ספרות

להיות ילד מעברה -מקומה של ספרות הילדים ביצירתו של סמי מיכאל / יפה ברלוביץ

חלק שני של מאמר על יצירתו לילדים של סמי מיכאל

נובמבר 21, 2016  

המאמר שלפניכם הוא פורץ דרך במחקר ספרות הילדים הישראלית, על אף שהוא עוסק באחד הסופרים המרכזים והפופולריים ביותר הכותבים בעברית, שכן יצירתו של מיכאל לילדים לא זכתה למחקר מעמיק ומקיף. פרופסור יפה ברלוביץ כתבה את המאמר, אשר נכלל באסופת המאמרים "נסיך ומהפכן – עיונים בפרוזה של סמי מיכאל" בעריכת יגאל שוורץ, שראתה אור לאחרונה בהוצאת "גמא". 

באדיבות ההוצאה והחוקרת אנו מפרסמים חלקים נבחרים מהמאמר. זהו החלק השני. את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

ב. להיות ילד מעברה – ספרות הילדים המזרחית כספרות מחאה     

סמי מיכאל מסרב להגדיר את המעבר מגלות למולדת – כעלייה. "עלייה", הוא אומר לרובי רוזנטל, "היא מלה אידאולוגית. באמצעותה אתה מלביש תהליך קשה מנשוא בשמלה יפה". לפיכך, יוצא מיכאל לקרוע את המסווה המתעתע הזה (של "שמלה יפה"), ומציג את המציאות כמות שהיא, כלומר מדבר על "הגירה". ואכן "הגירה" עבור מיכאל היא לא רק תהליך של עקירה ("בו אדם עוקר את עצמו מכל מה שידע, והתרגל אליו"), אלא "סוג של מוות", וכדבריו: "אתה הורג את עצמך… בתקווה לקום לתחייה במציאות אחרת". במלים אחרות: 'הגירה' היא מעין 'רצח עצמי', 'התאבדות', אבל גם כשהמהגר מתגבר על 'מותו' להתעורר ל"מציאות אחרת", גם אז השתילה-מחדש קשה ואלימה לא פחות מהעקירה.

ואכן, במשך עשרות שנים, לא מניח מיכאל מלבחון את גיבוריו המהגרים (נשים וגברים כאחד), בהתנסותם המסוכסכת והאלימה להיעקר ולהישתל, ולא עוד אלא בסביבה המסוכסכת כל כך של הכאן והעכשיו הישראלי. כך מעצם הרומן הראשון "שווים ושווים יותר" (1974), דרך "חסות" (1977), "חצוצרה בוואדי" (1987), "הכנף השלישית" (2000), "מים נושקים למים" (2001), ועד ל"יונים בטרפלגר" (2005).[I]) ומה באשר לספרות הילדים?

בשיח המתנהל אצל מיכאל, בין הכתיבה למבוגרים לבין הכתיבה לנוער, התפרסם בסוף שנות השבעים ספר לבני הנעורים שרובו ככולו עוסק בילד המהגר. "פחונים וחלומות" הוא ספר המנכיח באמצעות ילדי המעברה את כל אותן בעיות טראומטיות (פסיכולוגיות-חברתיות-תרבותיות) שייחדו את קשייה של ההגירה הגדולה בישראל הצעירה וחסרת הניסיון של ראשית שנות החמישים; והשאלה היא: כיצד ניתן לשטוח תְכָנים קשים אלה בפני הקורא הצעיר, כשמיכאל לא נסוג מלתארם גם כאן – כתהליך מטמורפוזי של התאבדות והתעוררות – ועוד על ידי גיבור-ילד?

ובכן, בניסיונותיו של מיכאל להמחיש מטמורפוזה זו, הוא פונה קודם כול למקד אותה במקום קונקרטי. עם זאת, ככל שהקורא מנסה להתחבר למקום הזה ולעמוד על טיבו, הוא מבחין שאין זה למעשה 'מקום', אלא מעין טריטוריה עמומה, שקמה ונופלת בין המציאות הישראלית לבין המציאות האמיגרנטית. 'לא-מקום' זה נקרא בשנות החמישים בשם מעברה, והוא פעל אז כאלטרנטיבה זמנית, כאשר מערכות הניהול והארגון שלה, לא רק שלא צלחו לסייע ולכוון את המהגרים לקראת קליטה מובטחת, אלא עוד הכבידו והיקשו במעין אטימות ביורוקרטית. מה טיבה של המעברה כפי שהיא מתנסחת על ידי מיכאל ב"פחונים וחלומות"?

עטיפת הספר

עטיפת הספר

דבורה ברנשטיין, במאמרה "המעברות בשנות החמישים", פותחת בזו הלשון: "המעברות אוכלסו על דרך השלילה. אותם עולים אשר היו תלויים במדינה מהעדר מקורות עצמיים או קשרים משפחתיים או פוליטיים, הם שהופנו למעברות", כש"התוצאה הייתה אחוז גבוה בהרבה של מזרחים מאשר אשכנזים".[II]) במלים אחרות, גם אם מהגרים יוצאי אירופה נשלחו למעברה, תמיד הצטיירה זו כ"מקום אכלוס שלילי", וזאת בשל הרוב שמצא את שיכונו שם, דהיינו: יוצאי ארצות ערב.

מצב זה נוצר, לפי ברנשטיין, כאשר וותיקים מהעליות של טרום המדינה דאגו לקלוט את קרוביהם ומכריהם, העולים האשכנזים, בסביבתם, ואילו ליוצאי ארצות ערב לא נמצאו מבין הוותיקים קרובים ומכרים.[III] יוצא אפוא שכבר מתחילה הצטיירו המהגרים-יוצאי-ערב כיתומים חסרי כול, והמקומות הזמניים (המעברות), בהם הקימו את צריפיהם ואוהליהם, "גילמו את שיא השוליות".

כדי להמחיש ולפרט שוליות זו מהי, פורשת ברנשטיין תמונה עגומה למדי, בה חרף פעילותו של הממסד (הממשלתי והמוניציפלי) בטיפול במהגרים אלה, הצטיירה המעברה כבית כלא (אם כי ללא קירות). הכול היה פתוח לצאת ולהיכנס, אבל למעשה – לא נוצר כל קשר עם החוץ, ובוודאי לא עם גורמים בעלי השפעה שיצאו לעזור ולחלצם. כך מוצאים תושבי המעברה את עצמם כלואים בזרותם, כשהם תלויים בכל צעד בפקידות אדישה, שמרצונה או שלא מרצונה מספקת להם דיור לא אנושי, תנאים סניטרים ירודים, מים במשורה, חוסר תאורה, תחבורה בקושי, שירותי חינוך ובריאות מינימליים, שלא לדבר על אי סדר באספקת מזון. והמדכא מכול – חוסר עבודה משווע ואבטלה קשה.

סמי מיכאל בספרו "פחונים וחלומות" פורש תמונה דומה, כשהוא ממקם אותה במעברה שהוקמה בחיפה על צלעות הכרמל, חשופה ופרוצה לרוחות הים וההר. עם זאת, לא המראה הקשוח ומסכנוּת הקיום יש בהם כדי לזעזע, כמו ההתחקות אחר התופעה הדגנרטיבית המתפתחת כאן, דהיינו: כיצד חיים ב'לא-מקום', עושים את היושבים בו 'ללא-אדם', כשהם מותנים על פי צלמו ודמותו, ומקבלים מדעת או שלא מדעת את חוקיו האומללים והאלימים. שהרי מי הוא אותו קהל מהגרים שמיכאל מקרב לקדמת הבמה, כדגם מייצג לבחון ולבדוק אותו בספרו זה?

כמו בהמשך ל"סופה בין הדקלים" ו"אהבה בין הדקלים", פונה מיכאל לעסוק גם כאן בקהילה הבגדדית, והפעם בשבר הגדול הפוקד אותה עם גירושה מעיראק (בעקבות הקמת המדינה), והפיכתה לקהל מהגרים. כידוע, כל עוליה ומהגרייה (ציונים ולא ציונים, בעלי השכלה ועמך, מעמד כלכלי גבוה ונמוך), נאלצו להשאיר אחריהם את כל אשר להם, ולבוא לכאן כמו היו עירום ועריה: משירים מעליהם לא רק את נכסיהם וחפציהם אלא גם את זהותם, עיסוקם, מעמדם וכבודם. ואכן, כמו באחת הפכו יהודי עיראק לאלמונים חסרי נוכחות, כאשר העלו אותם במשאיות לאותו 'לא-מקום' (מעברה) ולאותה מציאות לא-מובנת, שסתרו את דרך תפיסת עולמם, חינוכם ואורחות חייהם, לכדי דרדור חשיבתי-רגשי-התנהגותי.

בספר נעורים זה, חושף מיכאל את תהליכי ההתדרדרות הפוקדים את קבוצת המהגרים יוצאי עיראק, כאשר עם דיכויים הנפשי ואינוסם הזהותי, הם שוקעים אט-אט הן מבחינה פרסונלית והן מבחינה קהילתית ציבורית. עם זאת, סיפורי מעברה אלה הם גם סיפורים של נגד: התנגדותו של הרוב הדומם המוכה והנדהם אל מול תופעותיה המחליאות של המעברה, בניסיון לשמור על זקיפות קומתו ולא כל שכן על מוסריותו וערכיו. כאמור, האקלים הדגנרטיבי שהכתיבה המעברה גבל לא רק בחוסר מעש של אבטלה כפויה, פיתויים למעשי גנבה קטנים (ולו רק להאכיל את המשפחה), וחנופה לרשויות המעברה (כדי ליהנות מקרבה לצלחת); האקלים הדגנרטיבי של המעברה ייצר כמו מאליו אספסוף פרוע, שבמעשי בריונותו פרק כל עול ומשמעת (לרבות עול תורה ומצוות), כשהוא פוגע ומציק לבני הקהילה עצמם.

המעברה היא "הגיהינום", אומרת לולו הישישה, שלא עוצמת עין כל הלילה, כשעבריינים מהמרים תחת חלונה, והס מלומר מלה פן יהרסו את פחונה;[IV] או, המעברה היא "מזבלה" בפיו של הנער שמעון (מזבלה, לאו דווקא של לכלוך פיזי כמו של לכלוך אנושי).[V] במלים אחרות, "פחונים וחלומות" הוא סיפורם של מהגרים במאבקם היומיומי כנגד קריסתם שלהם ושל קהילתם, כאשר מאבק זה מתנהל לא על ידי מנהיג או לוחם בשער, אלא על ידי כל אותם מוחלשים, מוכפפים ומוכי הלם, מבוגרים כילדים, כשכל אחד מגייס לו בחוסר אוניו את כלי 'מלחמתו' שלו, כדי לנסות לשרוד למרות הכול – בהגינותו, ביושרו ובנימוסיו הטובים. למותר לציין, כי מאבק יומיומי זה הוא גם מאבקם של הנערים, גיבורי הספר.

במרכז העלילה עומדת חבורה קטנה של נערים ונערות, וביניהם שמעון (האם הוא גלגולו של נורי או סעיד?), המחפש כל דרך כדי להתנער מהמעברה ולחזור אל חייו הנורמטיביים כפי שהיו "שם", כתלמיד תיכון. אלא שחיי המעברה מצרים את צעדיו כך שהם מונעים ממנו להשלים את לימודיו (אין במעברה בית ספר לבני גילו), דוחים אותו מכל עבודה (מעסיקים רק מובטלים בעלי משפחות), ומפקיעים אותו בעל כורחו להסתובב כנער הפקר ללא מסגרת. כך הוא וכך חברו כדורי, ואילו דעבול, שנפשו יצאה למלאכת הצילום, השיג מאן-שהוא עגלה עם סוס מט ליפול, לאסוף ירקות רקובים בשוק ולמכרם לנשות המעברה (לפרנסת אמו האלמנה). גם ג'נט העדינה והמשכילה (שאחיה כלואים בעיראק בשל פעילות ציונית), הועסקה תחילה במכבסה, אך פוטרה בשל צליעתה (תאונה שקרתה לה במולדתה); ואילו שרלוט, גאוות המשפחה, חוזרת יום-יום בוכייה, בשל גבירתה היודעת רק להעליבה.

שמעון לא בוכה. הוא גם מנסה שלא להיפגע מול הערותיהם הצורבות של החיפאים, אבל איך אפשר?[VI]) כאמור, שמעון מודע לחייו החצויים בין המקום החיפאי הנורמטיבי והמהוגן, לבין הלא-מקום המופקר והמוזנח של המעברה. לפיכך הוא מרבה לשוטט ברחובות – לא רק לחפש עבודה אלא גם ללמוד את העיר, את הישראליות שבה, וממילא את המולדת החדשה שאליה הוא כל כך רוצה להשתייך. אבל חיפה הוותיקה דוחה אותו ממנה. שהרי עצם היותו מהגר, תושב מעברה, ויוצא העדה העיראקית, עושים אותו למעין מצורע. והשאלה שאמורה להישאל על ידי כל נער או נערה בני ימינו היא מדוע?

מדוע מגרשים אותו מהתור באטליז; מדוע כשהוא מציע לשמש כסבל, תוקפים אותו במילות גנאי ("גנב", "שקרן", "מנוול" "פושע"); או  מדוע פנסיונר קשיש מאיים עליו במקלו בטענה: "מישהו חייב ללמד אותם להתנהג כמו בני אדם"? כלומר, היחס לשמעון הוא לא כל כך אישי, כפי שהוא קולקטיבי: שהרי מעצם היותו מהגר הוא מתמיין תמיד תחת דפוסיות של "ערב רב", "פליטים חסרי תרבות", "מוטב להישמר מפניהם", ולכן הוא מסומן לא רק כ"לא שייך", ו"לא משלנו", אלא גם כמסוכן לחברה ולסדריה הטובים. יתרה מזו. הסיכון שמטיל שמעון על החיפאים רק הולך וגובר, כשהם מזהים בו "מהגר מארץ ערבית". כאן הדמוניזציה לגביו כיוצא-עיראק, מתעצמת, כשהיא מדמה אותו לאויב הערבי המתהלך ברחובותיהם השקטים כמו בא להשמידם. וכך מזהירה אמא חיפאית את ילדיה: "עודד, אילנה, תיכנסו הביתה… את כל הסביבה הם קלקלו (יושבי המעברה, י"ב)… כולם כמו ערבים".

לא בכדי אין שמעון מפסיק למלמל לעצמו "אני לא גנב" (כמו לחזק את האני העצמי שלו, כנגד הדימוי המעוות שמדביקים לו מבלי להכירו); ולא בכדי מחליט דעבול (לאחר שבעל חנות ספרים חוסם את הכניסה ממנו ומגרש אותו באיומים), שאין להטיל בו את האשם אלא בבני הארץ הזאת:

"אינך מבין שמעון. הם לא רוצים בנו. בני כמה אנחנו? אומרים לנו שאנו צעירים, אבל אני כבר נמאס לי. תראה את רעמסס (הסוס), כמה הוא שמח כשהוא פוגש סוס אחר, כל סוס, ולא אכפת לו באיזו חצר גדלו. יום יום הוא מושך עגלה כבדה ואינו עייף. ואנו כבר עייפים. אתה יודע למה? בכל מקום, בכל פינה, אצל כל חנווני, אני צריך לעמוד ולשכנע את  האנשים שאני לא רמאי, איני בטלן, איני מטומטם – זה הדבר הקשה ביותר. לשכנע את המטומטמים שאינך מטומטם".

כאמור, מאבקם של הנערים על זהותם הוא עיקרה של העלילה המתפתחת, בהתנהלו גם מבית גם מחוץ. מבית – מגונן שמעון על זהותו, מפני הניוון במעברה, העבריינות הגורפת, אבל גם מפני קריסתם של הוריו, ה"מְיַיתְמים" אותו בטרם עת: האב והאם, המתקשים לשאת את השפלתם כמובטלים וחסרי כול, מאבדים ממזגם הטוב ומסמכותם הדואגת: האב יושב שעות בבית קפה עלוב מכונס בעצמו, והאם, כדי שלא תצא מהדעת, כדבריה, מטיחה את כעסיה בסלע ענק התקוע בגינת הירקות שהיא עמלה עליה.

ואילו בחוץ, מגונן שמעון על זהותו, כראויה וערכית להיות "אחד משלנו", כשהתגוננות סיזיפית זו מבהירה לו יותר ויותר אותו כשל ציוני שלא נצפה מראש, דהיינו: חלום קיבוץ הגלויות בארץ המובטחת, שהיה למפגש דורסני בין בני היישוב הוותיק לבין ציבורי המהגרים ממערב ומזרח, כאשר אלה הקולטים מסרבים להכיל בחברתם את זה שמקרוב בא ("המהגר הביתה" בלשונו של איתמר יעוז קסט), כל עוד לא עבר חיברות-מחדש (רה-סוציאליזציה) שיש בה כדי להפכו מ"אבק אדם" ל"ישראלי מצוי".[VII])

תהליך זה של רה-סוציאליזציה פעל באגרסיביות יתר כלפי היהודים יוצאי ערב. כי "בעוד שלמהגרים האירופאים נדרשה רק 'קליטה', למהגרים מאפריקה ומאסיה נדרשה 'קליטה באמצעות מודרניזציה'" (ההדגשות שלי, י"ב). כלומר, המורשת התרבותית של יוצאי ערב נתפסה על ידי ההגמוניה הישראלית (האשכנזית) כ"טרום מודרנית" (דהיינו נחשלת, פרימיטיבית) – ומכאן נדחתה על פי אותו "פונקציונליזם סטרוקטורלי" שעניינו אירופוצנטריות; יוצא אפוא שאם "שוֹנוּת תרבותית נקבעת כמכשול בפני הסתגלות" (מסכמת שוחט), היה על יהודי המזרח לעבור תהליך של 'דה-סוציאליזציה' (מחיקת המורשת), כדי להיבנות לקראת תהליך של 'רה-סוציאליזציה' ("התבוללות באורח החיים הישראלי").

גם איתמר יעוז קסט מבקר קשות את תהליך קליטתם וחיברותם של פליטי השואה בארץ, במלים כמו "התבוללות" ו"המרה" ("המרת הזהות לשם התבוללות חדשה – והפעם בקרב הסביבה הישראלית הקולטת"), ומשה ליסק בוחר להכתיר את מחקרו בנידון: "העלייה הגדולה בשנות החמישים, כשלוונו של כור ההיתוך" או כדבריו שם:

"המפגש בין הוותיקים… ובין העולים מהמזרח… לא התרחש על בסיס יחסים שוויוניים", "בעיצומו של המפגש הבלתי סימטרי הזה… נעשו… שגיאות רבות", ובעיקר הפגיעה "בנורמות היסוד (המורשת, י"ב) של הקהילות המסורתיות". פגיעה זו עוררה גם התנגדות, וגם אם הצטיירו יהודי המזרח כציבור פאסיבי, הנה כאן חרגו מעצמם. ללמדנו כי  התנגדות זו לא עמדה בסימן של הקשיים הכלכליים, כמו בשל "התעקשותם לשמר את הנורמות המסורתיות והתרבותיות שלהם" (ההדגשות שלי, י"ב).

התנגדות זו מוצאת את ביטויה גם בקרב נערי המעברה, ולא כל שכן אצל שמעון המתעקש לשמור על "אחרותו", או על 'תמונת התשליל' המזרחית שלו בעיני האשכנזים. אחד הכלים האפקטיביים לדרך התנגדות זו הם החלומות, וכבר הפרק הראשון פותח בחלום ההפגנה, כששמעון הוא ראש וראשון להוביל את ההמון הזועם לזעוק בראש חוצות את אפלייתם ("איפה הסתירו עד עכשיו את הארץ הטובה הזאת?"). הספר מובנה מלכתחילה במתח שבין מציאות וחלום, כאשר "החלומות" מְתַפְקְדים כתשובה יצירתית וקונסטרוקטיבית למציאות חסרת האונים של "הפחונים".

ואכן, שמעון עוסק בחלומותיו בכל האלמנטים היומיומיים הראליים שלו, כשהוא בונה אותם מחדש בסיטואציות חלופיות של פנטזיה, או בלשון הפסיכולוגים – סיטואציות מתקנות. כלומר, שמעון הוא מעין מתקן עולם, שמצהיר במציאויות האלטרנטיביות שלו שניתן ואפשר גם אחרת לחיות כאן כאדם וכחברה (כך למשל: המפגש האגרסיבי באטליז בינו לבין הגברת עם הכלב, מתחלף בחלום – לאלטרנטיבה של מרפאה לכלבים מוכי גורל, כשהוא שמעון, בתפקיד הווטרינר, מעניק לכל הבא משירותיו הטובים, לרבות גברת זו). בסדרת פנטזיות אלה, מתעצם שמעון כאותו סופרמן בסרטי הילדים, כשכל עניינו הוא לעזור ולטפל בנזקקים באשר הם (כמו רופא טיפולי בזקנים וחולים או שר שיכון הדואג לקורת גג). עם זאת, פונים החלומות לתקן לא רק מצבים אלא גם דמויות, ובעיקר אלה מיושבי המעברה הגסים והאלימים, כמו יהודה הבריון, שבאיומיו מכריח את ילדי המעברה, ושמעון ביניהם, לגנוב עבורו. אלא שגם כאן מפליא שמעון לתקנו מחדש, כאשר הוא "מלבישו" בתפקידים חלופיים, כמו מוכר גלידה חביב או קיבוצניק שהפך את המעברה לבוסתן גדול.

לא כולם מקבלים את שמעון כנער חולם, ואפילו ג'נט שהיא חברה קשובה לו, "מאשימה" את חלימתו כבריחה מן המציאות ואי לקיחת אחריות כבוגר. "'מתי תתבגר שמעון?", היא כמו גוערת בו, ואילו שמעון לא רק שאינו מתנצל, אלא מתעקש להוכיח את יתרונו על אנשי המעברה כנער-חולם: "'שם', אמר והורה בידו כלפי הפחונים, 'כולם מתגעגעים על העבר, ואינם מאמינים עוד שיהיה טוב. לכן הם לא חולמים'". לפי מיכאל, החלום – לא רק שאינו בריחה, אלא הוא כוח עזר ותמיכה תראפויטית בכל מצב של שפל; לפיכך, הוא כמו יוצא לעודד גם את קוראיו הצעירים לחלום, בהסבירו (מפי שמעון) כי המיואשים הם לא אנשי חלום, ולכן אין בהם התקווה להתנער ולהילחץ, ואילו החולמים – הם נושאיו של השינוי ושל האפשרויות הבלתי נידלות לעתיד לבוא.

למותר לציין כי מסר הומאני זה, כוחו יפה לא רק לילדי המעברה של שנות החמישים, אלא לכל ילד מודר, 'אחר' ו'שולי' בחברתנו; ומכאן שהדיון הסיפורי המטאפורי שבין 'פחונים' ו'חלומות' – עשוי להתקבל רלוונטי גם היום.

 

 

פרופסור יפה ברלוביץ – המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר אילן. כתבה עבודת מ.א. בנושא: "למהותה של ספרות ילדים". פרסמה מאמרים ומחקרים על אודות ספרות הילדים בארץ ובעולם. במשך שנים לימדה קורס מוביל תחת הכותרת: "ספרות ילדים – פואטיקה ותקשורת".

 

 

  1. במים נושקים למים  החלו מופיעות דמויות ילידיות, ולא עוד אלא מהאיליטא החברתית המקומית, במעגל הקרוב לגיבור המרכזי – המהגר; ביונים בטרפלגר, מופיע לראשונה גיבור מוביל – כבן הארץ  הזאת (בן לאם ערביה, שגדל על ידי אם יוצאת שואה); ובמעוף הברבורים  שני הגיבורים הבלעדיים, הם לא עוד מהגרים או ילידים אחרים, אלא שני אחים חיפאים, צברים דור שני (האחד קצין וסופר, והשני – יערן []
  2. "המעברות היו אמורות לשמש דיור ארעי… בפועל ההתפתחות הייתה שונה. 40 המעברות הראשונות אשר הוקמו ב-1950, התרבו והגיעו ב-1951 ל-127 מעברות אשר אכלסו כ-250.000 אנשים. המעברות היו מעין עולם בפני עצמו, מבודד מבחינה גיאוגרפית ומבחינה חברתית" (ברנשטיין 1980, 6 []
  3. בקרב העליות מאירופה בתקופת היישוב ולא כל שכן בתקופת המדינה, הוקמו אגודות יוצאות אותה עיר, קהילה או ארץ (מה שנקרא Landsmenshaft ). []
  4. מיכאל מסביר שאלמנטים יהודים עבריינים היו גם בבגדד, אבל כוחה של הקהילה וחסונה הדתי המוסרי שם, יכול היה לרסנם ולצמצמם. לא כן בישראל. באנדרלמוסיה של המעבר, התפרקה כל יראה מסמכות (סמכות אלוקית, סמכות קהילתית, סמכות הורית משפחתית), ואלמנטים פרועים החלו משתלטים באמצעי איום והפחדה. []
  5. ראו ספרו של שלמה קאלו הערימה (קאלו 1962)  המשתמעת גם היא במטפוריקה זו, וכך גם סמי מיכאל בספרו שווים ושווים יותר  בסצנה בה דוד, חייל מילואים, חולף בשיירה צבאית על פני מזבלת חיריה, ומזהה בה את המעברה, בה גדל לפנים. וכך הוא מהרהר בינו לבינו: "מעברת חיריה לא כוסתה עצים…: היא הפכה מזבלה ענקית שקלטה יום יום את אשפת תל אביב… מיום שזכרתי את מעברת חיריה, ידעתי שאנחנו, כל היושבים שם, נזרקנו אל המזבלה האנושית ההיא על ידי אותם אלמונים חיוורי פרצוף, אזרחי העיר הגדולה… האנדרטה הלמה אפוא את האסון האנושי שהתחולל שם". (מיכאל 1974, 10) []
  6. ראו התקרית בבוא שמעון להחזיר לבעליו שטיח גנוב (שנמצא במעברה), ובמקום להודות לו, מאשימים אותו בגניבה; או – כשהוא מתעכב באטליז לשחק עם כלב לבוש בגדים, גבירתו תוקפת אותו בטענה כי הוא זומם לגנוב אותו ממנה. שמעון נפגע, אך כאשר האחרים בתור מחרים מחזיקים אחריה, הוא אוזר אומץ להחזיר לה באותה מטבע (מיכאל 1979, 51-53, 17-20 []
  7. מדבריו של בן גוריון: "הגלויות המתחסלות ומתכנסות בישראל אינן מהוות עדיין עם אלא ערב רב ואבק אדם".  (מצוטט מתוך: ליסק, 1999, 63) כאמור, בן גוריון הצדיק מדיניות אגרסיבית זו של ישראליזציה, במטרה לחנך מחדש את המהגר וטען: "אנו רוצים לסגל העלייה… להווי הישראלי… לשוויון הישראלי, לגבורה הישראלית, לתרבות ולחברה הישראלית. אנחנו רוצים שמהנוער [כאן התימני, י"ב], יצאו מפקדים לצבא כמו מהאשכנזים… למחוק כל הבדל מיותר ביניהם ובין יהודי אחר… להפכו עד מה שאפשר במהירות האפשרית מתימני ליהודי השוכח מאין בא, כמו שאני שכחתי שאני פולני". ( מצוטט מתוך: ליסק, 1999, 69 []
כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.