1 ספרות

להצביע על הפגם הנסתר מעיני כולנו בעולם המודרני ועל המחיר שאנחנו משלמים / יחיעם פדן

מאמר העוסק בחשיבות של ספרו האהוב של מיכאל אנדה, "מומו"

אפריל 24, 2016  

המאמר הנ"ל הוא אחד משבעים מאמרים שיהיו בספר פרי עטו של יחיעם פדן, "היתומים יוצאים להרפתקה", שידון במיטב ספרות הנוער.

 

א.

מומו היא נערה מסתורית שהופיעה משום מקום, הפכה את הריסות האמפיתאטרון העתיק לביתה והתיידדה עם כל תושבי העיר. לא רק ילדים אהבו להקשיב לסיפוריה ולשחק אתה, אלא גם מבוגרים ביקשו את קרבתה ושיתפו אותה בהתלבטויותיהם. בהמשך התבסס מעמדה עוד יותר, והיא נעשתה מעורבת, למשל, בחייו של בֶּפּוֹ מטאטא הרחובות; או באלה של מר פוּסי הסַפָּר; וגם בחייו של ג'ירולמו המכונה גיגי, שעסק בין היתר בהדרכת תיירים. עם חלוף הימים התגלו למומו – כמו שקרה לילד בסיפור של אנדרסן על בגדי המלך החדשים – מערומיה של הקדמה המודרנית. מה הם המערומים האלה? אין צורך למהר: הסיפור מתחיל עם בואה של מומו לעיר הגדולה ונבנה לנגד עינינו בד-בבד עם האגדות המסופרות בו, נדבך על גבי נדבך, כמו הגלובוס של הרודן מרקסנטיוס האדום שעליו מספר גיגי, מדריך התיירים, ואצבעו מורה על שרידי האמפיתאטרון:

"לעת זקנה נטרפה דעתו של מרקסנטיוס האדום… ובטירופו נתפס לרעיון לעזוב את העולם הישן לנפשו ולבנות עולם חדש לגמרי – חדש-חדשדש. הוא ציווה להתקין גלובוס שישווה בגודלו בדיוק לכדור הארץ הישן ולייצג עליו בנאמנות גמורה לטבע את כל הנמצא על פני כדור הארץ. […]

"תחילה בנו כן, שעליו יעמוד הגלובוס העצום. ואת חורבתו של הכן הזה, גבירותי הנכבדות, אתן רואות פה לפניכן. אחרי כן ניגשו למלאכת הבנייה של הגלובוס עצמו – כדור ענקי שגודלו כגודל הארץ. וכאשר הכדור היה מוכן, עיצבו עליו בחיקוי קפדני את כל הנמצא על פני הארץ. […]

"גם האנשים, כמובן, עקרו את דירתם אל הגלובוס החדש, שהרי הישן כבר אזל כולו. מרקסנטיוס נאלץ עתה להכיר בעובדה שככלות הכול נשאר הכול כשהיה, ואז עטף את ראשו בטוגה והלך לו. אנה הלך – לא נודע מעולם."

שתי הגבירות הקשישות העדינות פלטו צווחת בעתה ונשאו את רגליהן וברחו.

רק תארו לעצמכם כי סיפוריה של מומו מושכי לב עוד יותר!

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

יותר מכול מצטיינת מומו בהקשבה. רות נצר מציינת כי אנשי העיר באים אל מומו לספר לה על עצמם, אבל "ההקשבה המיוחדת של מומו מוקדשת גם לחיות וצמחים, לגשם , ולטבע עצמו. הקשבתה מרפאה ציפור כנרית ומשיבה לה את יכולת השירה שלה."[I] ואם כן, הכול נפלא בעיר שלנו? לאו דווקא.

החלק השני, "האדונים האפורים", מיוחד כולו לדרך שבה מוליכים שולל את התמימים (כלומר, כולנו): מוכרים לנו יעילוּת והצלחה וגוזלים מאתנו את האכפתיות ורגשות אחרים המעניקים טעם לחיינו. האדונים האלה, עם הסיגרים המצחינים והפנקסים שלהם, עוברים בין ידידיה של מומו ומציעים להם לחסוך אצלם, בבנק הזמן. ה"רכוש" של כל אחד מאתנו הוא סך השניות של חיינו, ואנחנו בוחרים איך להשקיעו: בשינה, בשיחה, בעזרה לזולת – כל המעשים הנותנים טעם לחיינו – או אולי ב"חיסכון". החיסכון הוא ויתור על כל מה שנחשב לבזבוז זמן בעיני האנשים האפורים, המציעים לשלם ריבית על זמן שנחסך אצלם.

הם משכנעים את האנשים לזנוח מעשים "חסרי תועלת", כמו משחק עם ילדים, טיפול בחיות מחמד או דאגה להורים זקנים – כי לכל אלה אין ערך בעיניהם. תחילה רק המחבר אינו מסכים: "זמן הוא חיים," הוא חוזר ואומר לנו, "והחיים שוכנים בלב." ואז הוא מוסיף: "ככל שהרבו האנשים לחסוך בו, כן היה להם פחות ממנו." רות נצר כותבת, "העיר מלאת החיים הופכת לסיוט תעשייתי ממושטר ואפור. האנשים עובדים כאוטומטים." נשמע מוכר?

מתוך העיבוד הבימתי לספר של הסטודיו למשחק יורם לוינשטיין

מתוך העיבוד הבימתי לספר של הסטודיו למשחק יורם לוינשטיין

עד מהרה תגלה גם מומו את טיב השינוי המאיים על חבריה – שאת זמנם גוזלים האדונים האפורים לטובת הבנק שלהם – ותבין כי עליה להציל אותם. חוסנה של מומו נובע גם מכך שהיא מבינה כי האנשים מסביבה משועבדים ל"חובה" השוללת מהם את חייהם. וכמו שמסבירה רות נצר: "במובן הזה [מומו] היא כמו פיטר פן, שברח לארץ 'לעולם לא', ארץ הפנטזיה, בגלל הפחד שיצטרך ללכת לעבודה כל יום מתשע עד חמש. אולם, בניגוד לנסיך הקטן ופיטר פן, שלא מקבלים את החיים ובורחים מהם […]" מומו נחושה לעזור לאנשים אחרים. למזלה, חולשתם של האדונים האפורים היא שגם הם אינם יכולים לשקר למומו.

הקורא מנחש בצדק כי הנערה המיוחדת במינה תשים את נפשה בכפה ותצא להילחם בארגון הנתעב שגוזל מתושבי העיר את נשמתם. לימינה תעמוד רק צבה המתקשרת אתה בעזרת הודעות המבליחות על גבה. בהמשך יהיה מרדף עוצר נשימה, מפגש מחריד של האדונים האפורים ומזימה שהם רוקמים במיוחד נגד מומו. ואז יהיה גם שיר-חידה מקסים שיציג לה מאסטרו הוֹרָה (שמו המלא סקונדוס מינוטיוס הורה – שנייה דקה שעה בלטינית), ונגיע אל החלק השלישי, "פרחי השעות". מאסטר הורה יצייד את מומו בעצות מועילות, אבל היא תבין כי את המלחמה הממשית היא חייבת לנהל בעצמה. בשלב הראשון תהיה ידו של האויב על העליונה, ובאמת מה ילדה קטנה יכולה לעשות מול צבא של אדונים בחליפות ועם סיגרים, גם אם פרח השעות נמצא בידה? אבל טיבה של ספרות נוער שהיא חדורת תקווה, ולכן ברור מי ינצח בסופו של דבר. ואולי לא?

המאסטרו חושף את מומו לברֵכת המים שנפתחים בה פרחי השעות, וזו תרומתו העיקרית למהלך הסיפור. לנוכח התהליך המחזורי של פריחה וקמילה מבינה מומו את משמעותו האמתית של הזמן: תודעת הזמן היא תודעת המוות, אבל הזמן הוא הווה מתמיד – כדברי המאסטרו, שאמר לה כי אין עבר ואין עתיד – ולכן אין תנועה בזמן ואין מוות.

חלקים בעלילה וגם כותרת המשנה של הספר, "הסיפור המוזר על גונבי הזמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב", הזכירו לי סיפור חינוכי מימי ילדותי: ארבעה ילדים עצלים, המתקשים לקום בבוקר, מגיעים באיחור לבית הספר, אינם מכינים שיעורים (וכן הלאה) מגלים שהפכו לזקנים; שנות חייהם נגנבו מהם. כשמתברר להם כי ארבעה מכשפים ניכסו לעצמם את חייהם, הילדים-הזקנים נחושים להחזיר לעצמם את הגזלה.

גם אם הזמן אינו נגנב ממש, אפשר ללמוד עליו משהו בעוד כמה ספרים. ב"ילדת הגבעות", למשל, הזמן בקרב בני אדם נמשך בקצב שונה מזה שבתֵּל; ב"גן החצות של טום" יש מעברים בזמן; גיבורי "המהלכים בקצוות" יכולים לנוע קדימה ואחורה בזמן; ובספרי "נרניה" הם מתבגרים בממלכה הקסומה כמלכים – וחוזרים לגיל שהיו בו טרם החלה ההרפתקה ומגלים שלא חלף גם רגע (בפעם הבאה שיגיעו לנרניה הם יהיו שוב ילדים). בספר שיהיה בו גם המאמר על "מומו" ואולי יראה אור, הקדשתי מאמר לכל אחד מהספרים האלה, ותרמה לכך גם העובדה שהזמן מהלך עלי קסם.

אבל ברור ש"מומו" הוא ספר נפלא ויחיד במינו, ובמרכזו משל על החיים המודרניים ועל השפעתה המשתקת של שגרת החיים החדשה: שעות עבודה ארוכות, מקום עבודה ובו לא רק מסעדה אלא גם מכון כושר, פנאי מצומצם, מתוכנן עד השנייה האחרונה. באמצעות נערה אחת עשויה לבלי חת נבנית פנטזיה המזכירה באורח מפחיד את המציאות שרבים חיים בה היום – ומאפשרת למחבר להציג את התחרות ואת ההשתעבדות לעבודה ולשכר, נושא הרחוק מהילדות ובכל זאת מרתק את הקוראים, מבוגרים ובני נוער כאחד. על כך נוספים הרפתקה בלתי רגילה ודמויות מרהיבות. הספר נכתב ב-1973, ואנדה היה מודע לכך שהוא מקדים את זמנו בעיסוקו בהפיכת הזמן לעניין הרודף את האדם המודרני, ולכן התיר לעצמו לכתוב באחרית דבר כך:

"רשמתי את כל הסיפור הזה מן הזיכרון, בדיוק כמו שסופר לי. […] הייתי אז במסע גדול (ועודני במסע זה גם עכשיו); והנה, לילה אחד חילקתי את תא-הרכבת שלי עם נוסע תמוה – תמוה במובן זה, שבשום-פנים לא היה באפשרותי לקבוע את גילו. בתחילה הייתי סבור כי יושב אני מול שב זקן, אך עד מהרה נוכחתי לדעת כי כנראה טעיתי בדבר, שכן עמיתי לנסיעה נראה בעיני לפתע צעיר מאוד. ואולם גם רושם זה נתגלה במהרה כטעות. […] האיש סיפר לי בעת המסע הלילי הארוך את כל הסיפור הזה. אחרי שסיים, […] הוסיף הנוסע הפלאי עוד משפט אחד, שאיני רשאי להעלימו מידיעת הקורא.

"'סיפרתי לך כל זאת,' אמר, 'כאילו כבר התרחשו הדברים. וגם הייתי יכול לספרם כך, כאילו הם רק עתידים להתרחש. בשבילי אין כאן הבדל גדול.'"

מבחינת השפה דווקא מרגישים בהשפעת הזמן… מאז שהספר תורגם.[II]

אין ספק ששפת הספר הייתה יפה לשעתה, ורוב התרגום עודנו יפהפה; עם זאת, ייתכן שמתקרבת השעה לתרגם מחדש את "מומו" כדי להתאימו לשפתם של בני נוער בימינו. דוגמה לתרגום ששוב אינו מובן: "הלוא רימית אותי כהלכה, ואת זאת אינני חייב לסבול," אומר נינו, וההסבר הוא כי: "יום אחד ביקש ניקולה לקנות תמונה […] ונינו, בהתמקחות זריזה מאוד, הביאו לבסוף לידי כך שניקולה הציע לו במחירה את מקלט-הרדיו שלו. נינו צהל בסתר-לבו, מאחר שניקולה יצא כמובן בהפסד ניכר, עסקת-החליפין נעשתה. אחרי-כן יצא לאור, כי בין התמונה לבין לוח-הקרטון, המשמש לה כגב, היה תחוב שטר-כסף – ונינו לא ידע עליו דבר. עכשיו נמצא הוא המקופח, והיה מוקנט."

גם בפרקי הפנטזיה מסתמנים קטעים שמצלצלים ארכאיים:

האדון הזקן בא לקראתה בחיוך של שמחה ובידיים מושטות לפנים. ובהיותו הולך וקרב אליה, נדמה היה למומו שעם כל פסיעה הוא הולך ונעשה צעיר יותר. כאשר עמד לבסוף לפניה, אחז בשתי ידיה ולחצן בלבביות, כמעט שלא נראה מבוגר ממומו עצמה.[III]

[…] "יש לפעמים רגעים כאלה במהלך-העולם," הסביר מאסטרו הורה, "שבהם מזדמן צירוף מיוחד במינו. כל הדברים וכל היצורים, עד לרחוקים שבכוכבי-מרום – הכול פועל אז יחד בהתאמה חד-פעמית לגמרי, בדרך שאינה חוזרת על עצמה, וכך יכול אז להתרחש משהו שאינו בגדר-האפשר – לא לפני-כן ולא אחרי-כן. למרבה-הצער אין האנשים מבינים בזה בדרך-כלל, ואינם יודעים לנצל את שעות-הכוכבים, שעל-כן חולפות הן לעתים קרובות בלי שיבחינו בהן. אבל אם ישנו מישהו שמכיר אותן, אזי מתרחשים בעולם דברים גדולים."[IV]

ב.

מיכאל אנדה (1995-1929) נולד בבוואריה, גרמניה, והחל לכתוב במינכן: סיפורים, תסריטים, מערכונים לקברט, הומורסקות ופזמונים. מספרו הראשון, שראה אור ב-1960, התגלה כסופר פנטזיה מובהק: "ג'ים ונהג הקטר" מספר על תינוק שחור המובא בחבילת דואר – בטעות – לאי הקטנטן נוחייה שבו חוץ ממלך יש רק נהג קטר ושני תושבים אחרים. לַנדָה מטלון התאהבה בספר ותרגמה אותו לעברית (1965). ההוצאה לאור הקטנה, "אביגיל", לא הצליחה לפרסם את הספר. לשם כך נדרשו עוד 17 שנים.[V]

את "מומו" (1973) תירגמה לעברית חנה טויכסלר (1983), והוא נדפס בסדרת "מרגנית" בעריכתי. מאחר שהוקסמתי כליל, השקעתי זמן בחיפושים אחרי הוצאת "אביגיל" האנונימית, ולנדה מטלון הסכימה למכור למו"ל (זמורה-ביתן) את הזכויות של "ג'ים ונהג הקטר", אם יקנה גם את הספרים שעוד לא נכרכו. לנדה מטלון תרגמה לבקשתי גם את ספר ההמשך, "ג'ים וכנופיית ה-13" (מ-1962; ראה אור ב-1986).

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

בינתיים רגשה הקהילה הספרותית מן השמועה שאנדה כתב ספר חדש. המקדמה שביקשה ההוצאה לאור הגרמנית מזמורה-ביתן הייתה גבוהה מדי, ולכן "הסיפור שאינו נגמר" (1980) ראה אור בהוצאת "לדורי" (1984) בתרגומה של חוה פלץ; רק ב-2015 ראה אור תרגום חדש לספר זה, של חנה לבנת, ב"מרגנית" בשיתוף "לדורי". רבים רואים בספר הנודע, "הסיפור שאינו נגמר", את ספרו הטוב ביותר של אנדה; ואין ספק שהרפתקאותיהם של בסטיאן ושל בני ארץ פנטזיה הן הצבעוניות ביותר, עולות אפילו על אלה שבספרו הראשון. "הסיפור שאינו נגמר" אכן נפלא, אך מצייר תבניות רעיוניות (כמו האפשרויות הבלתי נדלות של בריאה בפנטזיה) וממלא אותן תוכן, ואילו "מומו" הוא סיפור הצומח מתוך עצמו והעולם מתמלא בו. (את ספרו הסוראליסטי של אנדה למבוגרים, "ראי בתוך ראי" 1988, תרגם שלמה טנאי.)

יותם שווימר כתב: "אם נבקש להתחקות אחר סגנונו של אנדה, נמצא בכל כתביו שילוב יוצא מן הכלל של הומור ואירוניה, ביקורת ופילוסופיה, האדרה של הדמיון והכוח הטמון בכל אחד מאתנו לשנות את המציאות ולהשפיע עליה. מרבית כתביו שויכו לז'אנר הפנטזיה, ואכן יש בהן מידה לא מבוטלת של חריגה מהראליזם. וכמו ספרות פנטזיה טובה, החריגות הללו אינן רק עשירות באפיונים חיצוניים מרהיבים, אלא יש בהן כדי לשקף את החברה האנושית, את הראליה מרובת הפגמים, הנדרשת לתיקון מתמיד. הדבר נכון בנוגע ל'ג'ים ונהג הקטר', אך ניכר במיוחד ב'הסיפור שאינו נגמר' […] וביצירתו החריפה ביותר מבחינת התוכן הביקורתי, 'מומו'."[VI]

בהספד שפורסם אחרי מותו, צוטט מיכאל אנדה מתוך ריאיון שהעניק לעיתונאי שנים אחדות לפני כן. דבריו נשמעים כאילו נסבו על "מומו": "המקור היחיד שמזין את עבודתי הספרותית הוא התשוקה למשחקי דמיון חופשיים ובלתי מודרכים," אמר; בהמשך הצהיר כך:  "אם אנשים שוכחים שיש להם עולם פנימי, הם עלולים לשכוח גם את ערכי המוסר שלהם. חייבים להוסיף את העולם הפנימי לעולם החיצוני, חייבים לברוא אותו ולגלותו. ואם לא נשוטט מדי פעם במבוכי החיים הפנימיים שלנו כדי לגלות את הערכים האלה, הם יאבדו כליל."

איור: Marcel Dzama

איור: Marcel Dzama

ספריו של מיכאל אנדה לנוער שראו אור בעברית:

"ג'ים ונהג הקטר", 1965 (לנדה מטלון)

"מומו", 1983 (חנה טויכסלר)

"הסיפור שאינו נגמר", 1984 (חוה פלץ)

"ג'ים וכנופית ה-13", 1986 (לנדה מטלון)

"מעשה בקערה ובמצקת", 1992 (אילנה המרמן)

"קונץ-פונץ: הגיהנומיקרוסקופיתומאגיאנארכאולכוהולי", 1999 (חנה לבנת)

"בית ספר לקסמים", 2001 (יוסיפיה סימון)

 

יחיעם פדן – סופר, עורך ומתרגם, חוקר בתחום ספרות הילדים והנוער ומרצה גם בתחומים נוספים. ערך את סדרת "מרגנית" בהוצאת זמורה-ביתן, את "הסדרה הצעירה" ואת סדרת "ראשית קריאה" בהוצאת כתר, עורך עם איילין מוסקוביץ את סדרת "מפרש" לבני 18-16 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרו "אודיסאוס" ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2007. מחקריו בתחום ספרות הילדים והנוער נדפסו בבמות ספרותיות שונות וכן כנספחים בספרים רבים שתרגם וערך.

 

  1. רות נצר, מומו – העצמי וממד הזמן (אפשר לקרוא במרשתת). []
  2. באחרונה (2013) תורגם "מומו" מחדש לאנגלית ביוזמת המתרגם, לוקס צווירנר (Lucas Zwirner), מאחר שעותקי התרגום הראשון אזלו. נמסר כי התרגום הראשון, של ג'יי מקסוול בראונג'ון (J. Maxwell Brownjohn) בהוצאת פאפין, היה בחנויות הספרים באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20; וכי הוצאת מקסוויני מקמולנס (McSweeney’s McMullens) חוזרת ומעלה את מומו על המדפים לראשונה אחרי 25 שנה ובמלאות 40 שנה להופעת הספר בגרמנית. []
  3. תחבולה דומה נוקט אנדה בספרו "ג'ים ונהג הקטר", שבו הענק למראית עין נראה ענקי רק מרחוק. []
  4. מעניין לציין כי רעיון כזה בדיוק מביעים שטרום וגבריאלי בספרם המקסים "מכונית הפלא" (Das Wunderauto), 1930. []
  5. חיפוש אחר הוצאת "אביגיל" העלה חרס. רק כשהחלטתי לחפש את המתרגמת התברר שזו ההוצאה לאור שלה, הנקראת על שם בתה. []
  6. אתר ynet 28.04.12. []
כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת אלכס פז-גולדמן:

    מאמר מרתק

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.