14 ספרות

לגעת בקרפד או: ללמוד מהנאות – חלק שני / לי עברון-ועקנין

על התרגום העברי ל"מעיין הנצח" מאת נטלי באביט

ינואר 3, 2016  

ויני פוסטר בת האחת-עשרה מגלה באקראי, בחורש הסמוך לביתה, מעיין המעניק לשותים ממנו חיי נצח; עלם יפהפה שותה ממנו – זהו ג'סי טאק, הכובש את לבה מיד. בעקבות המפגש עם ג'סי נעשית ויני מעורבת מאוד בגורל משפחתו – משפחת טאק, אנשים פשוטים ותמימים ששתו מן המעיין בבלי דעת לפני שנים רבות. ויני נקשרת אל המשפחה בידידות עמוקה ובאחריות משותפת לשמירת סוד המעיין, שהיא מבינה עד מהרה כי הברכה הטמונה בו אינה אלא קללה, ואם ייוודע דבר קיומו לציבור הרחב ייגרם אסון. עוד על "מעיין הנצח", עלילתו והמחשבות שעורר בי, אפשר לקרוא כאן; הרשימה הזאת מוקדשת לא לספר עצמו אלא לתרגומו המצוין של אסף שור.

עטיפת הספר (יח"צ), איור: בתיה קולטון

עטיפת הספר (יח"צ), איור: בתיה קולטון

תרגום הוא מלאכה עתירה התלבטויות ובחירות. ב"מעיין הנצח" כל העניין הזה מתחיל עוד לפני המשפט הראשון: במקור הספר נקרא "Tuck Everlasting", ובפעם הקודמת שראה אור בעברית (בתרגומה של יעל ענבר, ספרי מרגנית, הוצאת כנרת זב"מ, 2003) הופיע תחת הכותרת "טאק לַנצח", שיש בה מתח: קודם כול בין שם המשפחה הפשוט, הפרוזאי, טאק, לבין המלה "לַנצח" שיש לה קונוטציות רומנטיות ואגדיות. המתח הזה דווקא קולע ללב-לבו של הספר, המציג את בני משפחת טאק הפשוטים שאין בהם שום דבר רומנטי או אגדי, פרט לעובדה שבמקרה שתו ממעיין אחד שמעניק חיי נצח. מקור מתח אחר, לשוני-סגנוני, הוא העובדה שכפי שעורכי לשון מרבים לומר, "חסֵר פועל" (מה טאק עושה לנצח?…). Everlasting באנגלית מכיל את הפועל וממחיש גם את ההתמשכות (האינסופית, במקרה זה) שה-ing מצטיין בה כל כך (לכן שילב הילד אהרן קליינפלד מ"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן את ה-ing בעברית שלו: חולמינג, למשל).

עטיפת המהדורה באנגלית

עטיפת המהדורה באנגלית

בכל בחירה יש משום ויתור, ואולי חבל היה לסלק את הצרימה הטמונה בשם טאק, שכאמור, יש בה משהו מהותי לספר ולעלילה; גם לאוהבי הספר "טאק לנצח" בתרגומה של יעל ענבר ודאי יהיה קשה להחליפו בתרגום חדש בעל שם אחר לגמרי. אבל כנראה הבחירה נובעת מן הרצון לפתור את הצרימה הלשונית-סגנונית; ואמנם, באחרית הדבר כותב אסף שור שניסה "להשרות על הספר משהו מרוח 'התרגומים הקלאסיים' של ספרי הילדים" שקרא הוא עצמו, "ולעשות זאת גם במחיר של הגבהה לשונית שלעתים חורגת – רק מעט, אני מקווה – מגופו של המקור, בתקווה להיטיב להעביר כך את רוחו."

יפה ההבחנה בין גוף ורוח, כי דיוק בתרגום ספרותי הוא חרב פיפיות (או, למי שקרא את הספר – קרפד קופצני וחלקלק). ההיצמדות למה שכינה אסף שור "גוף" הטקסט – למלים, לסדרן, לתחביר – היא לא אחת מה שמרחיק את הקורא מרוח המקור ומן ההנאה שבקריאה קולחת וטבעית. המתרגם חייב להיות קשוב, אבל הוא לא יכול לנגן בדיוק את המנגינה שניגן הסופר; הרי זו מנוגנת בשפה אחרת. הוא צריך להגיב למה ששמע, כמו באלתור ג'אז.

לדוגמה, בפסקת הפתיחה היפהפייה המתארת את השבוע הראשון של אוגוסט, כתב אסף שור: "את הלילות פולֵחַ לפעמים ברק, אלא שהוא עושה זאת לבדו. בלי רעם, בלי הגשם המֵקל." (אגב, הניקוד המסייע המופיע כאן מקשט את הספר כולו, ואף שמדובר בפרט קטן וטכני לכאורה, הוא מאיר עיניים וגם לו יש חלק ביצירת אותה אווירה של "התרגומים הקלאסיים".) במקור: "Often at night there is lightning, but it quivers all alone. There is no thunder, no relieving rain". את הפועל "פולח" הוסיף שור על דעת עצמו, ובצדק: העברית דורשת כאן פועל, ולא אֶת "להיות" הבעייתי; על חשבון הפועל שהוסיף הוא מוותר על quivers במשפט הבא; אחר כך הוא ממשיך ב"בלי" ולא ב"אין" ויוצר רצף זורם וחי.

מתרגם קשוב צריך לדעת גם מתי להימנע מלערוך את המקור כאשר הוא נשמע משונה. במקרה של באביט – משונה באופן מקסים: "והפרות, בכוחה של תבונה שהן לא היו נבונות דֵי הצורך לדעת שניחַנו בה, היו באמת נבונות מאוד." ובמקור: "…and the cows, through some wisdom they were not wise enough to know they possessed, were very wise indeed."

כמו כן עליו להיות קשוב לדקויות של משמעות שמכתיבות בחירה במלה מסוימת ולא באחרת. למשל, מגפיה של מיי טאק, שלא הזדקנה כלל מאז שתתה ממי המעיין לפני שבעים ושמונה שנים, היו "דקים ורכים מרוב זוקן" – במקור: "with age" – וכך נשמר משחק עדין של חילוף תפקידים בין מיי עצמה לבין חפציה המזדקנים.

איור: עינת צרפתי

איור: עינת צרפתי

כשוויני רואה לראשונה את ג'סי טאק יפה התואר, היא מתאהבת בו. באנגלית: "and he seemed so glorious to Winnie that she lost her heart at once." בעברית לא מאבדים את הלב בקלות רבה כל כך, אך לעומת זאת הוא נוטה לצאת ממקומו. שור מצא את המקבילה העברית, שטעמה שונה מעט  – פחות רומנטי במובהק, אבל דווקא משום כך, מעניין: "והוא היה כה נהדר בעיני ויני, שלבה יצא אליו בו ברגע."

עוד ביטוי לקשב בתרגום הוא התייחסות להבדל בין הטקסט הסיפורי לבין הדיאלוגים, ובדיאלוגים – לסגנון הדיבור של דמויות שונות. ב"מעיין הנצח" ברור שבני משפחת טאק הם אנשים פשוטים וגם לשונם פשוטה, אבל לא עד כדי חריגה גסה מן המשלב הכללי. "טוב, ילדים," אומרת מיי טאק כשמתברר שוויני גילתה את סוד המעיין, "הנה. הדבר הכי גרוע באמת קרה." אחר כך היא מסבירה לה: "את מבינה, ילדה? המים – הם עוצרים אותךְ בדיוק איפה שאַת. אילו היית שותה מהם היום, היית נשארת ילדה קטנה לנֶצח. לעולם לא היית גדֵלה. אף פעם." מיי נוקטת לשון מדוברת, ואומרת "הכי", "איפה שאת", "אף פעם", אבל אינה מחליפה, למשל, את ה"אילו" ב"אִם".

אחת המכשלות האורבות לפתחם של מתרגמים מאנגלית לעברית היא המבע המשולב: בתוך הטקסט הסיפורי, הכתוב בדרך כלל בלשון עבר, משולבים מחשבות או דברים שאמרו דמויות, בלי מרכאות שמפרידות אותם מיתר הטקסט. באנגלית המבע המשולב מופיע בלשון עבר, אבל בעברית הוא צריך להופיע בלשון הווה. למשל: He said he didn't know – הוא אמר שאינו יודע (כמובן, ייתכן שפירוש המשפט "הוא אומר שלא ידע" – על פי ההקשר). הנה כמה דוגמאות מתוך קטע אחד ב"מעיין הנצח" [הסימון בקו תחתון – שלי; לע"ו]:

"בעצם היא הייתה פושעת. אלא שהייתה צעירה מכדי לשאת בעונש. חבל מאוד, הוא אמר לה, כי אין שום ספק שהיא בפירוש צריכה להיענש. […] הם שאלו אותה שוב ושוב, תחילה אחוזי הלם ואחר כך מלאי עוגמה: למה היא עשתה דבר כזה? למה? היא הייתה הבת שלהם. הם בטחו בה. הם ניסו לגדל אותה כמו שצריך, ללמד אותה את ההבדל בין טוב ורע. הם לא מבינים."

בקטע הזה, אולי הייתי אני משתמשת בלשון הווה במקומות נוספים ("בעצם היא פושעת"; "היא הבת שלהם"), אבל זה עניין שנתון לבחירה; מכל מקום, הטקסט קריא ונהיר, בין השאר הודות לשימוש בלשון הווה (בספרים מתורגמים שבהם מופיע הטקסט כולו בלשון עבר מתוך התעלמות מהמבע המשולב, הקורא – מכל מקום, אני – מרגיש כמו מטייל שניגף בענפים ואבנים בדרכו).

איור: עינת צרפתי

איור: עינת צרפתי

משמח מאוד שמתרגמים לעברית ומוציאים לאור ספר חשוב ויחיד במינו כמו "Tuck Everlasting", ומשמח לא פחות שהוא יוצא בתרגום טוב, מהנה, שאפשר לחוות דרכו את המקור, וגם ללמוד ממנו – שהרי לא רק מטעויות לומדים, אלא גם מהנאות; נדמה לי שבעניין הזה ויני פוסטר הייתה מסכימה אתי.

"מעיין הנצח" מאת נטלי באביט, תרגום: אסף שור. איורים: עינת צרפתי. סדרת "הרפתקה" הוצאות אוקיינוס ומודן, 2015.

 

לי עברון-ועקנין – משוררת, מתרגמת ועורכת.

כתיבת תגובה

14 תגובות:

  1. מאת יחיעם פדן:

    לעניין תרגומה המצוין של יעל ענבר: היה ויכוח נוקב למדי לגבי שם הספר. פרנסי זב"מ אמרו אז שהסרט ההולך ומתהווה יסייע למכירת הספר – אם ניתן לו אותו השם. התחננתי שיסבירו למפיצי הסרט את הפגם שיש בשם "טאק לנצח", ונעניתי שהמפיצים מסרבים לשנותו; ומאחר ששם הספר לפי משנת אהד זמורה הוא "פררוגטיבה של המו"ל" – כך הוא ראה אור. בסופו של דבר, למיטב זיכרוני, נחת הסרט היישר בספריות ההשאלה ולא הגיע לקולנוע, וגם לא נקרא "טאק לנצח".

  2. מאת לי:

    תודה רבה, יחיעם. רק עכשיו (כשעורכי הפנקס שילבו את הטריילר במאמר) נודע לי שהיה גם סרט.

  3. מאת ינשופופר:

    איזה מאמר מאלף ונהדר, והמשך נפלא של המאמר הקודם! "טאק לנצח" (מצטער, אני קושר לספר בגלגולו הקודם, ולא 'כפת לי אילו בעיות הוא מעורר. "מעין הנצח" הוא שם נורא, לעניות דעתי – לא הוא גיבור הספר) הוא בעיני אחד הספרים הכי עמוקים, יפים ונועזים, נועזים לא רק מבחינת פרטי העלילה המובהקים (אני לא אגלה) אלא גם מה שנמצא כביכול בשוליים, כמו הקרפד. קוראים שעיניהם תקועות עמוק בספר משולים לאישה שעיניה מכוסות ב"קפה מילר" של פינה באוש, ומאוד יפה בעיניי שגם בעינייך מעקשי תרגום מבאסים הם דבר שניגפים בו (ענפים ואבנים – או כסאות בית קפה :-) ) ומאוד מאוד נהניתי מכותרות המאמרים…

  4. מאת יחיעם פדן:

    בשמחה, לי… עדיין מקרינים אותו מדי פעם ביס 5. עם בן קינגסלי בתור החמדן שרוצה לשלוט במעיין! תודה לך שהזכרת את התרגום הקודם.

  5. מאת לי:

    ינשופופר, ואני נהניתי כל כך מהתגובה שלך – כמו נשף! והאמירה על מה שנמצא כביכול בשוליים נהדרת, אולי משום כך אני חוששת לראות את הסרט – מה הסיכוי שיצליחו לשמור בו גם על השוליים? ובכלל, הספרים האהובים עלי הם אלה שיש בהם אוצרות בשוליים…
    ונתינת כותרות היא אחד התענוגות שהכתיבה בפנקס מזמנת :)

  6. […] בזכות רשימתה היפה ומאירת העיניים של לי עברון-ועקנין שהיללה אותו, כי תרגומים רעים לספרים אהובים עושים אותי חולה, […]

  7. מאת רחל:

    מקסים! נהניתי מאד לקרוא את שתי הרשימות, תודה רבה.

  8. מאת לי:

    תודה רבה, רחל :)

  9. מאת יחיעם פדן:

    אסף שור: "את הלילות פולֵחַ לפעמים ברק, אלא שהוא עושה זאת לבדו. בלי רעם, בלי הגשם המֵקל." ואילו יעל ענבר: "לעתים קרובות משסע ברק זוהר את הלילה, אך הוא רוטט לבדו. בעקבותיו לא בא רעם, וגם לא גשם המסוגל להביא הקלה."

  10. מאת יחיעם פדן:

    אסף שור: "והפרות, בכוחה של תבונה שהן לא היו נבונות דֵי הצורך לדעת שניחַנו בה, היו באמת נבונות מאוד." ואילו יעל ענבר: ואותן פרות, בזכות חכמה כלשהי שהייתה בהן אף על פי שלא היו חכמות דיין לדעת כי היא קיימת בהן, היו אכן חכמות ביותר."

  11. מאת יחיעם פדן:

    אסף שור: "והוא היה כה נהדר בעיני ויני, שלבה יצא אליו בו ברגע." ואילו יעל ענבר: "ונער זה נראה בעיניה כל כך נפלא, עד שבן רגע הרגישה ויני שהיא מתאהבת בו." (השבח להגבהת השפה תמוה בעיני.)

  12. מאת יחיעם פדן:

    את השיר של האסיר ריצ'רד לוולייס מהמאה ה-17 – שאיש מאיתנו אינו מכיר – מתרגם אסף שור כך: “לא קירות של אבן כלא יעמידו/ לא סורגי פלדה יקימו כלוב”. ואילו יעל ענבר: "לא כלא הוא המסתתר בתוך חומות עבות,/ לא כלוב בינות ברזל הסורגים…" וההערה משלימה: "…הסורגים;/ לנפשות זכות לבב, תמימות וגם שלוות,/ יהיה מעון פרישות והגיגים."

  13. מאת לי:

    תודה, יחיעם, מרתק להשוות בין שני תרגומים טובים. חבל כל כך שכבר אי אפשר להשיג את הספר בתרגומה של יעל ענבר.

  14. מאת יחיעם פדן:

    שורה ארוכה של תרגומים למרגנית אין להשיג, לי. מזל שעל המדפים שלי בבית לא חסר אף אחד מהם, בינתיים.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.