כללי

להיות אדם בעולם / יותם שווימר

על ביטויים של עצמאות בשלושה ספרים ילדים ישראלים

נובמבר 5, 2019  

באחד מימי הקיץ הלכתי ברחוב, ושני ילדים, הציעו לי לימונדה בשני שקלים. קניתי מהם כוס, והם שמחו מאוד. עד מהרה התברר לי שמדובר במיץ של "פריגת", ולא בלימונדה מעשה ידיהם. באותו רגע, תחושת הפרגון על המעשה העצמאי של הילדים התחלפה ברוגז. הרגשתי שרימו אותי. אך האם הציפייה שלי – שקרסה – מבטאת למעשה את האופן המתנשא או הנוסטלגי שבו אנו תופסים עצמאות של ילדים בעידן הנוכחי? הרי היוזמה של הילדים היא המעשה עצמאי, לא המוצר שהם מכרו.

עצמאות היא נושא חמקמק בספרות הילדים העכשווית. ספרים רבים מוקירים ומאדירים אותה, ויחד עם זאת, כיוון שהספרות הפכה מגוננת יותר, דומה כי העצמאות נתקלת במחסומים. בספרה היפה של גיל-לי אלון קוריאל, "מאחורי הדלת יש שביל", המתאר הליכה עצמאית של ילד ברחוב, נוספה באיורים דמות של אב המלווה את הילד מרחוק, משקיף ושומר. זו דוגמה מצוינת לאופן שבו אפילו המרחב האיורי – שהוא ממלכתם של הילדים והילדות – לא חף מהצורך הבוגר לפיקוח על העצמאות.

שלושה ספרי ילדים חדשים עוסקים בעצמאות בדרכים שונות, ומציגים התייחסות מגוונת אליה. ספרה של עדי זליכוב-רלוי, "לימונדה" (שאייר אביאל בסיל), הוא בעל ניחוח נוסטלגי מובהק, ולא רק בשל הסגנון השירי של הטקסט המחורז כהלכה, שכבר הפך לסימן ההיכר של זליכוב-רלוי. הסיפור עוסק  בשני אחים שמחליטים למכור לימונדה שהם מכינים מפירות העץ שגדל בחצר של סבתם. בשונה מהילדים שאני פגשתי, בדוכן של הילדים בסיפור מוצעת לימונדה סחוטה טרייה – מהסממנים המוכרים של מעשה עצמאי של ילדים בחופש הגדול של שנות השמונים, בארצות הברית כמו גם בישראל.

כריכת הספר (יח"צ)

בהתאמה לעידן הכלכלי הנוכחי, שבו יזמים צעירים הופכים למיליונרים בין-לילה, הילדים – שמחליטים למכור לימונדה כדי שיהיה להם מספיק כסף לקנות אופניים – הופכים לסנסציה. הביקוש הגדול למשקה המרענן הופך אותם לטייקונים של לימונדה ביתית, וגם כאשר יש להם כבר מספיק כסף כדי לקנות אופניים (והם אכן קונים אותם, אך משתמשים בהם כדי ליעל את העסק ולהפיץ את הסחורה לעוד דורשים), הם ממשיכים בעבודתם. משני ילדים עצמאיים ושאפתנים הם הופכים לעבדים של העסק שלהם, ונהיים עסוקים יותר בחישובים בוגרים מאשר בהנאות ילדיות. או אז כותבת זליכוב-רלוי שהילדים "שכחו כבר את הריח / של מרוה ושל ורדים / ושל הנאה פשוטה – / סבתא ושני נכדים." הם מחליטים לזנוח את העסק ולחזור לשהות אינטימית ונטולת אינטרסים מסחריים בחברת סבתם.

טקסט: עדי זליכוב-רלוי, איור: אביאל בסיל

האם ילדים נוטים להתגעגע לריחות של מרוה וורדים, ולאותה "הנאה פשוטה" שעליה כותבת הסופרת? אינני בטוח. בהחלט ייתכן שיימאס לילדים ממצב מסוים – כפי שקורה להם בעת משחק – או שירצו לנוח ולוותר על הרעיון אבל לאו דווקא מהסיבות שמצוינות בספר, שיש להן ניחוח בוגר מדי (ונוסטלגי במידה מסוימת). מצד אחד, זליכוב-רלוי חוגגת את העצמאות של הילדים לאורך הספר, אך החלום הקטן והילדי הופך לפנטזיה מפלצתית כמעט ששייכת לעולם המבוגרים. הטיפול הספציפי בהקצנה הזו משרת מהלך שעוצר את העצמאות של הילדים וכמו מחזיר אותם אל התלם הבטוח, זה שהמבוגרים רוצים שהילדים ישהו בו – המרחב התמים ונטול האינטרסים של החצר של סבתא. שכן פעמים רבות ספרות הילדים לא משקפת מציאות אלא מקווה ליצור ילדות אידילית בעיני המבוגרים.

טקסט: עדי זליכוב-רלוי, איור: אביאל בסיל

העלילה עצמה מלהיבה למדי, והיזמות של הילדים שנעשית באופן עצמאי לחלוטין, ללא מתווך, מהנה לקריאה, מעוררת השתאות ומעלה חיוך גדול. אולם כיוון שניתן תוקף כה משמעותי לעצמאות שלהם, ההחלטה לשבור את הכלים, גם היא ללא תיווך של מבוגר אך מסיבה שאינה משכנעת ב"ילדיות" שבה, יוצרת פער שקשה לגשר עליו. בל נשכח שהילדים מרוויחים כסף, ומשונה שהם יוותרו על הכול סתם כך לטובת רביצה על הדשא. אילו היו למשל מחליטים שנמאס להם כי הם מתגעגעים לבטלה, וקונים לכל הילדים שעזרו להם (או שהם העסיקו) ממתקים, אז העצמאות היתה נשמרת גם בשלב הסופי.

***

ספרות הילדים אוהבת ילדים שובבים, אבל היא פחות מחבבת ילדים לא זהירים, ילדים שבאמת מתמודדים עם סכנה (כמו בילבי, שהולכת להציל לכודים בשריפה). הספר הרביעי בסדרה שכתבה רימונה די-נור ואייר מישל קישקה על הילדה אלונה, נקרא "מה קרה אלונה?" על ידי שימוש בתבנית סיפורית קבועה וחוזרת הוא מגולל מספר סצנות שנפתחות במשפט: "מה קרה, אלונה, // אלונה, מה קרה?" ואחריהן איסור או אזהרה בוגרת שהופנו לילדה העצמאית והשובבה, כמו "זהירות!", "לא לגעת", "לא לדהור".

כריכת הספר (יח"צ)

אלונה כמובן טיפסה על העץ, נגעה באש ודהרה על הסקטבורד, ובכל סצנה היא נחבלת, נופלת וסובלת – אך ממשיכה הלאה. היא מפסיקה להשתובב רק כאשר היא נהיית ממש חולה. אז כותבת די-נור שמה שאלונה רוצה זה "משחה, תחבושת, פלסטר, יוד", והכי טוב: "ליטוף, חיבוק ונשיקה". זה הרגע היחידי שבו מופיעה דמות של מבוגר בספר – ככל הנראה אמא של אלונה, המחבקת אותה – וגם אותה אנו רואים מהגב.

הספר כולו – בטקסט וגם באיור – שם במרכז את הילדה ואת החוויות שלה, והתבנית הסיפורית מספקת נפח משמעותי לעצמאות של הילדה, אל מול האזהרה הבוגרת. האיורים של קישקה מנצלים את הפורמט של ספר הקרטון הריבועי. הם מציגים סצנות מלהיבות ועתירות אקשן, ויחד עם זאת מתארים בחן ובהומור את הרגעים בהם התוצאה של העצמאות וחוסר הזהירות של אלונה היא חבלה או חולי.

איור של מישל קישקה מתוך הספר

השילוב המוצלח בין הנימה של הטקסט לייצוג הוויזואלי יוצר סיפור שמכיל את העצמאות הילדית על שלל גווניה  – הרפתקה, שחרור, הנאה, ביטוי עצמי ותעוזה, לצד סכנה, קושי, כאב וצורך בתמיכה. סצנת הסיום של החיבוק עם האם נובעת מההחלטה של אלונה להפסיק להשתובב ולקבל חוזק מהמקום הבטוח והאינטימי של חיק האם – כל זה בשביל להמשיך בגישה העצמאית שלה להשתובב, כפי שנכתב בעמוד החותם את הספר, כמעין אחרית דבר: "אלונה – מה השאלה? – תתחיל הכול מהתחלה."

התבנית הסיפורית של אזהרה – מעשה שובבות – תוצאה שלילית, עלולה במבט ראשון ליצור רושם שמדובר בספר דידקטי, שמבקש לחנך את הילדים לצייתנות. אולם די-נור לא ביקשה לכתוב "יהושוע פרוע" עכשווי, אלא דווקא טקסט שקורא תיגר על מגוננות היתר של העידן הנוכחי. טקסט שמציג על אותו מישור את כל האספקטים של העצמאות הילדית, ללא תוכחה ושיפוטיות.

 

איור של מישל קישקה מתוך הספר

עצמאות אינה באה לידי ביטוי רק במעשים, היא גם עניין של נקודת מבט ומימוש התפיסה שלנו את העולם. המאיירת והסופרת אורה איתן ניגשה לנושא זה בספרה החדש והיפה, "בומלך", אותו כתבה ואיירה. הילד בומלך קם בבוקר, חובש את הכתר לראשו, מרכיב את המשקפיים לעיניו ומתחיל ביומו. אולם, אבוי! הוא רואה כתם שחור ומלוכלך בכל מקום. בבואתו במראה מלוכלכת, הצעצועים מוכתמים, וגם הפרחים. הביטוי הוויזואלי של איתן ל"יום שחור" יכול להתפרש גם כמטאפורה למצב רוח רע; לאותם ימים בהם הכול נראה לנו קודר ושהעולם נגדנו.

כריכת הספר (יח"צ)

ואכן, בומלך מתרעם על המצב ומאשים בו את המבוגרים: "אני כועס על החדרנית, אני כועס על הטבחית, אני כועס על הגננים! אני כועס על כולם מפני שלא ניקו את העולם!" כך הוא טוען כלפי המטפלת שבאה לעזרתו, מסירה את משקפיו ומצחצחת את הזגוגיות. ואז, הפלא ופלא – הכתמים השחורים נעלמים, ובומלך מרוצה.

בשונה מטובה, גיבורת "היום הרע של טובה", ספרה פורץ הדרך של אלונה פרנקל, בומלך הוא מין ילד מטאפורי. הוא מתואר כמעין מלך נרגן, אך הכתר שהוא חובש עשוי מקולאז' של מחברת חשבון וקו עיפרון תוחם, מעין רמז שהוא מלך בפני עצמו ולא בן לשושלת מלכים אמיתית.

איור של אורה איתן מתוך הספר

גם החדרנית, הטבחית והגננים (שאינם מופיעים באיורים, רק בטקסט) עשויים להיות למעשה אותה דמות, הלוא היא המטפלת, שמופיעה באיורים, והיא אמו של הילד. איתן מאמצת את נקודת המבט העצמאית של הילד שרואה באמא שלו עירוב של כל התפקידים הללו, בעוד הוא המלך של היקום של עצמו.

בומלך אמנם מתנהל באותו יקום לבד ובאופן עצמאי, ואף נוזף במבוגרים, בעלי התפקידים, על הלכלוך שפוקד את עולמו, אך בסופו של דבר הוא נזקק לעזרה חיצונית כדי להרגיש טוב יותר, ולראות את הדברים כמות שהם ולא מנקודת המבט הסובייקטיבית שלו, שמקבלת דימוי וויזואלי של לכלוך על זגוגיות המשקפיים. בשל כך, משונה שפרט לסצנה הראשונה כאשר בומלך מתבונן במראה המכוסה בכתם שחור, בשאר המופעים בספר איננו רואים את הכתמים שהוא רואה. לכן, כאשר משקפיו נקיים והוא מתבונן בפרחים ש"הצבעים שלהם הבהיקו רעננים!" הם נראים לנו כפי שאוירו קודם. כיוון שאין זה ספר שמשחק על הפער בין היעדר הידיעה של הדמות למה שהקוראים יודעים, היה נכון להמשיך להראות לנו את המציאות כפי שהיא משתקפת ממבטו של הילד.

איור של אורה איתן מתוך הספר

איתן יצרה ספר משדבר על עצמאות במובן ישיר פחות משני הספרים הנוספים שהוצגו ברשימה זו. הילד תופס את עולמו בצורה עצמאית, אבל כמו כל הילדים, הוא פועל בזירה שאינה עצמאית, כזו שנשלטת על ידי אנשים מבוגרים שדואגים להכין לו אוכל, לנקות את חדרו ולגנן את גינתו. לפיכך, הסיפור מציג את מי שאחראי על רווחתו של הילד באשר הוא ילד, ועל הסדר בעולמו, וכאשר נדמה שהאחריות הזו נפגמת, העצמאות של הילד נתקלת בקושי, שאפילו מוביל למצוקה.

איור של אורה איתן מתוך הספר

בדרך משעשעת ונוגעת ללב, מבהירה לנו איתן שעצמאות לא מתקיימת במרחב סטרילי, מנותק מגורמים חיצוניים. אלא שהאופן שבו אנו תופסים את המציאות ומתנהלים כיצורים אוטונומיים, תלוי גם בכוחות שלעתים אין לנו שליטה עליהם.

"לימונדה" מאת עדי זליכוב-רלוי, איורים: אביאל בסיל. הוצאת "ידיעות ספרים", 2019

"מה קרה אלונה?" מאת רימונה די-נור, איורים: מישל קישקה. הוצאת "כתר", 2019

"בומלך" – כתבה ואיירה: אורה איתן. הוצאת "עם עובד", 2019

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה