4 פרויקטים מיוחדים

לילדים בלבד / יותם שווימר

על הפער בין חוויית הקריאה של ילד לזו של מבוגר, בהתבסס על הספר "מיו, מיו שלי"

אוקטובר 14, 2010  

תקציר העלילה:

הסיפור נמסר בגוף ראשון מפיו של בוֹ‏ ולהֶ‏לם אולסון, יתום שבדי כבן עשר הגדל עם הורים מאמצים מהם אינו זוכה לחום ואהבה. חברו היחיד, בֶּ‏‏נקה, ואביו, מהווים עבורו דוגמה למשפחה חמה אוהבת ואידיאלית. יום אחד הוא משחרר שד מבקבוק, הלוקח אותו לארץ מרחקים – ארץ פלאים בה שולט אביו האמיתי, אשר חיפש אחריו במשך שנים רבות. הוא מתקבל באהבה ללא גבול על ידי אביו, המכנה אותו מיו. הפסטורליות של "ארץ מרחבים", באה לידי ביטוי גם בילד בשם יום-יום, שהופך להיות חברו ויד ימינו של מיו (בדומה לבנקה), והוא אף מקבל במתנה סוס לבן, המסוגל גם לעופף, בשם מירמיס.

האידיליה נשברת, כאשר נחשף מיו לאימה שמטיל האביר קטו על תושבי ארץ מרחקים, ולאנשים והיצורים הרבים שחטף וכישף בטירתו. האביר קטו, שלבו לב אבן, הוא האויב הגדול ביותר של התום, השמחה והאושר שבארץ מרחקים, ומיו יוצא יחד עם יום-יום להילחם בו. במהלך המסע, מתברר למיו כי נבואה עתיקת יומין מדברת על הקרב הגורלי בין קטו למיו עצמו, והוא אכן מתייצב מולו. הסוף הוא טוב: מיו מצליח לגבור על קטו, לשחרר את כל החטופים המכושפים ואפילו – בעזרת אביזר פלאי – להקים לתחייה ילדה שהקריבה עצמה למענו. המסע מוכתר בהצלחה והאושר חוזר לממלכת ארץ מרחקים והשלווה – לחייו של מיו.

"מיו, מיו שלי" ראה אור ב-1954 (תרגום לעברית של דניאל נחשון, הוצאת מחברות לספרות), זכה להצלחה רבה, גרף פרסים ספרותיים בינלאומיים, תורגם ללשונות רבות ועובד למדיומים אחרים. באותה שנה (ובזו שאחריה) ראתה אור יצירתו הכבירה של ג.ר.ר. טולקין, "שר הטבעות" ("ההוביט" פורסם בשנת 1937); ק"ס לואיס פתח את סדרת "דברי ימי נרניה" בשנת 1950 ובשנת 1997, יותר מארבעים שנה מאוחר יותר, פורסם הספר הראשון בסדרת "הארי פוטר" של ג'י קיי רולינג.

היצירות הנוספות שאוזכרו מעלה הן מהבולטות והאהובות ביותר בתת-הסוגה של הפנטזיה, המכונה פנטזיה אפית, ואליה משתייך גם "מיו, מיו שלי". לפנטזיה האפית אפיונים ויסודות נרטיביים קבועים. הסיפור מציג שני עולמות – עולם המציאות היומיומי (שלרוב הוא עגמומי, משעמם ואפילו אכזרי עבור הגיבור), ועולם מקביל, בעל נופח פנטסטי במובן זה שהוא מאופיין על-ידי העל-טבעי, החורג מגבולות הריאליה. הגיבור עובר מעולם המציאות לעולם הבדיוני, פוגש יצורים קסומים – שדונים, פיות, בעלי-חיים מדברים, קוסמים ומכשפים, ויוצא למסע מסוכן כנגד כוחות הרשע המאיימים לכלות את העולם הבדיוני, שהוא טוב בעיקרו.

בשונה מ"שר הטבעות", "הארי פוטר" ו"דברי ימי נרניה" – "מיו, מיו שלי" אינו אפי מבחינת רוחב היריעה, והמסע כנגד כוחות הרשע כהרפתקה המכוננת, אשר מהווה מעין סיפור חניכה של הגיבור, מתרחש בשלב מאוחר יחסית של העלילה. אך ההבדל הבולט ביותר, ככל הנראה, הוא היותו ספר בודד ולא חלק מסדרת ספרים, כמו היצירות האחרות שצוינו. לינדגרן, שכתבה סדרות ספרים רבות, בחרה שלא לתאר את ההרפתקאות של מיו לאורך סדרה שלמה, כי אם לצמצמן לכדי יצירה ספרותית יחידה, השמה דגש לא על המימד האפי, כי אם על מאבקו של הגיבור (הטוב מיסודו, כמובן) אל מול כוחות הרשע.

אם נבחן את קורפוס יצירתה של לינדגרן, אין הדבר מפתיע. גם כאשר כתבה סדרות, דאגה לשים את מרב תשומת הלב על הגיבור והתהליכים הרגשיים והנפשיים שהוא עובר. הסביבה – קרי, מערכות היחסים עם דמויות אחרות והרקע הגיאוגרפי (בין אם ריאליסטי ובין אם על-טבעי) – מהווה אמצעי נוסף להבנת דמות הגיבור ומשמשת כקרקע להפגנת דמותו האינדיבידואלית. אך הסדרות שכתבה, על אף הביקורת החברתית והקו האירוני והמחתרתי שבסיפורים, איגדו ספרים קומיים או בעל גון פסטורלי, שעיקרם חווית הילדות הכפרית. "מיו, מיו שלי", בדומה ל"רוניה בת השודד" ו"האחים לב-ארי", הוא רומאן דרמטי, הפונה לקהל בוגר יותר מספרי "ילדי כפר המהומה", למשל. הנימה של הספר בוגרת ורצינית פי כמה מספרי "פיפי" או "אמיל", והיא משרתת את האפיונים הקבועים והחד-משמעיים של תת-הסוגה של פנטזיה אפית.

עטיפת הספר

אף על פי שלא מפתיע שלינדגרן בחרה לתת משקל רב למאבק של הגיבור וצמצמה את המימד האפי של היצירה, כן מפתיע לגלות ש"מיו, מיו שלי" הוא ממש תרגיל למופת בכתיבת פנטזיה אפית. גם אם נציב מולו את היצירה העכשווית ביותר (ובעלת הערך) בתת-סוגה זו, "הארי פוטר" של רולינג, נמצא את כל נקודות ההשקה המתבקשות. לינדגרן, המזוהה כמי שמנפצת טאבו בספרות הילדים, כמי שחותרת תחת המוסכמות והזהירות ומבקשת להעניק לילדים ספרות חכמה, ישירה ואמיצה – אותה לינדגרן מתגלה כתלמידה למופת, כמי שב"מיו, מיו שלי", כותבת על פי הכללים, לא מבצעת חריגות מפתיעות, והולכת באותה קו של בני-דורה, טולקין ולואיס, שפרסמו, כאמור, באותה תקופה את יצירותיהם החשובות.

קורא מבוגר שייקח לידו את "מיו, מיו שלי", עלול להתאכזב במידת-מה, במיוחד אם קרא אותו בילדותו. ישנה תחושה כי הספר דל בהרבה מספרייה האחרים של לינדגרן, כי הוא צפוי מאד ונטול תחכום. ובכל-זאת, כאשר ראה אור לראשונה ושנים רבות לאחר-מכן, זכה להצלחה רבה ולחיבוק גדול מהקהל הצעיר. הסיבה לכך שקריאה אנכרוניסטית גורמת לתחושת אי-נוחות, כאילו אנו עדים לספרות טובה פחות מסופרת אדירה כלינדגרן, היא כפולה:

ראשית, קריאה עכשווית בספר סוחבת על גבה את כל המטען התרבותי של ספרות הפנטזיה של שישים השנים האחרונות. רק אם נשתחרר מאותו מטען, וננסה לקרוא את היצירה ללא התייחסות ליצירות שנכתבו אחריה, נוכל לגלות את האוצר הטמון בספר. מרחק הזמן מעמיס הקשרים כה רבים, חיקויים ואדפטציות, עד כי כמעט בלתי-אפשרי לקרוא את הספר הקטן, הנאיבי והקסום הזה, מבלי לתהות על חוסר מורכבותו. המקרה של "שר הטבעות" הוא שונה, משום שמדובר ביצירה עצומה מבחינת אורכה, וכן מבחינת ההקשרים התרבותיים שהיא משתמשת בהם ויוצרת בעצמה. את "מיו, מיו שלי" ניתן לקרוא בדרכים שונות (בין היתר כפנטזיה אפית נוצרית, או כסיפור חניכה בעל אפיונים מיתולוגיים), אך בבסיסו הוא יצירה מינורית, כמעט נחבאת אל הכלים, ולכן מרחק הזמן וההתפתחויות התרבותיות (לטוב ולרע) מאז פרסומו, מעמעמים את אורו.

מכך נגזרת תת-סיבה, אם תרצו, והיא המיקום ההיסטורי של פרסום הטקסט הספרותי. שנות החמישים של המאה העשרים הביאו לנו, כפי שצוין, יצירות חשובות ופורצות-דרך, שהפכו לקלאסיקה. באותה תקופה, לא התבססה עדיין מסורת שלינדגרן היתה יכולה (אם רצתה) לצאת כנגדה. ב"מיו, מיו שלי", היא מאמצת כללים נרטיביים ואפיונים עלילתיים התואמים את הסיפור הדרמטי שהיא מעוניינת להציג לילדים. תהיה זו טעות, אם כן, לראות בספרהּ יצירה חסרת ייחוד, הממשיכה את המסורת מבלי להוסיף לה דבר (מגמה ששצפה את עולם ספרות הנוער לאחר פרסום "הארי פוטר", למשל).

הסיבה השנייה נוגעת לטיב כתיבתה של לינדגרן. הסופרת סיפרה פעם כי אל לו לסופר ילדים לכתוב אל המבוגרים ובעיקר לא אל המבקרים, וכי יש לכתוב לילדים בגובה העיניים, שכן חווית הספרות לילדים מיועדת בראש ובראשונה לילדים עצמם. כל תחכום ספרותי או אחר, הפונה אל מעבר לראשי הילדים, נתפס בעיניה כפסול והיא ראתה בו תכסיס שאין לו ולספרות הילדים דבר וחצי דבר.

אמירה זו הכרחית להבנת "מיו, מיו שלי". כקוראים מבוגרים אנו יכולים להעריך את כתיבתה הפיוטית והקולחת של לינדגרן, את הדמויות החביבות, את האופן בו העל-טבעי נמסר בטבעיות וללא זרות כלל. אך יחד עם זאת, החוש הביקורתי שלנו יזהה מיד את הרפטטיביות השבלונית של אמירות מסוימות (המלך שקורא לבנו שוב ושוב) או חלקי-דיאלוג (יום-יום שדואג להזכיר כל הזמן עד כמה הם קטנים ומסכנים), את העובדה שעל אף חביבותן, הדמויות שטוחות למדי, ואולי הברור מכל: היות העולם המקביל, הבדיוני, כמעין בבואה הפוכה לעולם המציאות.

מיו עובר מקיום אפרורי, מבדידות איומה ומתא משפחתי הרוס, לקיום ססגוני ופסטורלי, בו כולם אוהבים אותו ורוצים בחברתו והחשוב מכל – בקיום המקביל נמצא אביו, שמרעיף עליו אהבה (אגב, למרות שהאב מתואר כמושא מאווייו של מיו, הוא מאפשר לו מרחב לממש את עצמיותו ואת דמותו האינדיבידואלית – מוטיב החוזר בכל ספרייה של לינדגרן). כל האלמנטים החיוביים בעולם המציאות, שלהם מיו היה כה כמה, מתגשמים בעולם המקביל – החל מהסוס ועד דמות האב, ומיו אף דואג להתבונן אחורנית כל העת. הוא אינו שוכח את העבר ובוחן את ההווה מתוך הפער בין הזמנים, ומעט משונה לראות עד כמה מהר הוא מסתגל ומאמץ את העולם החדש, למרות הידיעה כי יש וודאי מי שיכאב את לכתו מעולם המציאות.

קטעים רבים בספר ייראו לקורא מבוגר וביקורתי כבעייתיים, בין אם כי הם ברורים מדי ונטולי תחכום, ובין אם משום אכזבה מסוימת מהפן הדרמטי של הסיפור. הדוגמא המובהקת לכך היא הקרב המכריע בין קטו האביר (שאסור להזכיר את שמו, ממש כפי שאסור להזכיר את שמו של וולדמורט) לבין מיו, הנזכר בעולם הפנימי של הסיפור עוד בנבואה העתיקה, ומבחינת הנרטיב, הוא נקודת המפנה הדרמטי המשמעותית ביותר אליה אנו מובלים. אולם, לינדגרן מעניקה לקרב התייחסות מועטה כפעולה, כהתרחשות. למבוגר, הקרב עלול להראות פתטי משהו, ילדותי, סתמי. כפי שאנו סוחבים את המטען התרבותי עמנו, כך אנו גם סוחבים איזו ציפייה, שאולי בכלל בדינו אותה, לקרב איתנים.

באופן מעט מפתיע, בנקודה זו מתגלה הקסם של לינדגרן כסופרת לילדים. קורא מבוגר, שצבר כבר ניסיון, ציניות, ביקורתיות וידיעות, לא יקרא את הספר כפי שיקרא אותו ילד. וגם אם אמירה זו נראית מובנית מאליה, אצל לינדגרן ובפרט ב"מיו, מיו שלי" היא בעלת חשיבות רבה. האופן שבו טווה לינדגרן את הסיפור הדרמטי הוא כזה שאינו רק מציג דמות ייחודית של ילד או חושפת את צפונות נפשו של הילד בתקופה מסוימת, כי אם באופן שמדבר ישירות לילד, בקול בטוח, חד ופשוט מאד.

התהליך שעובר מיו, החל מאימוץ מיידי של שם חדש כסממן של קבלה מוחלטת של הקיום החדש ועד הקרב עם האויב האפל ביותר, הוא לא רק תהליך התבגרות, כזה שידבר (ואף יקסים) לקורא שייתקל בספר לאחר שנים רבות כמבוגר. אלא הוא עדות לתום הילדי ולאמונה של לינדגרן בכך שמטרתה של הספרות לגרום עונג ושמחה לילדים ולאפשר להם להתמודד עם מצבים קשים. הילד הקורא ב"מיו, מיו שלי" ייסחף אחר החזרות המאגיות, יהיה דרוך כל זמן המסע הארוך עד לקרב, יופתע מהפתרונות הקסומים שמניחה לינדגרן לסיטואציות שנדמה כי אין מהן מוצא, ויזדהה עם מיו, אף על פי שהוא לא גיבור העשוי ללא חת.

קורא מבוגר, כאמור, לא יכול לצפות לאותה חוויית קריאה. גם את ספרייה האחרים של לינדגרן אנו קוראים אחרת ומנתחים אחרת כקוראים מבוגרים, כפי שאנו עושים לכל המטען התרבותי שלנו כילדים, אך "מיו, מיו שלי" ניחן בעוצמת החוויה של הילדות ברמה שכמעט בלתי-אפשרי לנו לתפוס כמבוגרים. אנו זקוקים לתום של הילדות, לקבלה המוחלטת של העולם המוצג לפנינו.

עלינו להיות מסוגלים לאמץ, ממש כפי שעושה מיו, את המציאות החדשה כפי שהיא, ומכיוון שלינדגרן היא סופרת דגולה, וככל-הנראה לא כתבה יצירה בינונית אחת בחייה, היכולת להתרשם ולהתפעם מהפשטות של "מיו, מיו שלי" נותרת נחלתם של הילדים בלבד. לא בכדי מסופר הסיפור בגוף ראשון, והתחושות המתוארות בו הן תחושות חזקות, והרגש הוא תמיד מוחלט ומוחצן – זוהי שפתו של ילד והיא פונה לילד במישרין, ללא תיווך של מבוגר, ולכן כוחה של היצירה הוא בראש ובראשונה בכך שהיא מנכסת את הילדות באופן טוטאלי, הן בסיפור המעשה והן מבחינת מסירתו לנמען.

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. אוף יותם, קשה לתאר כמה אני לא מסכימה.
    אני יכולה להבין למה קראת לו פנטזיה אפית וככזאת היא אכן קצת נאיבית וכולי. אבל זו טעות באיבחון! מיו מיו זו ליריקה מזוקקת, צלאנית כזאת (מלשון פאול צלאן), שקורעת את הלב.
    החזרות המאגיות הן לגמרי שיריות. מה שהמבוגר יכול לראות (וגם חלק מהילדים) ומה שעושה את הספר כל כך עצוב הוא התפרים הגלויים של הפנטזיה. הלא כל כולה צומחת מן הקנאה (שאין בה שום רוע, רק כאב) בחבר שלו. המלך בארץ הקסומה כפי שמתברר מכל בדל תיאור הוא העתק של האבא הנחשק של החבר, "רק קצת יותר טוב". כי בשביל בו האבא האמיתי הזה הוא הכי, הוא לא יכול להמציא משהו יותר טוב, אז הוא מתאר את המציאות ורק טוען שזה היה קצת יותר. כל דבר טוב בארץ הקסומה מבוסס על פיסת מציאות מקושטת – מהסוס ועד מוכרת הממתקים.
    מה שהמבוגר יכול לראות הוא שאין שום ארץ פנטזיה, יש רק ילד בודד שמפחד לחזור הביתה. וככל שבו מרגיע את הקוראים בסוף הספר, וחוזר ומסביר להם כמה הוא מאושר, הספר נהיה יותר עצוב, כי ברור שהוא מנסה לשכנע קודם כל את עצמו ומתחשק יותר לבכות ולחבק אותו.
    וזאת רק תגובה מהמותן בלי לפתוח את הספר, פן תצמח לפוסט.

  2. מאת יותם שווימר:

    מרית שלום,
    תודה על תגובתך, אך אינני חושב שהיא מצביעה בהכרח על חוסר הסכמה בינינו. כל הדברים שהזכרת הם אכן נכונים, ולומר ש"מיו, מיו שלי" זו ליריקה מזוקקת, לא מבטל את האפיונים הנרטיביים של הפנטזיה האפית. אך זהו עניין טכני ופחות מעניין. הצבעת (באופן מדויק ויפה, כהרגלך) על כך שמה שעושה את הספר לעצוב (ואולי בשל כך: בעל עצמה), הוא "התפרים הגלויים של הפנטזיה." אין ספק שזה נכון, ובכוונה החלטתי שלא לגלוש לניתוח מעמיק יותר של היצירה, כפי שכבר התחלת לעשות בתגובתך. אין בכוונתי לטעון שקורא מבוגר לא יכול לזהות את האיכויות והדקויות שאת מצביעה עליהן, אלא שהוא נדרש לאימוץ כלים אחרים על-מנת לקבל את מה שהסיפור מעניק. עבור הילדים, לדעתי, זוהי קודם כל הרפתקה קסומה והתפרים הגלויים של הפנטזיה כלל לא מפריעים להם (כמובן שזה מכיוון שלא מדובר בכתיבה גרועה, אלא להפך), ואם יצליחו לראות מעבר לאותם תפרים ולהבין את מה שאת מבינה, החוויה שלהם תהיה עזה פי כמה. אבל קורא מבוגר יתקשה (לטעמי, יותר מהילדים) לקבל את חוסר קיומה של ארץ הפנטזיה, אלא יתקע מול חומות של ביקורתיות וניכור מסוים. לכן ציינתי כי "מיו, מיו שלי" הוא דוגמא נהדרת לכוחה של לינדגרן כסופרת לילדים. את זכית, מרית, ביכולת לראות ולקרוא מכל העברים, בכל הכיוונים, פנימה והחוצה, אבל קוראים מבוגרים רבים לא יצלחו את המסע כפי שאת צלחת אותו. זהו לא עניין של יחידי סגולה, אלא עניין של התבוננות, ולדעתי, בספר זה דרושה התבוננות מסוג אחר, התבוננות שיש לה קשר הדוק לחוויה של הילדות, עד כי היא מערפלת לרוב את ראייתם של המבוגרים. וזה כמובן מבלי לבחון את תוכנה של היצירה, אלא רק את האפיונים המבניים שלה. 

  3. מאת גבי אליוב:

    מסכימה לגמרי עם מירית, ועם האבחנה היפה שלה, שבספר, שהיה אהוב עלי מאוד כילדה, יש איכויות של שירה. אני זוכרת היטב את תחושת הפחד והקור שהעביר בי המפגש עם קטו האביר ואת היופי של נגינת הרועים בלילה. כמבוגרת – הרבה פעמים כשאני בעיר זרה לפנות ערב, אני חושבת על בו הבודד היושב בכיכר ומתבונן בבתים המוארים. אני מאוד אוהבת את הפנטזיה המוגבלת כל כך – מוגבלת לגבולות נסיונו של בו, שבו שיא השיאים הוא לאכול לביבות ולסמן את הגובה על המשקוף.

  4. […] כמובן מחברת "בילבי", אבל כתבה גם (בין השאר) את "מיו, מיו שלי" שהעצבות בו חודרת לב; ואולי דווקא לב שיודע עצבות […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.