלו ועל ההתמודדות עם הסב ועניינים מהסוג הזה, עד לבריחה הדרמטית; זמן קצר מאוד אחרי שפיטר יוצא לדרך הוא נפצע ולא יכול להמשיך במסע (מהלך דרמטי שבדרך כלל נמצא בשלב מאוחר יותר של הסיפור), והדברים נכונים גם לגבי מסירת קו העלילה של השועל.

איור: ג'ון קלאסן

איור: ג'ון קלאסן

החלטה זו אינה פוגעת באמינות של עיצוב הדמויות או של מסירת הדרמה; להיפך, היא מאפשרת לפניפקר לגעת מיד בלב העניין, אותו היא מנסחת בשלב מוקדם של הסיפור כתובנה של פיטר: "הוא לא היה במקום שבו הוא צריך להיות עכשיו". תובנה זו מושלכת גם על פאקס השועל, ומבטאת למעשה את הכוח המניע של הדרמה מבלי שהמספרת תידרש לפירוט ראליסטי או פסיכולוגי של הנסיבות. יש כל כך הרבה עוצמה במשפט הזה, והוא מהווה במידה רבה את המנטרה של הסיפור. מה גם שהוא מוליך את פניפקר לנושאים כבדי המשקל של הסיפור כמו מלחמה והשלכותיה ההרסניות, הקרבה וסולידריות, בדידות אל מול חברות, ועוד, במובן זה שהוא מהווה מעין קורת-גג שתחתיה ניתן להציג נושאים אלו ולשאול עליהם שאלות.

היציאה למסע מתוך ההבנה העמוקה והקשה הזו, מקבלת משנה תוקף כאשר פיטר נפצע ומוצא את עצמו בבית מבודד של וולה, אישה שנראית תימהונית בהתחלה, ואחר כך מתברר ששירתה במלחמה ומאז מתמודדת עם הטראומה שהותירה בה. וולה הקשוחה אך טובת הלב היא בעלת תפקיד משמעותי בסיפור, הן מתוקף היותה דמות אם המחליפה את האם החסרה, והן משום שהיא מהווה גורם מעכב, שכן היא אינה מסכימה שפיטר ימשיך במסעו, אך גם גורם מרפא, כיוון שהיא מסייעת בהחלמתו ומלמדת אותו שיעורים בהישרדות – פיזית ורגשית. בנוסף לכך, היא גם מערערת מוסכמות ואמתות (אחת החזקות בהן היא שאביו לא היה חייב להתגייס למלחמה), והיא עושה זאת משום שהיא מתייחסת לפיטר כשווה, והנה דוגמא יפה לכך:

וולה סקרה את פיטר במבטה כאילו היא רואה אותו לראשונה. "אז מה העניין? אתה חוזר הביתה או הולך לחפש את החיה שלך?"

"זה אותו דבר," אמר פיטר. והתשובה היתה פתאומית ובוטחת, אם כי היא הפתיעה אותו.

"ואתה מתכוון לעשות את זה, ולא משנה מי ינסה לעצור אותך? כי זה מה שאתה צריך לעשות באמת? כי זה מה שהלב שלך אומר לך לעשות?" וולה קפצה את אגרופה והלמה על חזה. "הלב שלך. זה נכון?"

פיטר חיכה לפני שהשיב, משום שהאישה – שאולי היתה מטורפת ואולי לא – שאלה את השאלה הזו כאילו גורל העולם תלוי בה. אבל התשובה היתה זהה, גם אם היה פולט אותה מייד וגם אם היה מהרהר בה במשך כל ימי חייו. הוא הלם בתורו על החזה שלו וחש ששריר ליבו מנתר. "כן. בעצם אין שום דבר אחר שאני יודע בכל ליבי."

האישה הינהנה. "טוב, אתה בן שתים-עשרה. אני מתארת לי שאתה מספיק בוגר כדי להכיר את עצמך."

ואולי זה ה"אס" של הספר: הוא שוויוני וישיר ולא הולך סחור-סחור; הוא מאמין בדמויות (אדם וחיה כאחד), וגם בקוראים הצעירים – ביכולת שלהם לנוע בין המצבים הרגשיים והדרמטיים ולפסוע במסע הכתוב, ויחד – כשם הספר בעברית – הופכים הסיפור והקוראים אותו לבלתי נפרדים.

"בלתי נפרדים" מאת שרה פניפקר, איורים: ג'ון קלאסן, תרגום: דורית בריל-פולק. הוצאת מודן, 2017

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

 

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. מאת לי:

    יותם, איזו ביקורת נהדרת! הפתיחה החווייתית הייתה כובשת (והכי כיף להתנפל על ספר כשאמורים לעשות משהו אחר), ואחר כך ניתוח כל כך מעמיק. הספר נשמע מעניין ביותר.

  2. מאת מרית:

    מה שלי אמרה.
    וולה שכזאת, זה מה שחסר לי בילדות יותר מכל.

  3. מאת אוהד:

    היום סיימנו לקרוא את הספר אני ושני בניי. מצטרף למחמאות. ספר מלא רגישות וחוכמה. כל דמות עוברת שינוי, ועדיין זו לא מלודרמה. לנו הזכיר את הפנג הלבן. ספר יוצא דופן. מלא חוכמה, ויזואליות ודמויות לא נשכחות. הבן הקטן שלי אמר שהוא היה רוצה לראות את הסרט, ומייד תיאר איך הוא מדמיין את וולה. ואיזה סוף!

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.