8 ספרות

להראות את שאין רואים / ראיון עם לורה לי גולדג'

ראיון עם יוצרת "המחברת של פייג'" על קומיקס, יצירה והתבגרות

מאי 29, 2013  

לורה לי גולדג' נולדה בווירג'יניה, ארצות הברית, וכיום מתגוררת בברוקלין. היא אמנית, סופרת ומורה לאמנות. בשנת 2007, כשעברה לניו-יורק, עבדה כמאיירת ומעצבת עצמאית, עד לפרסום ספרה הראשון "המחברת של פייג'" (במקור: "Page by Paige") – רומן גראפי שזכה להצלחה. הספר תורגם לעברית על-ידי רונית רוקאס, וראה אור בהוצאת טל-מאי בשיתוף עם ידיעות ספרים. ספרה השני ראה אור לאחרונה, ובמקביל היא ממשיכה לעבוד על פרויקטים ממגוון רחב של תחומי אמנות. רומנים גראפיים הם ז'אנר נדיר במו"לות הישראלית, ובמהלך הקריאה ב"המחברת של פייג'" נדמה כי הצורה הספרותית הזאת מתאימה עד מאוד לתיאור תקופת התבגרות שכוללת חששות, חוסר ביטחון, אהבה ראשונה וגילוי עצמי. כל אלו מתוארים בספרה של גולדג' דרך דימויים ויזואליים חזקים מאוד, דיבור כן, פתוח ומשוחרר ועיסוק רב בקשר שבין יצירה להתבגרות. הגיבורה, פייג', מגיעה לניו יורק כשהיא חרדה מאוד ומופנמת. היא מרגישה שאף אחד לא מבין אותה, אבל אט-אט היא מוצאת את מקומה, בעזרת חברים טובים ובעיקר בזכות האמנות. הראיון, שנערך על-ידי עורכי "הפנקס", מבקש לעמוד על מספר סוגיות הקשורות לז'אנר, וכמובן לספר עצמו, כדי לנסות ולהבין טוב יותר את כוחו של הרומן הגראפי. בנוסף לראיון, ניתן לשמוע שיחה מעניינת של גולדג' ב"יוטיוב".

צילום: Robert Feliciano

מתי קראת לראשונה רומן גראפי ומה היה ההשפעה שלו עלייך? האם לדעתך הז'אנר הזה הוא הגיוני ואפקטיבי יותר לקוראים צעירים בימינו, במונחים של ביטוי אמנותי.

קראתי לראשונה רומן גראפי כשעברתי לניו-יורק בשנת 2007, והתזמון לא היה יכול להיות טוב מזה. כשעברתי מהעיירה הדרומית הקטנה לעיר הגדולה, הייתי נרגשת להתוודע לסצנת האמנות של ניו-יורק: הלכתי לפתיחות של גלריות, לתערוכות במוזיאונים, וקראתי הרבה על אמנות מודרנית. אבל לתדהמתי, לא אהבתי את מרבית האמנות החדשה שראיתי. לדעתי, זאת הייתה אמנות משעממת, נטולת תהודה רגשית, ובפשטות – היא לא אמרה דבר; היא רמזה לכך שעל מנת לומר משהו כן, עליו להיות מגעיל או בנאלי; היא זימנה את הצריכה במקום את האינטראקציה או השיחה. וכך הייתי מסתובבת בין הגלריות, מנסה להבין היכן נמצאת האמנות שמתאימה לי, והיה נדמה שאנשים היו מודאגים יותר באשר להשכלתי מאשר לאמירה שלי. נהייתי מתוסכלת מאוד, ותהיתי היכן הם "האנשים שלי"?

ואז מישהו נתן לי עותק של "Fun Home" מאת Alison Bedschel, וזה היה כמו משב רוח מרענן. הנה, יש כאן מישהי שמספרת סיפור יפהפה, מלא תובנות ומצחיק, שחשבתי עליו במשך ימים רבים לאחר הקריאה. ואז קראתי את "Blankets" מאת Craig Thompson, ושם הכול הוכרע. ראיתי עמוד ללא מלים ושוליים, אלא רק איור יפה של שתי דמויות שהולכות בשלג. חשבתי לעצמי, 'את יכולה לעשות את זה'. העבודות שלי נותרו במחברת הסקיצות במשך שנים, ואהבתי את הפורמט האינטימי, המתאים לכף היד, של המחברת. לא הייתי שייכת לגלריות, כמובן, הייתי צריכה להיות בספרים. והרומנים הגראפיים האלו הראו לי שממש מתחת לאפי נמצא מדיום בעל גמישות אופטימאלית למישהי כמוני, שזהו המקום אליו אני שייכת. התחלתי לקרוא את כל ספרי הקומיקס שיכולתי להשיג.

עטיפת הספר בעברית (יח"צ)

אני תומכת נלהבת של ספרי קומיקס כדרך לביטוי עצמי! במיוחד עבור צעירים, שגדלו מוקפים בסיפורים סדרתיים בקולנוע, בטלוויזיה ובמשחקי וידאו. התרבות הוויזואלית העכשווית היא לא ציור, פיסול ותמונות סטילס; היא תמונות נעות, מולטי דיסציפלינאריות וחוויות דינאמיות. אז אנחנו צריכים לעמוד בקצב של פלטפורמות אסתטיות תזזיתיות, אם אנחנו רוצים לחבור לאופן שבו הדור הבא חושב. קומיקס משלב יכולות כתיבה יחד עם מסירת סיפור באופן וויזואלי; ניתן לעשותו לבד או בשיתוף; בפורמט דיגיטלי או על גבי נייר; הוא יכול להיות מצויר בצורה פשוטה וגסה, או באופן רהוט ועמוק. יש לו יכולות הסתגלות לכל סגנון שהוא. כל מה שאתה צריך הוא עיפרון, נייר וזמן, ואתה יכול ליצור עולם חדש לחלוטין. אתה יכול להראות לנו את העולם שבתוך הראש שלך.

האם "המחברת של פייג'" מבוסס על חייך כנערה וכאמנית לעתיד?

אם הייתי מבססת את "המחברת של פייג'" על שנותיי האמתיות כנערה, זה היה ספר כל כך משעמם! הייתי כזאת חנונית הישגנית ומופנמת בבית הספר. השתתפתי בתזמורת, ניגנתי בכינור, ציירתי רצועות קומיקס לעיתון בית הספר, והייתי ילדת צופים. אהבתי מדע בדיוני, אמנות, ולהיות בלתי נראית ככל הניתן. רציתי שפייג' תהיה מישהי שהייתי נהנית לקרוא עליה כנערה; מישהי קצת יותר מפותחת ממני כדי שאוכל ללמוד ממנה, ובה בעת למצוא אותה מעוררת הזדהות. פייג' מבוססת יותר על מי שהייתי בשנות העשרים המוקדמות שלי, כאשר התחלתי ליצור אמנות בשבילי. היא כמו הצד ההססני-המפקפק בעצמו של אישיותי, זאת שרוצה להיות יותר מזה אבל נאבקת לגדול מחוץ לאזור הבטוח שלה כיוון שהיא כל כך רגישה.

בספר שזורות גם כמה מהחוויות שלי עם הגעתי לניו-יורק, כיוון שזו הייתה תקופה מאתגרת שבה פניתי רבות לאמנות שלי כמקור לתמיכה. כשהדברים נהיים קשים אני תמיד סומכת על האמנות שלי שתעזור לי להתגבר. דברים רבים בספר הושפעו מחיי האמתיים והחוויות שצברתי, קשורים יחדיו כמו חרוזים על גבי שרשרת. לדוגמא, בספרי, פייג' עושה אמנות רחוב תחת השם פינץ'. עשיתי כמה עבודות כאלו בעצמי תחת השם Karat, אבל התמקדתי יותר בתלייה של תחריטי נחושת.

מה הניע אותך לכתוב את "המחברת של פייג'" ומדוע החלטת לכתוב רומן גראפי ולא, למשל, רומן מאויר לקוראים צעירים?

למדתי חינוך באוניברסיטה, ואחרי שקיבלתי את תואר המאסטר, לימדתי אמנות בבתי ספר ציבוריים במשך מספר שנים. באותו הזמן המסע האמנותי שלי התחיל באמת, כיוון שהרגשתי שאני לא יודעת איך ללמד מישהו אחר כיצד להיות אמן אמתי אם אני לא יודעת להיות אחת שכזאת בעצמי. רציתי להבין את החשיבה היצירתית, מהיכן מגיעה ההשראה, כיצד לשמר שיטות עבודה אמנותיות מחוץ למבנה של לימודים, כלומר: בעולם האמתי. אז קניתי מחברת סקיצות והתחלתי לצייר מדי יום. החלטתי להשתמש בעצמי כחיית המעבדה. שבע-מאות ציורים לאחר מכן, התחלתי סוף סוף לשחרר מעט ולשתף את עבודתי עם אחרים. זה היה תהליך צנוע ופרטי מאוד של גילוי עצמי. אבל זאת הייתה התרפיה באמנות שלי, ובמהלכה פיתחתי את השפה המטפורית שלי, שבעזרתה יכולתי להבין את העולם ואת עצמי.

מתוך: "המחברת של פייג'"

קיבלתי את ההזדמנות להראות רומן גראפי ל-Abrams Books, אבל באותו הזמן עבודתי הייתה איורית יותר מאשר קומיקס. הייתי עקשנית ולא רציתי לשנות את הסגנון שלי, אבל ידעתי שזאת הזדמנות של פעם בחיים. קראתי רק תריסר רומנים גראפיים עד אז, כך שהייתי מאוד מאוימת, ולא הוסיפה לכך העובדה שמעולם לא לקחתי קורס באיור או בכתיבה. אבל חשבתי לעצמי: היי, זאת דרך ללמד את מה שלמדתי לגבי מציאת הקול שלי כאמנית; דרך שהיא תהליך מבודד וצנוע של נבירה בנפש. מרבית האנשים מרימים ידיים, אז החלטתי שאנסה לעשות ספר שפשוט יעודד אנשים לא לוותר. ללמד באמצעות נרטיב ולא על-ידי עמידה מול כיתה. כילדים אנו מציירים באופן טבעי, וגם שרים, רוקדים, בונים דברים, מספרים סיפורים ומשחקים (משחק הוא הכרחי לפיתוח חשיבה יצירתית). אנו מפסיקים לעשות את כל אלו במהלך הזמן מסיבות שונות, בעיקר כיוון שאנו נהיים בעלי מודעות. אבל כבני תמותה אנו צריכים להביע את עצמנו ולשחק, על מנת לשמר את בריאותנו הנפשית.

אז לקחתי חופשה של שלושה חודשים מהעבודה, והחלטתי לכתוב את הרומן הגראפי הזה, אבל רק אם אוכל לעשות זאת באופן האותנטי ביותר לסגנון האיור הגחמני שלי. לכן הספר קופץ מבנייה רציפה מסורתית (המתארת את המציאות של פייג') לאיורים ה"מתיזים" שלי (המתארים את הדמיון של פייג'). הספר הזה הוא ללא ספק דריסת הרגל הראשונה שלי בקומיקס כפורמט. בספר החדש שלי עשיתי מאמץ רב לארוג את ה"אלמנט הדמיוני" בצורה טבעית יותר דרך ה"חלונות" (מסגרות התמונה), ולחקור יותר מטאפורות תמטיות מאשר לדבוק רק במטאפורות וויזואליות.

מניסיונך, כיצד בתי הוצאה לאור ועורכים תופסים את הרומן הגראפי? האם התעשייה בארצות הברית מתייחסת לרומן הגראפי כז'אנר מכובד?

רומנים גראפיים בהחלט זוכים לפופולריות הולכת וגוברת בארצות הברית בעשורים האחרונים, ומתקבלים טוב יותר בבתי-ספר וספריות. כאשת חינוך אני חושבת שרומנים גראפיים הם מצוינים עבור קוראים סרבניים יותר, שייתכן ומתקשים בקריאת ספרים מסורתיים. אני יודעת שהייתי עלולה להיאבק בקריאה בעצמי לעתים, משום שהייתי לומדת חזותית והיה עלי לראות בעיני רוחי את הסיפור בעת הקריאה על מנת לעקוב אחר הסיפור והדמויות. בנוסף, כיוון שבקומיקס יש רכיבים וויזואליים ומילוליים גם יחד, הוא למעשה מנצל את שני הצדדים של המוח. על אף הפופולריות, רומנים גראפיים כצורה של אמנות עדיין נחשבים כאמנות נמוכה, כמו אמנות הרחוב. לפי תפיסתי, זה מה שהופך אותנו לאוונגרדיים, כיוון שאנו מציגים תוכן שמותח את הגבולות מתוך אהבה, ולא מתוך רווח.

מתוך: "המחברת של פייג'"

בתי הוצאה לאור מחפשים להרחיב את תחום הרומנים הגראפיים שלהם, וזאת מסיבות רבות. ספרי קומיקס צוברים הערכה רבה יותר כצורה ספרותית, הם נכללים בתכניות הלימודים של בתי ספר, ובהוליווד מפיקים עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים רבים לסדרות קומיקס. טרנד עכשווי אחד לדוגמא הוא לעבד קלאסיקות ספרותיות לרומנים גראפיים; אינני חושבת שזה נועד להחליף את היצירה המקורית, אלא להציג אותה כמשהו רענן ונגיש לקהל העכשווי. אם בתי הוצאה לאור לא היו מחפשים אחר ספרי קומיקס חדשים, אני לא חושבת שהייתי מקבלת את ההזדמנות להציע את ספרי. יש צורך ניכר מאוד בקולות נשיים בקומיקס, כיוון שהקהל הנשי הולך וגדל, והוא לא יתחבר בהכרח לסיפורים מאצ'ואיסטיים על גיבורי-על.

ספרי לנו על עיצוב העלילה ב"המחברת של פייג'". כיצד שיקפת את הנושאים והעלילה דרך האיורים?

אני אוהבת דואליות. בקומיקס המסורתי ניתן לראות את האספקטים השונים באישיות של דמות מוצגים מבחוץ, על ידי האלטר-אגו של הדמות, כוח-על סודי או תאום מרושע. אבל כשהמבט מופנה פנימה, התהליך הזה הוא יותר קרוב למסע פנימי. התלבטתי כיצד אוכל להביע את המבט המופנה פנימה אל תככי הדמות באופן שיהיה דינאמי ומעניין, והחלטתי להראות את הדמיון שלה כשהוא ארוג לאורך המציאות שלה, ובכך להפוך את התהליך הפנימי לחיצוני. זה בהחלט מראה כיצד המוח שלי פועל: אני אדבר איתך דקה אחת, ואז אסחף לתוך מוחי בשלל רעיונות מטורפים, ובן-רגע אאבד ריכוז. כשמישהו שואל אותי מה שלומי, אני פעמים רבות חושבת בדימויים לפני מלים. במיוחד אצל פייג' רציתי להראות את ההבדל בין האופן שבו אנו מציגים עצמו בציבור או נתפסים בציבור, לבין מי שאנחנו באמת במוחנו. ניסיון יצירתי הוא נקודת מוצא טובה כל כך להוציא את עצמך הפנימי החוצה להנאת כולם.

מתוך: "המחברת של פייג'"

"המחברת של פייג'" הוא דוגמא טובה ליצירה ארס-פואטית שמשתמשת בתבנית של יומן כדי להציג את החשיבות שביצירתיות.

אני מניחה שעל ה"המחברת של פייג'" שורה רוח של ז'אנר היומן, אבל השימוש במחברת הסקיצות נעשה יותר כמצע וויזואלי. תמיד אהבתי את האינטימיות של מחברת הסקיצות והיומנים; את ההרגשה שמחזיקים בפיסה קטנה של מישהו אחר בין הידיים. זה פחות מצונזר ויותר כן. זה יכול להיות מעט מציצני, אבל אם את מתחברת לדמויות אני חושבת שזה יכול להעצים את התחושה של אינטימיות מהימנה. את התחושה הזאת קשה להשיג בהתחשב בקוראים מודרניים רבים שיהיו שיפוטיים מדי כלפי הדמויות ולא באמת יהיה אכפת להם מהן. אבל אני משערת שלכן כתבתי את פייג' עבור אנשים כמוני; כאילו יכולתי לחזור בזמן ולתת לעצמי ספר: מה הייתי צריכה לשמוע? איזה מן מודל הייתי צריכה להכיר? מה היה עוזר לי לעבור את המכשולים בדרכי למצוא את הקול שלי ולהיות מי שאני? תמיד שמרתי יומנים והם עזרו לי להתגבר על בעיות, עוד לפני שיכולתי לדבר עם אנשים אחרים עליהן. מחברות הסקיצות שלי החליפו את היומנים, אבל כל אמנות שלי תמיד מתחילה בכתיבה. משם הדימויים מגיעים ברורים ובהירים יותר. אם אני לא כותבת או מציירת את הרגשות שלי במשך מספר שבועות, בהחלט ניתן להבחין בכך! אני נהיית עצבנית ורגשנית ולחוצה, אבל אני לא יכולה לדבר על זה. מחשבות פשוט יוצאות בקלות רבה יותר דרך הידיים שלי מאשר דרך השפתיים.

בספרך את מתארת את הצעדים הראשונים של נערה בדרך להתבגרות ולקבלה עצמית. כיוון שמחברת הסקיצות שלה היא היומן שלה והאיורים מגבירים את המחשבות והרגשות שלה דרך דימויים וויזואליים – כיצד מצאת את האיזון והמינון הנכונים של חקר עצמי מבלי לגלוש לפטפטת נרקיסיסטית?

בעיה אחת בליצור סיפור שהשורשים שלו נעוצים בחוויות פרטיות, היא שהוא בקלות יכול להיות בלתי נגיש לאחרים; הוא פשוט לא ידבר אליהם. אבל זה גם מה שהופך אותו לאתגר מוצלח כל כך, משום שבמקום להתעסק בעצמך עלייך להחליט מה את באמת רוצה להגיד. מה מתרחש ברמה עמוקה יותר. צריך להתמקד בדברים שבבסיס הנושאים הללו, ואז לבנות את העולם שלך מעליהם. אחרי הכול, אני יוצרת סיפורים כדי שאוכל להבין טוב יותר את עצמי, אבל לא כדי שהקוראים יוכלו להבין אותי טוב יותר. אני רוצה שהסיפור יעזור לכם להבין את עצמכם טוב יותר. אז כיצד מהלכים על החבל הדק הזה? אני עושה זאת באמצעות השפה המטפורית שלי, כיוון שאנשים מפרשים מטאפורות באופן שונה לחלוטין, והן מותירות מקום לקוראים להשאיל אותן אל חייהם. ניתן להפוך את הרגע המתואר לאישי ולשים את עצמך במקומה של הדמות. זוהי הדרך שלי להיות ספציפית ככל האפשר אבל עדיין לבטוח בקוראים שיפרשו את המתואר על פי הפרספקטיבה הייחודית שלהם.

מתוך: "המחברת של פייג'"

אנא ספרי לנו על הרומן הגראפי החדש שלך.

שמו של הרומן החדש שלי הוא "Will & Whit", והוא נסוב סביב דמות בת 17 בשם Wilhelmina, שמכינה מנורות כיוון שהיא מפחדת מהחושך. הצללים שלה חיים, מביעים את פחדיה וחוסר הביטחון שלה. הסיפור מתרחש בתקופת הקיץ בעיירה קטנה המבוססת על מקום הולדתי, שבה וויל המיושנת כמהה לחוויות יחד עם חבריה המוזרים, חוויות שינתקו אותה מהמציאות. משאלתה נענית כשהוריקן בשם Whitney פוגע בעיירה ומנתק את זרם החשמל. האירוע מאחד בין כולם, והם מעלים קרנבל משעשע של מופעים. אבל הצד ההפוך של ההאפלה הוא שוויל נאלצת סוף סוף להתמודד עם הפחדים שלה. הסיפור הזה הוא על כאוס ושליטה, חוזק דרך פגיעות, טכנולוגיה וקהילה, חברות ואהבה, וכן, גם מוות. הספר הזה היה חוויה די מטהרת עבורי.

מתוך: "Will and Whit"

אני כעת מפתחת את הרומן הגראפי הזה למחזה-זמר מולטי דיסציפלינארי לצעירים, ואני כל כך מתרגשת! יש להודות שאני מאוימת, כיוון שמדובר בפורמט חדש לחלוטין מבחינתי. "המחברת של פייג'" מדגימה כיצד לקחת מחברת סקיצות ולהתחיל לעשות אמנות בשביל עצמך – זהו מסע אישי בבסיסו. אבל "Will & Whit" לוקח את המודל הזה צעד אחד קדימה בכך שהוא מראה כיצד ליצור קהילה, איך לתמוך זה בזה ולאחד כוחות כדי ליצור משהו גדול יחד. להפוך את הסיפור למחזה-זמר זו הדרך שלי להעביר את השיעורים שאני למדתי בזמן שעבדתי יחד עם אמנים שונים בניו-יורק למיינסטרים של אמריקה.

האם הרומן הגראפי יכול להרוויח מתהליך הדיגיטליזציה?

יש כאלו המפחדים שאנשים יפסיקו לקרוא ספרים מודפסים, אבל אני חושבת שיש קהל לשניהם. לדעתי הספרים הדיגיטליים יצברו עוד פופולריות, במיוחד לאור העובדה שהטאבלטים לקריאה נהיים נגישים יותר. ייתכן וספרים מודפסים יהפכו להיות שוק נישתי למשוגעים לדבר, בדומה למה שקרה עם התקליטים. אני חוזה שתעשיית הקומיקס של גיבורי העל תהיה בעיקר דיגיטלית, כיוון שבואו נודה בזה, למי יש מקום פנוי לאכסן את כל הקופסאות לספרי הקומיקס? בנוסף, הם רואים אור על בסיס שבועי, ולכן הורדה של קומיקס היא מושלמת לכך. אני חושבת שהעולם של ספרי קומיקס עצמאיים יישאר יותר מודפס מאשר דיגיטלי, כיוון שמעריצי קומיקס עצמאי כמוני רואים בכך פורמט אמנותי ומעדיפים את הקשר הפיזי עם הדף. אנחנו מתדיינים בחנוניות הידועה שלנו על איכות ההפקה; אנחנו רוצים להחזיק את הספר בידינו, לקחת אותו איתנו בשקית, להעביר אותו לחבר.

ראיתי כמה שימושים מעניינים בפורמט הדיגיטלי (כמו "Power Play"), אבל אלו רומנים גראפיים שעוצבו במיוחד לדיגיטל. הם בעלי אווירה אחרת מאשר ספרי קומיקס; הם נשענים יותר לכיוון קומיקס-נע. הם מפיקים תועלת ממסירת הסיפור דרך מסגרות תמונה רציפות, מבלי להזדקק לפריסה של מספר רב של מסגרות תמונה באותו הדף. אני לא נגד הכניסה למציאות הדיגיטלית בעצמי, אבל רק אם יהיה לי רעיון משעשע במיוחד. אני אוהבת לחקור אופני ביטוי ומדיומים אחרים, אז אם אעבור לדיגיטל זה יהיה לשם רעיון שאוכל לעשות רק באמצעות הפורמט הזה.

מה לדעתך הופך רומן גראפי למוצלח?

רומנים גראפיים הם פורמט ייחודי לחלוטין, המכיל מסירת סיפור באופן וויזואלי יחד עם כתיבה נרטיבית, וכל זה במארז אינטימי מאוד. אני חושבת שהרומנים הגראפיים הטובים ביותר הם אלו שמנצלים את הגמישות של הז'אנר ויוצרים עולם שבאמת ניתן לאבד את עצמך בתוכו. אני אוהבת ליי-אאוטים מומצאים וקומפוזיציות שמפתיעות אותי. אני אוהבת כשמוסיפים טכניקות אחרות פנימה, כמו צילום, ציור בצבעי מים או קולאז'. אני נהנית כשכותבים מרשים לאמנות לדבר בעצמה, מאשר לסתום את הדפים ביותר מדי מלים. אני אוהבת עמודים "נושמים", ושמזמינים את העיניים שלי להשתהות. אני מעריצה של מלאכת יד טובה, במיוחד עבודה על קו אספרסיבי. מלבד הטכניקות, אני אוהבת סיפורים כנים, אמיצים וכאלו שמעוררים תהודה. אל תנסו לשכנע אותי כקוראת, פשוט בטחו בעצמכם ובטחו בי. אם סופר שופך את לבו ונפשו לתוך היצירה, ניתן לראות ולחוש בכך. זה מה ששובה אותי יותר מכול.

כתיבת תגובה

8 תגובות:

  1. מאת תמר:

    גם אני בעד לגו! כמו הדימוי במישהו לרוץ איתו, וזה לגמרי חיובי.

    איזה כיף שמתרגמים רומנים גרפיים מקוריים. נוסף לרשימת הקריאה.

  2. מאת שיר:

    קראתי את הספר וממש היתחברתי לפייג׳ ספר מדההההייייםםםםםם!!!!!!!!
    שווא כל שניה ורגע

  3. מאת קוראת:

    שינה את התפיסה שלי על החיים. מומלץ לכל אומן וקורא באשר הוא!

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.