ספרות

לוקה ואש החיים / סלמאן רושדי

קטע מהפרק הראשון של הספר "לוקה ואש החיים" לסלמאן רושדי, בצירוף הקדמה מאת תמר הוכשטטר

אוקטובר 5, 2011  

"לוקה ואש החיים" הוא סיפור מזרחי על אסיד מערבי. הקצב שלו הוא ללא ספק הקצב המטורף של ימינו, אך העושר הזחוח שבו, הוא מאפיין מזרחי מובהק. אין הכוונה להודו המתועשת והמהירה של ימינו או על המערב האמריקאי הקר, אלא יותר על תפיסות העולם השונות של מזרח ומערב. ספרות הנוער העכשוית משופעת בעלילות קשוחות המונעות על ידי פעולות בלבד. ספרים אלו הם מעין תיאור ספרותי שטוח של סרט אקשן, רשימת פעולות מתובלות בקללות של "האנטי-גיבור" התורן. כאשר קיימת בהם הפנטזיה, אין בה פיוט. לרוב יש בה מיחזור של פריטי הפנטזיה: אלפים, פיות, מכשפות, יצורי אופל, שערים לעולמות אחרים.

ב"לוקה ואש החיים" אין ולו אחד מהיצורים המוכרים הללו. לרושדי אין שום צורך בשימוש במוכר. הוא שופע כל כך ברעיונותיו שלו עצמו שנדמה שהספר כמעט מתפקע מהברקות ושנינויות. כמו דאגלאס אדמס בספרי מדריך הטרמפיסט שלו, גם רושדי נוהה לעיתים יותר אחר הברקותיו מאשר אחר העלילה. אך אין זה חשוב, שכן העקרון המזרחי אומר שעדיף להתענג על הסיפור בעת זרימתו הפתלתלה מאשר הצפיה המתוחה לעמוד או לפרק הבא.

בכך מזכיר רושדי את רשיד כליפא, אביו של הרון מספרו הקודם, "הרון וים הסיפורים" (כתר) ושל אחיו, לוקה, מהספר הנוכחי. בדמיוני רושדי ורשיד הם הכלאה עליזה, ממושקפת, שמנה והודית. שניהם מספרי סיפורים שנהנים באופן מופגן ומדבק מזריזות לשונם ועולמם התרבותי העשיר שמשחק בחופשיות בסיפוריהם. "לוקה ואש החיים" נכתב, במובן מסוים, כמנחה לבנו הצעיר של רושדי, שכמו לוקה, גם הוא נולד כשאביו היה בן 50 ובכך "היטה את הזמן לאחור". אך רושדי חשב על קוראים בכל הגילאים ששיבץ בערמומיות אינספור איזכורים תרבותיים שונים בין עמודי הספר.

יצירה שמתכתבת עם יצירות אחרות היא תענוג אמיתי ולו בגלל הקירבה שנדמה שנוצרת בין הקורא לסופר כשמתגלה פרט תרבותי שמשותף לשניהם. אין סיכוי שקורא יצלח את כל הספר, ולא חשוב באיזה גיל הוא, מבלי להתקל לפחות בפרט שאול אחד בתוך מפלי האיזכורים שרושדי שופך על קוראיו. החל מאזכור חטוף של מכונית הדלוריאן מהסרט "בחזרה לעתיד" וכלה בציטוט מעודן יותר של "הסיפור שאינו נגמר" (ספר שמתהדר בעצמו בציטוטים ספרותיים מרובים).

למרות אופיו המזרחי והפיוטי הספר אינו מתעלם או בז לתקופתינו. בניגוד לסוראיה, אשתו של רשיד, שנוחרת בחוסר סבלנות אל מול משחקי המחשב והטכנולוגיה החדישה, רשיד ולוקה מאמצים אותם בשמחה אל קרבם. סממני התקופה אינם מבטלים את הסיפורים והדמיון ויוצרים "לא-כלום", כפי שהטיף מיכאל אנדה ב"הסיפור שאינו נגמר", אלא מוסיפים עולם דימויים חדש ומלהיב. כך, ברגע שעובר לוקה לארץ הקסמים נוסף לו מונה חיים ומונה שלבים, כמו במשחק מחשב. הוא מגלה, לשמחתו, שאפשר לאסוף "חיים" בעזרת קפיצה על דברים או חבטה באחוריהם.

לוקה יוצא להציל את אביו, כמו אחיו בספר הקודם. רשיד הוא אדם שזקוק להצלה, כך נראה, או אולי בכלל עולם המבוגרים זקוק לילדים שיגאלו אותו מהתרדמת בו הוא נמצא. באחד הראיונות עם רושדי, לכבוד צאת ספרו באנגליה, נשאל האם אין זו משימה כבדה מדי לתת לילד, להציל את אביו מולידו. לכך ענה רושדי בחיוך רשידי ערמומי: "כן, אולי, אבל ילדים רוצים לעשות את זה. ילדים תמיד חושבים שהוריהם חסרי אונים וזקוקים להצלה – גם אם זה רק להראות להם איך להשתמש במחשב".

עטיפת הספר: יח"צ. איור: מורן ברק. עיצוב: טליה בר.

לוּקָה ואש החיים (מאנגלית: איריס ברעם)

פרק 1

 דבר איום ונורא שקרה בליל כוכבים יפה להפליא

היה היה פעם בעיר קַהַני שבארץ אַליפבֵּי ילד ושמו לוּקה, והיו לו שתי חיות מחמד – דוב ששמו כלב וכלב ששמו דוב, ולכן בכל פעם שקרא: "כלב!" היה הדוב מתנודד לעברו בחיבה על שתי רגליו האחוריות, וכאשר צעק: "דוב!" היה הכלב מזנק לעברו בנפנוף זנב. כלב, הדוב החום, היה לפעמים קצת זועף ודובי, אבל היה גם רקדן נפלא, וידע להתרומם על רגליו האחוריות ולרקוד בתנועות מעודנות את ריקוד הוואלס, את הפּוֹלקָה והרוּמבָּה, את הוַו'א-וַ'טוּסִי והטוויסט, וגם ריקודים מקומיים כמו הבַּנגרָה הפועם, הגוּמֵאר המסתחרר (שלכבודו לבש חצאית רחבה משובצת מראות קטנות), ריקוד הלוחמים הידוע בשם סאפּו, והטאנג-טָה, ריקוד הטווס של הדרום. דוב, הכלב, היה לברדור בצבע חום-שוקולד, כלב עדין וידידותי, אם כי לפעמים מעט עצבני ורגיש; לא היה לו שום כישרון לריקוד, כי היו לו, כפי שאומרים, ארבע רגליים שמאליות, אבל על הגמלוניות שלו פיצה קולו הנהדר, והוא ידע לשיר בקולי קולות וליילל את המנגינה של מרבית להיטי היום ומעולם לא זייף. עד מהרה נעשו דוב הכלב וכלב הדוב יותר מסתם חיות מחמד. הם הפכו לבעלי בריתו הקרובים ביותר של לוּקה, לשומריו הנאמנים, והיו נחושים ומאיימים כל כך כשיצאו להגנתו, עד שאיש לא העלה בדעתו להציק לו כשכלב ודוב היו בסביבה, אפילו לא בן כיתתו האיום חַרְצָף, שהיה ילד מופרע לגמרי.

וכך הכיר לוקה את חבריו המיוחדים: יום יפה אחד, כשהיה בן שתים עשרה, הגיע לעיר הקרקס. זה לא היה סתם קרקס אלא הטא"ג, קרקס טבעות האש הגדולות בכבודו ובעצמו, הקרקס הכי מהולל באליפבֵּי, שהתפרסם ב"אשליית האש הידועה המופלאה". וזו הסיבה שלוקה היה בתחילה מאוכזב מָרות כשאבא שלו, מספר הסיפורים רַשיד כַּליפָא, הודיע לו שהם לא ילכו לראות את המופע. "הם מתאכזרים לחיות," הסביר רַשיד. "פעם זה היה קרקס מפואר, אבל ימי הזוהר של הטא"ג חלפו-עברו להם." הלביאה סובלת עכשיו מעששת בשיניים, סיפר רשיד ללוקה, הנמרה עיוורת, הפילים רעבים ויתר חיות הקרקס פשוט אומללות. המנהל של "טבעות האש הגדולות" היה קפטן אאג הענקי והמפחיד, הידוע גם בכינויו אדון הלהבות הגדול. החיות פחדו כל כך משוטו האכזרי, עד שהלביאה עם כאבי השיניים והנמרה העיוורת המשיכו לקפוץ מבעד לחישוקים ולהעמיד פני מתות, והפילים הצנומים עשו פירמידות פילים בשבילו כדי שלא יתרגז, כי זאת יש לדעת – אאג היה איש שמיהר לכעוס ומיעט לצחוק; ואפילו כשדחף את ראשו הספוג עשן סיגרים לתוך הלוע המפוהק של הלביאה, היא פחדה לכרות את ראשו בשיניה, שמא יחליט להרוג אותה בעודו בתוך בטנה.

באותו היום ליווה רַשיד את לוּקה הביתה מבית הספר כשלגופו, כהרגלו, אחת מחולצות הספארי הצבעוניות שלו (הפעם בצבע ארגמן) ולראשו כובע הקש החבוט החביב עליו, והקשיב ללוקה, שסיפר על יומו בבית הספר. לוקה שכח איך קוראים למדינה ששוכנת בקצה של דרום אמריקה וסימן אותה כאת "הַוַואי" במבחן בגיאוגרפיה. אבל במבחן בהיסטוריה זכר את שמו של הנשיא הראשון של המדינה ואיית אותו נכון. בשיעור התעמלות ספג מכה בראשו ממקל ההוקי של חרצָף. מצד שני, הוא הבקיע פעמיים גול במשחק והביס את קבוצת האויב. וגם הצליח סוף-סוף ללמוד להקיש באצבעותיו ולהפיק צליל חזק. היו אפוא הצלחות ומפלות באותו היום. זה היה יום לא רע בסך הכול; ואולם, הוא היה עתיד להיות יום חשוב מאוד, כי זה היה היום שבו הם ראו את תהלוכת הקרקס צועדת בדרכה לגדות נהר סִילְסִילָה הגדול, להקים שם את אוהל הקרקס. הסילסילה היה נהר רחב, עצל ומכוער, שמימיו צהבהבים כבוץ, והוא חצה את העיר וזרם לא רחוק מביתם. מראה תוכיי הקַקַדוּ נפולי הנוצה בכלוביהם ותמונת הגמלים המשתרכים בכבדות בכביש נגעו ללבו הצעיר והנדיב של לוקה. אבל העצובים מכול היו, לדעתו, הכלב הנוגה והדוב הקודר שהציצו באומללות מבעד לסורגי כלובם. בקצה התהלוכה צעד קפטן אַאג, עיניו שחורות ואכזריות כעיני שודד ים וזקנו מגודל ופרוע. פתאום התרגז לוקה (הוא היה נער שמיעט לכעוס ומיהר לצחוק) וכאשר עבר אדון הלהבות הגדול ממש לידו, צעק לעברו לוקה בקול רם: "הלוואי שהחיות יפסיקו לציית לך ושטבעות האש יאכלו את האוהל המטופש שלך!"

וכך קרה שהרגע שבו צעק לוקה בכעסו היה אחד מאותם הרגעים הנדירים שבהם, משום מה, כל רעשיו ורחשיו של העולם משתתקים לפתע פתאום: צופרי המכוניות מפסיקים לצפור, האופנועים מפסיקים לטרטר, הציפורים שעל העצים פוסקות מציוציהן וכל האנשים מפסיקים לדבר בבת אחת; ובאותה דממת קסמים נשמע קולו של לוקה חזק וברור כיריית אקדח, והמילים יצאו מפיו והתפשטו עד שמילאו את השמים ואולי אף מצאו את דרכן אל בֵּיתן הבלתי נראה של אלות הגורל, שיש מי שמאמין שהן שולטות בעולם. אאג עיווה את פרצופו כאילו ספג סטירה מצלצלת, ואחר כך נעץ את מבטו ישר בעיניו של לוקה, ומבטו הביע שנאה יוקדת כל כך עד שהילד כמעט נפל לאחור. ואז, מיד לאחר מכן, שב העולם לייצר את ההמולה הרגילה שלו, תהלוכת הקרקס המשיכה בדרכה, ולוּקה ורַשיד הלכו הביתה לאכול ארוחת ערב. אבל המילים של לוקה נשארו תלויות בחלל האוויר והמשיכו לפעול את פעולתן החשאית.

באותו הערב דיווחו בחדשות בטלוויזיה על התרחשות יוצאת דופן ומדהימה – החיות בקרקס טא"ג סירבו כולן כאחת להשתתף במופע. באוהל הצפוף וההומה מקהל רב, ולתדהמתם של הליצנים בתלבושותיהם ושל הקהל בבגדיו היום-יומיים, מרדו החיות באדונן במפגן מחאה חסר תקדים. אדון הלהבות עמד במרכז הזירה, וסביבו שלוש טבעות אש עצומות, והוא צעק ופקד והִכה בשוט, אבל כשראה שהחיות כולן מתקדמות לעברו לאט ובשלווה, בצעד אחיד, כצבא חיילים, וסוגרות עליו מכל הכיוונים במעגל של זעם, עזב אותו אומץ לבו והוא נפל על ברכיו, בכה וייבב והתחנן על נפשו. הקהל פצח בקריאות בוז, השליך עליו פירות וכריות, ואחר כך גם חפצים קשים יותר – אבנים, למשל, ואגוזים וספרי טלפון. אז קם אאג על רגליו ונמלט. החיות פינו לו דרך, והוא ברח משם כשהוא בוכה כמו תינוק.

זה היה הדבר המדהים הראשון שקרה. הדבר השני התרחש בהמשך היממה. בחצות הלילה נשמע רחש, מין רחש שדומה לרשרוש של מיליארד עלי שלכת, אולי אפילו מיליארד מיליארדים של עלי שלכת, והרעש נדד מהאוהל הגדול שעל גדת הסילסילה לעבר חלון חדרו של לוקה והעיר אותו. כשהביט לוקה מהחלון הוא ראה את אוהל הקרקס הגדול בוער באש ססגונית על גדת הנהר. טבעות האש הענקיות בערו וזו לא היתה אשליה.

הקללה של לוקה פעלה.

הדבר המדהים השלישי קרה למחרת בבוקר.

כלב, שעל קולרו היתה תגית ועליה כתוב "דוב", ודוב, שעל תגית קולרו היה רשום "כלב", הופיעו על סף דלתו של לוּקה – לאחר מכן תהה לוקה איך מצאו את הדרך אל ביתו – וכלב הדוב פתח בריקוד נלהב, בזמן שדוב הכלב פצח ביללת שיר קצבי. לוקה ואביו רַשיד כַּליפא, אמו סוֹרָאיָה ואחיו הגדול הַרוּן עמדו כולם בפתח ביתם וצפו במחזה, ואילו שכנתם מיס אוֹניטָה צעקה ממרפסת ביתה: "היזהרו! כשחיות מתחילות לשיר ולרקוד, ברור שמתחיל איזה עסק מכושף!" אבל סוֹראיה כַּליפא צחקה. "החיות האלה שמחות כי הן יצאו לחופשי," אמרה. ואז עטה רַשיד הבעה רצינית על פניו וסיפר לסוֹראיה על הקללה של לוּקה. "נראה לי," אמר, "שאם היה פה איזה עסק מכושף, לוקה הצעיר שלנו הוא שעשה אותו, והיצורים הטובים האלה באו להודות לו."

יתר חיות הקרקס ברחו אל היער ונעלמו, אבל הכלב והדוב באו לביתו של לוקה כדי להישאר. הם אפילו הביאו אתם חטיפים. הדוב נשא דלי מלא דגים, והכלב לבש מעיל קטן שכיסיו מלאים עצמות. "למה לא?" קרא רַשיד כַּליפא בשמחה. "לא תזיק לי קצת עזרה במופעי הסיפורים שלי. אין כמו שיר וריקוד של כלב ודוב כדי למשוך את תשומת לבו של הקהל." וכך סוכם העניין, ובהמשך היום אחיו של לוּקה, הַרון, הוא שאמר את המילה האחרונה. "ידעתי שזה יקרה עוד מעט," אמר. "הגעת לגילשבו אנשים במשפחה הזאת חוצים את הגבול ועוברים לעולם הקסמים. הגיע תורך לצאת להרפתקה, כן, והיא הגיעה! בהחלט נראה לי שהתחלת עכשיו משהו. אבל תיזהר. לקללות יש כוח מסוכן. אני מעולם לא הייתי מסוגל לעשות משהו כל כך … אה… אפל."

"הרפתקה משלי," הרהר לוקה המוקסם, ואחיו הגדול חייך כי ידע היטב שלוקה מקנא בו בסתר, אולי בעצם לא כל כך בסתר… כשהיה הרון בגילו של לוקה, הוא נסע אל הירח השני של כדור הארץ, התיידד עם דגים שדיברו בחרוזים ועם גנן שהיה עשוי משורשי לוטוס, ועזר להפיל מכיסאו את המכשף חַתַם-שוּד הרשע, שאיים להרוס את ים הסיפורים עצמו. לעומת זאת ההרפתקאות הגדולות ביותר של לוקה באותם ימים היו הקרבות שהתחוללו בחצר בית הספר, כשהוביל את הכנופיה שלו, צוות הפינגווינים הבין-גלקטיים, לניצחון מזהיר על צבא הוד מלכותו –  שנלחם  בפיקודו של אויבו בנפש עֲדִי חַרצָף, הידוע גם בכינוי תחת אדום – וההכרעה הושגה במתקפת אוויר נועזת של מטוסי נייר שהוטענו באבקת גירוד. היה תענוג אמיתי לראות את חַרצף מזנק לברזייה שבחצר כדי להרגיע את הגירוד הנוראי שהתפשט בכל גופו; אבל לוקה ידע שבהשוואה להישגים של הַרון לא היה זה מבצע מפואר כל כך. הרון מצדו ידע עד כמה השתוקק לוקה להרפתקה אמיתית, רצוי הרפתקה שמעורבים בה יצורים בלתי סבירים, מסעות לכוכבי לכת אחרים (או לפחות לכוכבי לוויין) ותממ"לים, או תהליכים מסובכים מכדי להסביר. אבל עד כה השתדל לצנן את התלהבותו של לוקה. "תחשוב טוב לפני שאתה מביע משאלות," אמר לאחיו, וזה ענה לו: "זה בטח הדבר הכי מעצבן שאמרת לי בחיים, אם אתה רוצה לדעת את האמת."

עיצוב דמויות הסיפור על ידי המאיירת שרה מייקוק

שני האחים, הַרוּן ולוּקה, לא הרבו להתקוטט ובעצם הסתדרו יפה מאוד ביניהם בהשוואה לאחים אחרים. פערגילים של שמונה עשרה שנים הוכיח את עצמו כחלל טוב להשליך לתוכו את מרבית הבעיות שעלולות לצוץ מפעם לפעם בין אחים, כל אותן התגרויות קטנות שגורמות לאח הגדול להטיח בטעות את ראשו של אחיו הקטן בקיר, או להצמיד לגמרי במקרה כרית לפניו בזמן שהוא ישן, או לשכנע את אחיו הקטן שזה רעיון מצוין למלא את נעליו של הברנש הגדול ברצועות דביקות של מנגו כבוש מתוק, או לקרוא לחברתו החדשה של הברנש הגדול בשמה של חברה אחרת שלו, ואז להעמיד פנים שזו היתה סתם פליטת פה. אבל דברים כאלה לא קרו. להפך – הַרוּן לימד את אחיו הקטן דברים רבים ומועילים, אִגרוף, למשל, ואת חוקי משחק הקריקֶט, ואיזו מוסיקה שווה ואיזו לא, ולוקה פשוט העריץ את אחיו הגדול ולא היו לו כל תסביכים; הוא חשב שאחיו דומה קצת לדוב גדול – ולמען האמת, לכלב הדוב – או אולי להר מכוסה זיפים שמחייך חיוך רחב בפסגתו.

לוקה הדהים את האנשים בפעם הראשונה בעצם היוולדו, כי אחיו הרון כבר היה בן שמונה עשרה כשאמו סוֹראיה ילדה בגילארבעים בן שני מוצלח. בעלה רַשיד לא ידע איך להביע במילים את הרגשתו, ולכן, כהרגלו, הביע את עצמו במילים רבות מדי. במחלקת היולדות בבית החולים שסוראיה ילדה בו, הרים את בנו התינוק מעריסתו, חיבק אותו בעדינות בזרועותיו והמטיר עליו שאלות בלתי הגיוניות. "מי היה מאמין? מאיפה הגעת, ממזר קטן? איך הגעת לכאן? מה יש לך לומר להגנתך? מה שמך? מה תהיה כשתגדל? מה אתה רוצה?" היתה לו גם שאלה להציג לסוֹראיה: "בגילנו," השתומם והתפעל, "מה זה הפלא הזה?" רשיד היה בן חמישים כשנולד לוּקה , אבל באותו הרגע הוא נשמע כמו כל בחור צעיר ובלתי מנוסה שנתקף בלבול מכך שמעתה מונחת על כתפיו האחריות לחיי אדם אחר, והוא אפילו חשש מעט.

סוֹראיה לקחה את התינוק בחזרה לידיה והרגיעה את אביו. "שמו לוּקה," אמרה, "והפלא הוא שנראה שהבאנו לעולם בחור שמסוגל להחזיר את הזמן לאחור, להטות את זרימת הזמן לכיוון ההפוך ולהפוך אותנו לצעירים."

סוֹראיה ידעה על מה היא מדברת. ככל שלוקה גדל, נראה היה שהוריו נעשים צעירים יותר. כשהתיישב לוקה התינוק בפעם הראשונה, לדוגמה, איבדו הוריו את היכולת לשבת בשקט. כשהחל לזחול, הם התחילו לנתר מעלה-מטה כמו ארנבות משולהבות. וכשהלך, הם קפצו מרוב שמחה. וכשדיבר בפעם הראשונה, נו! אם הייתם שומעים את זה הייתם חושבים שמפל המילים האגדי כולו פרץ מפיו של רשיד, ושהוא לעולם לא יפסיק לפטפט על הישגו יוצא הדופן של בנו.

מפל המילים, דרך אגב, נופל בשאגה מים הסיפורים היישר אל אגם התבונה, שמימיו מוארים בשחר הימים ונהר הזמן זורם ממנו. אגם התבונה, כידוע לכול, משתרע בצל הר הידע, שבפסגתו בוערת אש החיים. מידע חשוב זה הנוגע לסידורו במרחב – ולמעשה לעצם קיומו – של עולם הקסמים, נשמר בסוד במשך אלפי שנים אצל חבורת טיפוסים נטולי הומור ומסתוריים, עוטי גלימות שקוראים לעצמם עַאלים, או המלומדים. בכל מקרה, עכשיו כבר ידוע הסוד לכולם. רַשיד כַּליפא הציג אותו לציבור הרחב בסיפוריו המהוללים הרבים. וכך כל תושבי קַהַני יודעים היטב שבמקביל לעולמנו הרגילמתקיים עולם קסמים ושמהעולם הזה נובעים הכישוף הלבן, הכישוף השחור, החלומות, הסיוטים, הסיפורים, השקרים, הדרקונים, הפיות, השדונים כחולי זקן, הציפורים המכאניות שקוראות מחשבות, האוצרות החבויים בעמקי האדמה, המוסיקה, הספרות בדיונית, התקווה, הפחד, מתנת חיי הנצח, מלאך המוות, מלאך האהבה, ההפרעות בתקשורת, ההלצות, הרעיונות המוצלחים, הרעיונות המחורבנים, הסוף הטוב לסיפורים; למעשה כמעט כל דבר מעניין. העאלים, שלדעתם הידע שייך להם בלבד, והוא יקר ערך מכדי לחלוק אותו עם מישהו אחר מלבדם, שנאו מן הסתם את רשיד כליפא על שהוציא את המרצע מן השק.

אבל עדיין לא הגיע הזמן לדבר על דברים כאלה. זה יקרה בבוא העת. קודם כול צריך לדבר על הדבר הנורא שקרה בלילה יפהפה זרוע כוכבים.

"לוקה ואש החיים" מאת סלמאן רושדי, תרגום: איריס ברעם. איור עטיפה: מורן ברק, עריכת התרגום: תמי בורשטיין, הוצאת כתר, 2011.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה