4 איור

לא פשוט להיות פשוט / מיכל בוננו

מסע וויזואלי-רגשי בעקבות איוריו של אנדרה פרנסואה בספר "Little Boy Brown"

יוני 17, 2015  

כבר כתבתי ומחקתי את הפתיחה לטקסט הזה שלוש פעמים ובכל זאת לא הצלחתי להגיד בפשטות ובאופן ברור את מה שאני רוצה. אז ככה: הספר הזה מוצא חן בעיניי. ספר שמספר סיפור קטן ופשוט דרך עיניים של ילד. הוא כתוב כמו שילדים מדברים ומאויר כמו שילדים מציירים. כשנתקלתי בו ביום שמשי אחד בירושלים, על מדף ספרי הילדים בחנות הספרים "אדרבא", שמחתי מאוד (ומייד קניתי אותו, שלא ייעלם לי). "Little Boy Brown" מאת Isobel Harris, האיורים של André François – ספר שהכרתי רק משיטוטים באינטרנט, והנה הוא לפני, בכבודו ובעצמו: חום ודק, בכריכה קשה, עם איורים בשני צבעים.

1

הספר ראה אור לראשונה בניו-יורק בשנת 1949 והוא הספר הראשון לילדים שכתבה איזובל האריס, סופרת ומספרת סיפורים אמריקנית, והספר הראשון שאנדרה פרנסואה, מאייר צרפתי, אייר בארצות הברית. הסיפור מסופר בגוף ראשון, בכנות ובפשטות ילדותיים, שובי לב – האופן שבו בראון הקטן מתאר את הדברים שמעניינים אותו ואת מה שחשוב בעיניו בא לידי ביטוי גם בטקסט וגם באיורים שמשלימים אותו באופן נהדר.

זה הסיפור, בקיצור

2

אמא של בראון היא גברת בראון, אבא שלו הוא מר בראון והוא – בראון הקטן; בן ארבע וחצי שמתגורר עם הוריו בדירה בבית מלון בניו-יורק. כשההורים יוצאים מדי יום לעבודה (אבא שלו עובד במשרד ואמא שלו בחנות כלבו גדולה) בראון הקטן נשאר במלון עם ידידיו – נער המעלית, החדרניות, המלצרים והשוער. הם גם אלה שמוציאים אותו מדי פעם לטיול קצר בחוץ, כמו שמוציאים את הכלבים של דיירי המלון (אבל אתו הם נהנים יותר).

בבוקר קר אחד, ידידתו הטובה, החדרנית הִילדה, מזמינה אותו להצטרף אליה לנסיעה וביקור אצל הוריה בכפר. הילד מתיידד עם כל מי שהוא פוגש בדרך, וכל דבר מעורר את התפעלותו: האוטובוס, נהג האוטובוס, משפחתה של הִילדה, אחיה השוטר, הכלב והקנרית שלהם, הבית שלהם, ואפילו המדרגות לקומה העליונה, בהן הוא עולה ויורד 11 פעמים! (במלון הוא רגיל לנסוע רק במעלית).

3

בחוץ יורד שלג, אבל בתוך הבית חם ונעים. בראון הקטן עוזר להביא עצים להסקה, לאפות עוגת שוקולד ולבנות איש שלג. אחר כך הוא מתיישב עם המשפחה סביב שולחן גדול ליד האח והם שותים תה בצוותא, אוכלים עוגה ומספרים סיפורים. כשהוא חוזר בערב הביתה, למלון, בראון הקטן מציין לעצמו בסיפוק שזה היה היום הכי נחמד בחייו.

הסיפור המסופר דרך עיניו של ילד ומספר חוויות של יום אחד, מותח בעדינות ביקורת על החיים המודרניים, העירוניים, ועל השינויים שחלו בעקבותיהם בחיי המשפחה. ההשוואה על דרך הניגוד בין החיים העירוניים האינטנסיביים והמורכבים בעיר לחיים הפשוטים בכפר, בין הקור והניכור של העיר הגדולה לחום הביתי, המשפחתי, באים לידי ביטוי במרומז בטקסטים הקצרים והחסכניים של הילד, ובאופן הרבה יותר מפורט ומובהק באיורים.

אני אוהבת את הסיפור ואת האופן שבו הוא מסופר, אבל מה שמשך את לבי בראש ובראשונה הם האיורים. בשיטוטי באינטרנט באתרים של ספרי ילדים ישנים (כמו זה או זה), נתקלתי מספר פעמים באיורים שונים שמאוד מצאו חן בעיני, ובכל פעם, כשהסתכלתי על שם המאייר גיליתי שהם שייכים לאותו מאייר – אנדרה פרנסואה. בעוונותיי, לא הכרתי את פרנסואה, למרות שהוא מאייר ותיק וידוע.

Roland", by Nelly" Stephane, illustations: André François, 1958

Roland", by Nelly Stephane, illustations: André François, 1958"

Tom & Tabby, by John Symonds, illustrations: André François, 1963

Tom & Tabby", by John Symonds, illustrations: André François, 1963"

מיהו אנדרה פרנסואה

על הדש הפנימי של הספר "בראון הקטן" כתוב כך (בתרגום חופשי): "אנדרה פרנסואה היה מעצב גרפי ומאייר צרפתי. הוא חי תקופה מסויימת בניו-יורק ואייר שערים רבים ל'ניו יורקר'. הוא למד עם פיקסו, יצר  קריקטורות ואייר ספרים למבוגרים ולילדים". עוד למדתי – מליקוט לא שיטתי של מידע – שפרנסואה נולד באוסטרו-הונגריה וחי בצרפת. שמו המקורי היה אנדרה פרקאס, אביו היה איש עסקים יהודי ואמו וינאית. הוא למד באקדמיה לאמנויות בבודפשט ועבר לפריס בשנת 1934, שם נישא לסטודנטית אנגליה בשם מרגרט אדמונדס ונולדו להם שני ילדים. הוא צייר ופיסל, אבל התפרסם בעיקר כקריקטוריסט, שהסגנון וההומור שלו מזכירים את זה של סול סטיינברג.

מלבד ל"ניו יורקר" ולמגזינים צרפתיים, הוא אייר גם למגזין "פאנץ'" הבריטי, אייר ספרים של המשורר ז'אק פרוור והיה חבר קרוב של הקריקטוריסט רונלד סירל. פרנסואה גם עיצב כרזות, ויצר פרסומות וסרטוני פרסומת באנימציה, הציג בתערוכות באירופה ובארצות הברית, זכה בפרסים ובתארי כבוד. הוא התגורר עם אשתו בבית חווה בכפר קטן מצפון לפריס, שם עבד ויצר. בשנת 2002 נשרף הסטודיו שלו, שעמד בגינת ביתו, ורבות מיצירותיו, בהן פסלים, ציורים, איורים – נשרפו.

מה יש בסגנון האיור שלו שכל כך מוצא חן בעייני

האיורים של פרנסואה אכן מזכירים מאיירים אחרים בני תקופתו, כמו סול סטיינברג, מוריס סנדק או טומי אונגרר, בקו הציפורן השחור ובסגנון המקושט (בחלק מהספרים) של שנות החמישים והששים. אבל הקו שלו הרבה יותר אקספרסיבי, חופשי וילדותי משלהם. אמנים ומאיירים רבים הושפעו מציורי ילדים וניסו לאמץ נקודת המבט או החופש שלהם, אבל רק מעטים באמת הצליחו (דוגמת פול קליי, ז'אן דובופה, או מיירה קלמן). אנדרה פרנסואה הוא אחד מהם. באיורים שלו לספרי ילדים הוא מצליח להשתחרר ולוותר כמעט לגמרי על האגו של האמן הבוגר והחוקים של איך לצייר ציור, וחוזר לצייר כמו ילד.

הדבר בא לידי ביטוי בשימוש שהוא עושה באמצעים הציוריים וגם באופן שבו הוא מספר סיפור: הקו של פרנסואה בספר זה הוא לא קו נקי ואחיד, אלא קו משורבט, לא בטוח בעצמו, שמחפש צורה ולא מגדיר אותה (יש בקו גם משהו שמזכיר את רישומי הציפורן של ג'ורג' גרוס, בעיקר בתיאור הדמויות). הדמויות, כמו גם האובייקטים במרחב, מצויירים מכמה נקודות מבט בו זמנית – מלפנים, מהצד, ולפעמים גם מלמעלה. הוא מגדיל ומקטין דמויות וחפצים באופן התואם את החשיבות או ההיררכיה שלהם בעיני הילד המתבונן בעולם, ולא בהתאם לחוקי הפרספקטיבה או הפרופורציות הנכונים.

13

 

כמו בספרים אחרים שפרנסואה אייר, גם בספר הזה יש המון טקסטורות שממלאות את החלל – קירות של לבנים, חלונות בבניינים, מרצפות, שטיחים, טפטים, מקלעות קש של כיסאות, או אריג של סריג. הטקסטורות בעיר מציגות עולם עמוס, מלא עניין ופרטים, כמעט בלי היררכיה, שמאפשר להתבונן בו מנקודת מבטו של ילד. ואילו בבית בכפר, יוצרות הטקסטורות של הטפטים, המפות, השטיחים – מעטפת מזמינה, מחבקת, שמקיפה את בראון הקטן.

השימוש בשני צבעים, חום ושחור (דואטון), משמש את הרישום של פרנסואה ועוזר לו להדגיש אלמנטים בתוך העולם העשיר בטקסטורות שהוא יוצר. השימוש בצבעי מים ולא בכתם צבע גרפי, מתחבר לקו המשורבט ולצבע החום (אולי גם בהשפעת שמו של הילד) ומחזק את הטון האנושי, החם של הספר.

אני אוהבת את הדרך שבה פרנסואה מספר סיפור, את הפתרונות החזותיים שהוא מציע לתיאור זמן ומרחב, ואת האופן שבו הוא בוחר לתאר את ההתרחשויות – הוא מעוות פרספקטיבות בהתאם לצרכיו של הסיפור, ויוצר היררכיות חדשות של מידע וסדר התרחשות, בהתאם לאופן שבראון הקטן רואה ומתאר את הדברים. אבל הוא גם מציג את הביקורת המרומזת של הכותבת, מדגיש ומחזק ניגודים – בין העיר לכפר, בין בית המלון מרובה הדירות לבית הקטן והפרטי, בין קור לחום, בין המורכב לפשוט.

7

גם את בית המלון וגם את בית המשפחה בכפר, פרנסואה מציג כמו בית בובות גדול – הוא מפיל את הקיר החיצוני וחושף את הקומות השונות ואת המעברים ביניהן באופן חופשי ומשעשע, בלי להסתבך בבעיות ארכיטקטוניות. הוא דוחס סיפור המתרחש במספר מקומות במרחב העירוני (המלון, הסאבווי, בית המשרדים) בעמוד אחד, ומדגיש את האינטנסיביות, המורכבות, הצפיפות והניכור העירוניים, בקומפוזיציה עמוסה ומפורטת, המתארת את הדרך שהוריו של בראון הקטן עושים מדי בוקר מחדרם במלון, שבעיר, למקום עבודתם (בכל מקום שבו מתוארת מעלית, למשל, רואים את מנגנון הכבלים שמפעיל אותה. גם זה, מסוג הדברים שמעסיקים ילד מתבונן וסקרן).

ולעומת זאת, בעמוד כמעט ריק, שמאפשר מרחב נשימה, הוא מדגיש את המרחבים והשקט שיש בכפר, ואת תחושתו הנעימה של הילד המבקר בו.

8

בכל מקום שבו מתוארת מעלית, למשל, רואים את מנגנון הכבלים שמפעיל אותה. אפשר לראות זאת כביטוי למבט של ילד סקרן שמעוניין לחשוף איך הדברים עובדים, אבל גם כדימוי מטפורי לניגודים – המעלית במלון לעומת המדרגות בבית בכפר, שבראון הקטן עולה ויורד בהן שוב ושוב. המעלית כאמצעי טכנולוגי, מודרני, שמעביר את האדם ממקום למקום, אבל גם כמיקרוקוסמוס שמקבץ יחד כמות גדולה של אנשים שאין ביניהם כל תקשורת, לעומת המדרגות – שממלאות באופן הפשוט את תפקידן הפונקציונלי, מעבר מקומה לקומה.

14

פרנסואה מתאר את הדמויות שבראון הקטן פוגש באמפתיה רבה, הוא מבטא את רגשותיו החמים של בראון הקטן כלפיהן ומחצין את משאלות לבו.

9

פרנסואה מצליח לתרגם לשפה חזותית בהירה ומלאת רגש, את מה שהכותבת מנסה לומר: הצורך הבסיסי והרצון הפשוט של כל ילד – לחיות בבית חם, בחיק משפחה אוהבת ולהרגיש שייך. אין לו גם בעיה לשלב יחד אירועים המתרחשים במציאות וכאלה המתרחשים בדמיון.

10

האיור שמסכם את הספר ואת היום הנפלא של בראון הקטן, מחבר הכול יחד – בראון הקטן הולך לישון מאושר ורגוע. הוא נזכר בכל אירועי היום ומצליח גם בתוך בית המלון הגדול שבעיר הגדולה, ליצור לו, ברוחו, בית קטן משלו.

11

ועוד משהו

כעת, כשאני חושבת על כך, זה אולי גם הדבר שמשך את לבי לספר הזה מלכתחילה – הכמיהה הזו לבית ולתחושות הרוגע והביטחון שהבית מקנה. נושא, שמשום מה, אני עסוקה בו ומחפשת בהרבה ספרים. אולי אצליח להתמקד בו פעם, לחשוב ולכתוב עליו בנפרד.

 

מיכל בוננו – מאיירת ספרי ילדים ולעיתונות. מעצבת של מגזין "עיניים" ומרצה לאיור במחלקה לתקשורת חזותית ב"בצלאל".

 

 

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. מאת אסתר רוטפרב:

    מאוד מדבר לליבי הספר, הכתוב, הציור והדרך שתיארת והצגת אותם. אבל בעיקר החיפוש של פשטות ותחושת בית.

  2. מאת נדב וייסמן:

    מאייר נהדר, תודה על ההיכרות.

  3. מאת Nira Bar:

    מיכל כתבת נהדר. האיורים באמת נהדרים ותענוג לראות את הפרשנות שלו כמאייר, פרשנות שמשלבת אינטליגנציה אהבה והבנה לעולמו של ילד ואדם.

  4. מאת לימור שנורמכר:

    לא הכרתי את המאייר והפרשנויות- שלו את הסיפור ושלך את עבודתו מעניינים מאוד. תודה.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.