כללי

לא בדיוק כפי שמומינסבתא התכוונה / תמר הוכשטטר

האם טובה ינסון הייתה אוהבת את סדרת האנימציה החדשה על פי ספרי המומינים

אוגוסט 1, 2019  

"היא ירדה לחדרה והוציאה את המחברת הישנה של סבתא, שבה נרשמו תרופות בית בדוקות ומנוסות. נגד עין הרע, נגד מרה שחורה, נגד הצטננות. בסוף המחברת מצאה הערה שסבתא רשמה בכתב יד שהיה כבר רועד למדי, "כאשר הידידים מתערפלים עד שקשה להבחין בהם". זהו. תודה לאל. מומינאמא עיינה במרשם שהיה מסובך למדי. לאחר מכן החלה מכינה תרופה לניני הקטנה."

 

מה נכתב באותו מרשם? מה הייתה אותה תרופה? טובה ינסון, יוצרת עמק המומינים, לא מגלה לנו. אך בסוף הסיפור, כאשר הילדה הבלתי נראית ניני מתגשמת למול עיניהם המשתאות של משפחת המומינים, אומרת מומינאמא: "אך ורק הודות לסבתא".

המומינים הם מותג, יודע זאת כל מי שלא התאפק ורכש לעצמו ספל סנופקין, מחזיק מפתחות מאי הקטנה, ארנק או תיק שמעוטרים בדמויות מסדרת הספרים. תחת השם MOOMIN CHARARTERS TM נוצרו מוצרים רבים שממשיכים להימכר נוכח הפופולריות של סדרת הספרים, ולא פחות מכך סדרת האנימציה המוכרת משנות התשעים. ההפקה היפנית-הולנדית ששודרה בישראל בערוץ הטלויזיה של החינוכית זכתה למעריצים רבים, חלקם מאיישים את עמוד הפייסבוק הפופולרי "מומינים מסבירים" וחלקם הגדילו לעשות וקנו כרטיס טיסה לפינלנד או יפן על מנת לבלות בפארק השעשועים המוקדשים לסדרה במדינות הללו.

ינסון כתבה תשעה ספרים בסדרת עמק המומינים, כמו גם כמה ספרים מאויירים המאכלסים את גיבורי הסדרה. רוב הספרים תורגמו לעברית וממשיכים לראות אור בתרגומים והוצאות חדשות. כעת יוצאת לאקרנים סדרת אנימציה חדשה, מושקעת ויקרה מאוד, שמבקשת להציג עיבוד חדש לסיפורים המקוריים. זוהי הפקה פינית-בריטית ששודרה במקביל באנגלית ובפינית, ועליה מנצחת כיועצת אמנותית סופיה ינסון, אחייניתה של הסופרת שבראה את עמק המומינים ויושביו.

ומה השתנה מהסדרה הקודמת? ראשית, הדמויות קיבלו נפח והן כעת מוצגת באנימצית תלת-מימד. מי שחיפש את איורי הדיו השחורים של ינסון ימצא אותם רק בפתיח היפה של הסדרה. העגלגלות והחמודיות שנוספו לדמויות בסדרת האנימציה של שנות התשעים קיבלו חיזוק נוסף בסדרה העכשווית. כעת, למשל, מומין והוריו מכוסים בפרווה לבנה קצרה, ובנוסף, בצד החוטם שלהם נפער פה עגול כשהם מדברים. למומינים בסדרה הישנה, כמו גם בספרים, לא היה פה גלוי. הצבעוניות, עם זאת, דווקא מונוטונית יותר ובוגרת יותר מזו של סדרת "המומינים" ויש בה קדרות שנדמית מתאימה יותר לאופי הסקנדינבי של נופי עמק המומינים.

חשוב לציין שהביקורת שלי על הסדרה מתבססת אך ורק על שני הפרקים שהוקרנו בסנימטק תל-אביב כחלק מפסטיבל "אנימיקס 2019". מדובר בשני פרקים בגירסת הדיבוב האנגלי, מתוך שלושה-עשר שהופקו עד כה. כל פרק הוא בן חצי שעה ומגולל סיפור שלם – התחלה אמצע וסוף. שני הפרקים הם "סיפור רוחות", המבוסס במידה רופפת למדי על סיפור מתוך "ספר הזכרונות של מומינאבא" שראה אור בפינלנד ב-1950, ו"הילדה הבלתי נראית" שמבוסס על סיפור קצר מתוך "סיפורי משפחת החיות המוזרות" שראה אור בפינלנד בשם "הילדה הבלתי נראית ועוד סיפורים" ב-1962.

סיפורי משפחת החיות המוזרות בפינית, אנגלית ועברית

בשני הפרקים מוצגים בני משפחת מומין ומאי הקטנה עם הופעות קצרות של סנורקה (נערת הסנורק אם תרצו), סניף ודי-נורה (טו-טיקי, בשמה המקורי). מי שמכיר היטב את הספרים מכיר ודאי את ההתנהגות הקורקטית של הדמויות ואיך – למרות האיפוק הזה – התחושה הכללית העולה מן הסיפורים היא של קסם מתוק ונוגה. זוהי אווירה חמקמקה וייחודית מאוד שקשה לשחזר במעבר לפורמט אחר, ובכל זאת סדרת האנימציה היפנית-הולנדית הצליחה בכך במידה לא מבוטלת. ההפקה החדשה, לעומת זאת, מעקרת באופן מהותי את החידתיות והאמביוולנטיות שהטקסט מבקש לייצר.

דבר זה בא לידי ביטוי באופן מובהק בדוגמא אתה פתחתי, בסיבת הופעתה של ניני, הילדה הבלתי נראית. בעוד שבסיפור המקורי מומינאמא מוצאת ומכינה את התרופה לבדה, בסדרה היא פותחת את הספר של סבתא בפורום המשפחתי ואומרת בפליאה: פשוט כתוב פה "להקשיב". ואז, בסוף הפרק, נושא מומין נאום צדקני על כך שכולם עסוקים בלהקשיב לעצמם כשבעצם מה שניני צריכה זה שיקשיבו לה. "בדיוק כמו שכתוב בספר של סבתא", אומרת לו מומינאמא בחיבה. ואז, באמת, מופיע פרצופה של ניני לראשונה.

סקיצות של טובה ינסון לרגע הצחוק בו מתגלה ניני

אך בספר, הופעת הפנים היא רגע מעט אחר, וההבדל הזה הוא קריטי. זה קורה אחרי זמן מה שניני "תקועה" במצב שבו רואים את כל גופה אך לא את פניה, והמשפחה כבר לא עסוקה בכך. יום אחד הם מבלים בחוף הים ומומינאמא אומרת, כמו לעצמה, "הלוואי ומשהו מעניין יקרה". אמירה זו שולחת את מומינאבא להעמיד פנים שהוא עומד לדחוף אותה לים. או אז קופצת ניני על רגליה ונושכת אותו נשיכה עזה, ואז, ורק אז, מופיעים פניה והן "קטנות ונרגזות, בעלות חוטם סולד תחת סבך של שערות אדומות. היא נשפה כחתולה נרגזת מול פניו של מומינאבא".

 

ניני – מימין: האיור של טובה ינסון מהספר, משמאל: הדמות בסדרת האנימציה "המומינים"

מעשה זה מגיע אחרי סצנה שאינה קיימת בפרק המונפש ובו מומין, סניף ומאי מנסים לשחק עם ניני תופסת אך מגלים שהיא מנומסת מדי. "היא לא יודעת לשחק", הם אומרים באכזבה. ינסון אף מגדילה לעשות ושמה בפיה של מאי הקטנה את המשפט הבא: "אף פעם לא יהיה לך פרצוף משלך אם לא תלמדי להילחם. תסמכי עלי".

מכאן, שסיבת הופעתה של ניני אינה הקשבתה האמפטית של הסביבה אלא מציאת הכוח והחוצפה בעצמה. ואולי לא? ניתן להתווכח על זה, לדון או להרהר בזה, דבר שיוצרי ההפקה החדשה לא מאפשרים לנו ברגע שהם מוסרים לנו את "הפיתרון" כבר בתחילת הפרק. ואם בכל זאת לא הבנתם את המסר, טוטיקי (שקיבלה בסדרה החדשה מבטא סקוטי נהדר) אומרת למומין על רקע השלג היורד בסוף הפרק: "אני סומכת עליך מומין, יש עוד הרבה נשמות שמחכות להישמע".

דינורה/טו-טיקי באיור של ינסון, בסדרה "המומינים" ובסדרה "Moomin Vally"

מעניין שהיוצרים דווקא מכירים באפלה המובנת בספריה של ינסון. הם גם חושבים שתמכו בכך בעיבוד שלהם. "הסדרה היא כמו דרמה לשעות צפיית־השיא של כל המשפחה", מצוטט אחד התסריטאים, ניק אוסטלר. "זאת איננה סדרה לילדים".

בחנתי את עצמי – האם אני מסרבת לחידוש מתוך טעמים נוסטלגיים? האם אני מעדיפה את האינטרפטציה המונפשת הקודמת כי הכרתי אותה בתור ילדה? אך נדמה לי שיש פה שינוי מהותי שמעיד על התקופה בה אנו נמצאים, תקופה בה יצירות לילדים מבקשות לפצח את האניגמה ולהאיר את האפלה בכל מחיר.

אחרי ההקרנה הראשונה אמר לי אב צעיר: "קראנו את מגבעת המכשף בתרגום החדש" (התרגום של דנה כספי שיצא בהוצאת "כתר"), "לא הבנתי למה זה הפך לקלאסיקה, אין שם דמות נחמדה אחת". האמנם? לא כך אני קוראת את הספרים. נכון שסניף תאב בצע, סנופקין מיזנטרופ ומאי חצופה, אך האם לא בזכות זה אנו אוהבים אותם? מדוע הורים עכשוויים זקוקים כל כך למעטפת החינוכית המקרקעת את האמנות המוגשת לילדים? האם זה בגלל שהם לא סומכים יותר על הילדים, על עצמם?

סיפור על החושך שבנפש, מתוך" חורף קסום"

"חלומות בהקיץ, מפלצות וסמלים נוראיים של התת־מודע ממריצים אותי", אמרה ינסון. "אני תוהה אם חדר הילדים וחדר הזוועות רחוקים זה מזה במידה רבה כפי שמאמינים אנשים". הפחדים והסכנות מניעים את העלילות של ינסון ולא מבקשים פיתרון חד משמעי. הדבר מגיע לשיא אמנותי בספר ממנו לקוחה העלילה של "הילדה הבלתי נראית". ינסון מתנסה לראשונה בז'אנר הסיפור הקצר ומפליאה לפנות למבוגרים וילדים כאחד. כך גם בסיפור "פיליפיונק הרי ידעה כל הזמן שיקרה אסון", בו גברת פיליפיונק, אישה ערירית, חווה חרדה של ממש מאסון ערטילאי כלשהו. כאשר הוא מתגשם לבסוף בצורה של סערה נוראית שמחריבה את ביתה היא חווה דווקא שחרור ופורקן.

פיליפיונק הרי ידעה שיקרה אסון

אתן לפיליפיונק להיות שגרירתי לכל אותם מבקשי מסר, יציבות ונחמדות – נסו לאמץ לפעמים את הכאוס והאסון, מה הגרוע ביותר שיכול לקרות?

 

הפרקים יוקרנו שוב מחר, יום שישי בשעה 13:00 וביום שבת בשעה 16:30 בסינמטק תל-אביב

 

תמר הוכשטטר – סופרת ומאיירת. ספרה "כרובינה" ראה אור בהוצאת מטר, ספרה "דונו והדברים הבלתי רגילים שקרו לו" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, וספרה "לא תמצאו אותי" ראה אור בהוצאת "טל מאי".

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה