5 ספרות

ליצור סיפור לילדים זה כמו להרכיב פאזל – ראיון עם דיוויד מלינג

ראיון עם המאייר/סופר דיוויד מלינג לרגל פרסום תרגום לספר חדש שלו לילדים

פברואר 20, 2015  

דיוויד מלינג, מאייר/סופר בריטי, החל לאייר לעיתונות בשנות השמונים של המאה שעברה, עבד בבתי הפקה לאנימציה, ובשנת 1993 ראה אור ספר הילדים הראשון שאייר. הספר הראשון שאייר וכתב, "הנשיקה שחמקה", ראה אור בשנת 2002 והגיע לרשימה הקצרה של מדליית קייט גרינאווי. עד כה כתב ואייר חמישה-עשר ספרים מתוך שישים שאייר באופן כללי. מספריו – שכתב ואייר – שראו אור בעברית: "ספרית הרוחות", "כמו אבא שלי ממש", "כמו אמא שלי ממש" (בהוצאת "אגם"), ו"טדי זקוק לחיבוק", "אל דאגה טדי", "הנשיקה שחמקה", "הפרחחים", "ליל מנוחה אביר הממלכה" ו"שלוש המשאלות" (שראו אור בהוצאת "מטר"). לאחרונה ראה אור הספר השלישי בסדרה על טדי הדוב ששמו, "טדי הולך למסיבת פיג'מות". לכבוד המאורע, שוחחנו עם מלינג על יצירתו, תהליך עבודתו ומקורות ההשראה שלו.

 

עטיפת הספר החדש (יח"צ)

עטיפת הספר החדש (יח"צ)

מה היה מקור ההשראה שלך ליצור ספרים לילדים, וכיצד התפתח הסגנון שלך?

תמיד אהבתי לקרוא ולצייר, מגיל קטן מאוד; אז כשגיליתי שזה אפשרי לעשות זאת כמקצוע, שמחתי מאוד! בחרתי בספרי ילדים פשוט משום שזה התחום העיקרי במו"לות לספר סיפורים באמצעות מלים ותמונות.

מציאת הסגנון שלי זה משהו שהטריד אותי זמן רב. רוב המאיירים יאמרו לך שבתחילת דרכם הם בחנו היטב עבודות של אמנים שהם מעריצים, ואז החלו ליצור עבודות דומות מבחינת הסגנון. זה לא דבר רע לעשות… כתרגיל; זה עוזר לך ללמוד טכניקה. אבל הסכנה היא לחקות או להעתיק את העבודה. חשוב מאוד להיות נאמן לעצמך. אני נפלתי למלכודת הזאת בשלב מוקדם, אבל שמתי לב מה אני עושה והחלטתי להתרחק. אז, יום אחד, מישהו אמר לי שיש לי סגנון מובחן. הופתעתי. הבנתי שכשחדלתי לחפש אחר סגנון, פיתחתי כזה בעצמי, פשוט לא שמתי לב! אני חושב שזה דומה לכתב היד שלך. אתה יכול להעתיק את האופן שבו מישהו אחר כותב, אבל עם הזמן היד שלך תתקבע על האופן שבו אתה כותב.

 

האם קל לך יותר לאייר את הסיפורים שאתה כותב? אתה מתחיל עם מלים או איורים?

התחלתי כמאייר לספרים, הכתיבה הגיעה מאוחר יותר. כמאייר נהניתי לעבוד עם סופרים אבל לעתים הייתי מתוסכל מההכרח לשנות או להתאים חלק מהאיורים שלי, כאשר הסופרים אמרו לי שהם ראו את הדברים אחרת בעיני רוחם. כשהתחלתי לכתוב את הסיפורים שלי, זה אפשר לי להיות בשליטה מלאה על הסיפור, וזה הרבה יותר מעניין, וכן, גם קל יותר. אם דברים לא מתאימים, אני יכול לשנות זאת בעצמי, אני לא צריך לשאול אף אחד.

אני לא עובד תמיד באותה דרך, אבל באופן כללי הרעיונות באים ממחברת הרישומים שלי. אחר כך אני מוסיף הערות, לפעמים לצד האיורים, אבל לרוב במחברת נפרדת. אחרי זמן מה, אני עובר על הכול שוב, מחפש חיבורים. אני תמיד אומר שזה כמו להרכיב פאזל: למצוא חתיכות קטנות, ולנסות לחבר אותן יחד כדי ליצור – בתקווה – תמונה מעניינת יותר, סיפור. אני מניח שאני באמת מצייר לפני שאני כותב, אבל מלים פשוטות ומשפטים תומכים ברעיונות שאני מאייר. הם עובדים אחד עם השני. אני לא חושב שאוכל ליצור סיפור ללא שניהם.

 

David sketchbook1

 

שבעה ספרים שלך מספרים על אודות טדי הדוב. אנא ספר לנו על הדמות הזאת, ומדוע החלטת להקדיש לה סדרת ספרים.

הרעיון לטדי (במקור Hugless Douglass) הגיע כשבני היה בן ארבע. באותו זמן, עבדתי על רעיון לספר על דוב, אבל לא מצאתי סיפור. באותו שבוע סיימתי לקרוא לבני סיפור לפני השינה והוא שחרר פיהוק ארוך-ארוך. אז נתתי לו חיבוק-עייף. והוא החזיר לי בחיבוק לילה-טוב. למחרת בבוקר המשכנו את הבדיחה. הוא נתן לי חיבוק-ארוחת בוקר, ואני השבתי בחיבוק-אני לא מוצא את הגרב שלי… וכך המשכנו עוד ועוד. לא הכול היה הגיוני, אבל שנינו חשבנו שזה מצחיק מאוד. ברגע שהתחלתי לאייר דובים באותו יום, הבנתי שדובים אוהבים לתת חיבוקי-דוב. מייד ידעתי שיש כאן סיפור; דוב שמחפש חיבוק!

אתה לא באמת יודע למה ספר מסוים יכול להצליח כל כך, וספר אחר פחות או בכלל לא. כשהספר הראשון על טדי פורסם, הוא נהיה להיט בן-רגע, וזה היה פנטסטי, כמובן! טדי הוא בן שלוש וחצי, וההרפתקאות שלו מבוססות על החוויות היומיומיות של ילדים בגילו. אני חושב שזה מהדהד אצל הרבה משפחות ועוזר להורים ולילדים לחקור ולשתף את החוויות הללו יחד. מדוע סדרה של ספרים? כיוון שאני מאוד נהנה ליצור אותם, ואני בר-מזל שהם נמכרים היטב, כך שהמו"ל שלי מבקש סיפורים נוספים!

 

מה חשוב לך כשאתה יוצר לילדים? האם אתה חושב על הקהל הפוטנציאלי?

אני מוכרח ליהנות ממה שאני עושה. לוקח לי בערך חמישה חודשים ליצור ספר, אז אני רוצה להבטיח שזה יהיה כיף! אני חושב על הדברים שאני אוהב לאייר (בעלי חיים ויצורים באופן כללי), ועל הסיפורים שאני רוצה לקרוא (הרפתקאות מצחיקות וסיפורי מעשיות). אם אתה כותב סיפור שאתה חושב שהמו"לים יאהבו, הלב שלך לא יהיה באמת בתוך היצירה, ואני חושב שניתן יהיה לראות את זה ביצירה שלך.

אני כן מקדיש מחשבה לקוראים; לעליזות הנהדרת שיש בכל הילדים. וכמובן, יש לי שני ילדים (בני 10 ו-13), שכאשר הם היו קטנים יותר, עזרו לי להיזכר בילדות שלי. אבל אני לא משנה את הרעיונות שלי בגלל שנראה לי שיהיו ילדים שלא יאהבו אותם. יש לי זיכרון ברור מאוד לגבי איך זה הרגיש והיה להיות ילד צעיר. אני חושב שטדי הדוב הוא בעצם אני שמבקר את ימי ילדותי (עם קצת עזרה מילדיי).

 

אנא שתף אותנו איך עבדת על הספר "טדי הולך למסיבת פיג'מות".

אחרי שגמרתי את שני הספרים הראשונים בסדרה, התחלתי לחשוב בצורה בהירה יותר על טדי כדמות, ועל העולם שבו הוא חי. כפי שציינתי קודם לכן, הגיל שלו הוא שלוש וחצי שנים, אז חשבתי על הדברים שילדים בגיל הזה עושים. למזלי באותו שבוע הבת שלי חזרה הביתה מבית הספר עם הזמנה למסיבת פיג'מות אצל חברה, ואני חשבתי שזה יכול להיות סיפור מצוין לטדי!

כמו כן, חשבתי שכעת יהיה זה זמן טוב להציג דמות חדשה, והחלטתי שזו תהיה כבשה. התחלתי לחקור בעזרת העיפרון שלי את המראה הטרי ואת האישיות של הדמות הזאת, ומה היא תביא לסיפור. התרומה לסיפור יכולה לבוא לידי ביטוי פעמים רבות בפריטים של הלבוש, והאופן שבו הדמות עומדת או מתנהגת. התוצאה הסופית היתה כבשה קטנה בעלת משקפיים עגולים גדולים ופיג'מת כפתורים מפוספסת בצבעים אדום-לבן.

David sketchbook2

 

ברגע שהחלטתי על הסיפור, איירתי סקיצה ראשונה בצבע. בשלב זה האיורים שלי די מפורטים. לעתים, הפרטים שאני מוסיף לתמונה יכולים לעזור לי לפתח רעיון ולהוביל לשינויים קטנים בסיפור עצמו. הטקסט הסופי אף פעם לא גמור באמת עד שהאיורים מוכנים. זה חשוב מבחינתי שתהיה לי את הגמישות הזאת לשנות לפעמים, ממש עד סוף התהליך.

 

David sketchbook3

 

האיור הסופי

האיור הסופי

העטיפה הקדמית היא עניין חמקמק לפעמים, אז בדרך כלל אני אקשקש את העטיפות הקודמות על נייר ואוסיף שרבוט של טדי בתנוחות שונות. כך אני יכול לראות איך כולן נראות יחד כסט.

David sketchbook4

 

מהי דעתך על הספרות העכשווית לילדים?

אני יכול רק לענות מנקודת המבט שלי, והיא שיש הרבה סופרים ומאיירים מצוינים, שיוצרים ספרים מבריקים לילדים. השפע של ספרי ילדים באיכות גבוה בחנויות הספרים הוא פשוט משגע! אני מנסה לא לחשוב כל כך על מגמות ואופנות בשוק הספרים, זה התפקיד של המוציא לאור שלי.

 

עבדת במספר בתי הפקה לאנימציה. האם העבודה הזו תרמה לך בהמשך כמאייר ספרי ילדים?

בהחלט, כן! זו הייתה תקופה משמעותית מאוד עבורי. לפני שהגעתי לאנימציה, ניסיתי להשיג עבודה במגזינים ובחברות פרסום. איכות העבודה שלי לא הייתה טובה כל כך, ודאגתי שעל אף אהבתי לאיור, אולי אני לא טוב מספיק. ואז חבר סיפר לי על סטודיו לאנימציה בלונדון שבו מחפשים מאיירים לצייר רקעים לפרסומות לטלוויזיה. זה היה בשלהי שנות השמונים, הרבה לפני עידן המחשבים. אז האיורים עברו ונצבעו ב"תאים" שקופים. התפקיד שלי היה להצל באזורים קטנים עם צבעי פסטל בכל אחד מהתאים הללו. למעשה, צבעתי באיורים של אנשים אחרים, אבל אהבתי את זה! זה הכניס אותי לעולם שבו סיפורים סופרו על ידי תמונות. תמונות שזזו ודיברו והצחיקו אותי! בסטודיו הייתי מוקף באיורים וציורים מדהימים ובסקיצות של אמנים גדולים, שהיו מפרגנים ותומכים מאוד. עד אותה נקודת זמן עבדתי לבד בבית. עבורי, זה היה מפנה של ממש, תקופה של השראה גדולה. ובסופו של דבר זה הנחה אותי לעבר העולם של מספרי סיפורים, ולספרי ילדים. אילולא חוויתי את ההתנסות הזאת, אני לא בטוח שהייתי מגיע למו"לות לילדים.

מתוך: "טדי הולך למסיבת פיג'מות"

מתוך: "טדי הולך למסיבת פיג'מות"

על מה אתה עובד עכשיו והאם יש לך פרויקט חלומות?

בדיוק התחלתי לעבוד על סיפור נוסף של טדי. זה יהיה הספר השמיני ושמו "Hugless Douglas and the Great Cake Bake". אני נהנה מטדי מאוד אבל, כן, יש לי כמה רעיונות נוספים. אחד מחלומות שלי הוא לכתוב ולאייר אסופה של מעשיות מוזרות. יום יבוא!

 

 

כמה מספריך מכילים דמויות ואלמנטים ממעשיות ועולמות פנטסטיים. אתה שתף אותנו בעניין שלך בנושאים הללו.

התחלתי את הקריירה שלי במו"לות כמאייר, כאמור, והושפעתי מאוד ממאיירי ספרים (בעיקר אנגלים) שהערצתי. אמנים כמו ארתור רקהאם, אלן לי, בריאן פראוד, מייקל פורמן, ואחרים. רובם איירו מעשיות, אגדות ומיתוסים. זה פשוט מה שעניין אותי ומה שדחף אותי ליצור את הסיפורים שלי. באופן אישי, אני לא מוצא את הסיפורים הריאליסטיים, היומיומיים, מעניינים במיוחד לאיור; סיפור על ילד קטן במסע קניות יחד עם אמו… זה לא מלהיב מספיק עבורי. אני מעדיף הרבה יותר לקרוא ולאייר יצורים דמיוניים ופנטסטיים מארצות קסומות. טדי, כמובן, הוא יותר "יומיומי", אבל אני גם נהנה מאוד לאייר בעלי חיים, והחברים והעולם שלו יכולים להיות מטופשים מאוד, מה שגורם לי שמחה רבה, כשאינני חוקר ארצות משונות!

 

מי הם האמנים האהובים עליך, ומדוע? 

תמיד אהבתי ספרים ותמיד נמשכתי באופן טבעי לחלוטין לספרים מאוירים. כילד ביליתי שעות ארוכות בקריאה את "אסטריקס ואובליקס". אהבתי את הפרטים – הדברים הקטנים שמתרחשים ברקע, שניתן לשים לב אליהם אם מסתכלים היטב. אני נוטה לעשות זאת גם בעבודות שלי. אני אוהב מאוד מעשיות, כמובן, ואגדות עם, חדשות וישנות. כל אלו הם מקור תמידי להנאה, עונג והשראה עבורי.

 

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. אקרא את המאמר בהמשך.
    עניין אותי מי המראיין/מראיינת ולא מצאתי נתון זה. אשמח להשלמת המידע

  2. מאת admin:

    שלום פנינה,
    תודה! אלא אם כן צוין אחרת, הראיון נערך על ידי עורכי "הפנקס".

  3. תודה על התשובה ותודה על הראיון.

    שבוע טוב!

  4. מאת שהם סמיט:

    חיבוק לא מביאים – נותנים או מעניקים.

  5. מאת admin:

    תודה, שהם. תוקן :)

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.