4 פרויקטים מיוחדים

לילדים בלבד / יותם שווימר

על הפער בין חוויית הקריאה של ילד לזו של מבוגר, בהתבסס על הספר "מיו, מיו שלי"

אוקטובר 14, 2010  

"מיו, מיו שלי" ראה אור ב-1954, זכה להצלחה רבה, גרף פרסים ספרותיים בינלאומיים, תורגם ללשונות רבות ועובד למדיומים אחרים. באותה שנה (ובזו שאחריה) ראתה אור יצירתו הכבירה של ג.ר.ר. טולקין, "שר הטבעות" ("ההוביט" פורסם בשנת 1937).

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. אוף יותם, קשה לתאר כמה אני לא מסכימה.
    אני יכולה להבין למה קראת לו פנטזיה אפית וככזאת היא אכן קצת נאיבית וכולי. אבל זו טעות באיבחון! מיו מיו זו ליריקה מזוקקת, צלאנית כזאת (מלשון פאול צלאן), שקורעת את הלב.
    החזרות המאגיות הן לגמרי שיריות. מה שהמבוגר יכול לראות (וגם חלק מהילדים) ומה שעושה את הספר כל כך עצוב הוא התפרים הגלויים של הפנטזיה. הלא כל כולה צומחת מן הקנאה (שאין בה שום רוע, רק כאב) בחבר שלו. המלך בארץ הקסומה כפי שמתברר מכל בדל תיאור הוא העתק של האבא הנחשק של החבר, "רק קצת יותר טוב". כי בשביל בו האבא האמיתי הזה הוא הכי, הוא לא יכול להמציא משהו יותר טוב, אז הוא מתאר את המציאות ורק טוען שזה היה קצת יותר. כל דבר טוב בארץ הקסומה מבוסס על פיסת מציאות מקושטת – מהסוס ועד מוכרת הממתקים.
    מה שהמבוגר יכול לראות הוא שאין שום ארץ פנטזיה, יש רק ילד בודד שמפחד לחזור הביתה. וככל שבו מרגיע את הקוראים בסוף הספר, וחוזר ומסביר להם כמה הוא מאושר, הספר נהיה יותר עצוב, כי ברור שהוא מנסה לשכנע קודם כל את עצמו ומתחשק יותר לבכות ולחבק אותו.
    וזאת רק תגובה מהמותן בלי לפתוח את הספר, פן תצמח לפוסט.

  2. מאת יותם שווימר:

    מרית שלום,
    תודה על תגובתך, אך אינני חושב שהיא מצביעה בהכרח על חוסר הסכמה בינינו. כל הדברים שהזכרת הם אכן נכונים, ולומר ש"מיו, מיו שלי" זו ליריקה מזוקקת, לא מבטל את האפיונים הנרטיביים של הפנטזיה האפית. אך זהו עניין טכני ופחות מעניין. הצבעת (באופן מדויק ויפה, כהרגלך) על כך שמה שעושה את הספר לעצוב (ואולי בשל כך: בעל עצמה), הוא "התפרים הגלויים של הפנטזיה." אין ספק שזה נכון, ובכוונה החלטתי שלא לגלוש לניתוח מעמיק יותר של היצירה, כפי שכבר התחלת לעשות בתגובתך. אין בכוונתי לטעון שקורא מבוגר לא יכול לזהות את האיכויות והדקויות שאת מצביעה עליהן, אלא שהוא נדרש לאימוץ כלים אחרים על-מנת לקבל את מה שהסיפור מעניק. עבור הילדים, לדעתי, זוהי קודם כל הרפתקה קסומה והתפרים הגלויים של הפנטזיה כלל לא מפריעים להם (כמובן שזה מכיוון שלא מדובר בכתיבה גרועה, אלא להפך), ואם יצליחו לראות מעבר לאותם תפרים ולהבין את מה שאת מבינה, החוויה שלהם תהיה עזה פי כמה. אבל קורא מבוגר יתקשה (לטעמי, יותר מהילדים) לקבל את חוסר קיומה של ארץ הפנטזיה, אלא יתקע מול חומות של ביקורתיות וניכור מסוים. לכן ציינתי כי "מיו, מיו שלי" הוא דוגמא נהדרת לכוחה של לינדגרן כסופרת לילדים. את זכית, מרית, ביכולת לראות ולקרוא מכל העברים, בכל הכיוונים, פנימה והחוצה, אבל קוראים מבוגרים רבים לא יצלחו את המסע כפי שאת צלחת אותו. זהו לא עניין של יחידי סגולה, אלא עניין של התבוננות, ולדעתי, בספר זה דרושה התבוננות מסוג אחר, התבוננות שיש לה קשר הדוק לחוויה של הילדות, עד כי היא מערפלת לרוב את ראייתם של המבוגרים. וזה כמובן מבלי לבחון את תוכנה של היצירה, אלא רק את האפיונים המבניים שלה. 

  3. מאת גבי אליוב:

    מסכימה לגמרי עם מירית, ועם האבחנה היפה שלה, שבספר, שהיה אהוב עלי מאוד כילדה, יש איכויות של שירה. אני זוכרת היטב את תחושת הפחד והקור שהעביר בי המפגש עם קטו האביר ואת היופי של נגינת הרועים בלילה. כמבוגרת – הרבה פעמים כשאני בעיר זרה לפנות ערב, אני חושבת על בו הבודד היושב בכיכר ומתבונן בבתים המוארים. אני מאוד אוהבת את הפנטזיה המוגבלת כל כך – מוגבלת לגבולות נסיונו של בו, שבו שיא השיאים הוא לאכול לביבות ולסמן את הגובה על המשקוף.

  4. […] כמובן מחברת "בילבי", אבל כתבה גם (בין השאר) את "מיו, מיו שלי" שהעצבות בו חודרת לב; ואולי דווקא לב שיודע עצבות […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.