כללי

לסחרר את הקורא / לי עברון

רשימת ביקורת על הספר "עץ הקסמים: הכיסא האדום" מאת אנדז'יי מלשקה

מאי 22, 2019  

יותר ויותר אני נתקלת בספרים, לילדים ולמבוגרים כאחד, שנדמה כי נכתבו מלכתחילה מתוך מחשבה על הסרט שיצולם על פיהם. כמובן, הדבר בלתי נמנע, השפה הקולנועית טבועה בכולנו, הכותבים והקוראים, ואם הספר והסרט שניהם מוצלחים אפשר לומר פעמיים כי טוב. אבל הבעיה בספרים מסוימים היא שכותביהם מסתפקים ברעיון המוצלח ובעלילה הכובשת, ומה שהם מוסרים בין הכריכות דומה לסינופסיס, סיכום או תיאור של הסרט העתידי, יותר מאשר לרומן של ממש, מפותח דיו, שאפשר להתענג בו על הלשון, על הסגנון, על רבדים שונים ועל תהליכים הדרגתיים.

כך גם ב"עץ הקסמים: הכיסא האדום", שאמנם כבר עובד לסרט מצליח בידי הסופר (שהוא גם תסריטאי ובמאי), אנדז'יי מלשקה הפולני. גיבור הספר הוא קוקי, שנקלע יחד עם אחיו ואחותו הגדולים להרפתקאות הקשורות בשני עניינים, האחד מציאותי והאחר קסום: הוריו, נגנים בתזמורת, מאבדים את מקום עבודתם, והוא בא במגע עם חפץ קסום – כיסא אדום שיש בכוחו להגשים משאלות. כידוע לכל מי שמכיר אגדה או שתיים, במשאלות יש להיזהר, ועל חפצים קסומים כדאי לשמור היטב.

כריכת הספר (יח"צ)

כל זה נשמע טוב, וגם ארוז בפורמט מלבב של ספר קטן יחסית, נעים להחזקה, עם דשים – ובתרגום טוב של ענת זיידמן. אין ביכולתי להשוות את התרגום למקור הפולני, אבל העברית יפה, עשירה, קולחת ונעימה לקריאה. לעתים נדירות ממש, סדר המילים במשפט משונה – למשל, "אך הכיסא חיש קל התרומם מהארץ": נדמה שהצירוף "חיש קל" כאן אינו במקומו הטבעי, או "בסדר, דודה. רק קודם אני צריך למצוא אותם": אולי היה טבעי יותר לומר: "אני רק צריך למצוא אותם קודם". אבל אלה הם באמת יוצאים מן הכלל. עוד נקודה לזכותו של התרגום היא שילובה של שפה מדוברת במקומות המתאימים, למשל בניסוח השלט על דלתה של טושה (האחות הגדולה): "מי שנכנס בלי לדפוק זה הסוף שלו".

ואולם עד מהרה החלה הקריאה ב"עץ הקסמים: הכיסא האדום" להזכיר לי צפייה באחד מאותם סרטי ילדים מהשנים האחרונות, שמסחררים את הצופה בתזזית של מרדפים על הקרקע, בשמיים ובים, ללא הפוגה. אך עוד יותר מאשר קצב האירועים, הפריע לי אופן תיאורם: המרדפים (שאחדים מהם מרהיבים ומרשימים באמת, ועל המסך הם ודאי עוצרי נשימה) רודפים זה את זה, ובינתיים אין זמן להתעמק בתהליכים נפשיים ובמטאפורות, ובמקומם נמסר הסבר תמציתי.

למשל, צירוף נסיבות קונקרטיות וקסומות מביא את קוקי ואת אֶחיו טושה ופיליפ להתגורר עם דודתם הקשוחה, ובאמצעות הכיסא האדום השלושה הופכים אותה לילדה בת שבע. כאן מתחיל תהליך שעשוי להיות מעניין עד מאוד: הדודה, השוכנת בגוף של ילדה בת שבע, משתנה בהדרגה עד שפנימיותה הולמת את חיצוניותה. אבל במקום לבנות את התהליך המעניין הזה לנגד עיני הקורא, ולסמוך על הילדים שיבינו בעצמם מה מתרחש, מלשקה יוצא בהצהרות: "…לגמה מהקפה, אך הוא לא היה טעים לה. היא לא הייתה מודעת לכך שהיא נעשית אט-אט ילדה קטנה, וילדים קטנים הרי אינם אוהבים קפה מר." כמה חבל שלא הסתפק בתיאור הפתעתה של הדודה מטעמו המר של הקפה, שהיא בדרך כלל אוהבת. כשהתהליך נשלם, הוא מצהיר גם על כך: "למען האמת, דמות הדודה המבוגרת כבר התפוגגה לה, וויקי הפכה לילדה קטנה אמיתית."

מתוך הספר

כך גם עם הנבל בסיפור, מקס, דמות חד-ממדית שכל תפקידה לרדוף אחרי הילדים (כדי להשיג את הכיסא), עד שהוא נתון בסכנת חיים ובבת אחת הופך את עורו; וגם אילו הפך את עורו בבת אחת, והמחבר היה נותן לנו לחוש בכך במקום למסור לנו הסבר בכפית – מילא, אך מלשקה שוב מסביר ומצהיר במקום לסמוך על הקוראים. ואפילו בעניין שהוא כביכול לב-לבו הרגשי של הספר – הפחד של קוקי שמא הוריו ינטשו אותו ואת אֶחיו, שלא יאהבו אותו יותר – אין טיפול של ממש, אלא שתיים-שלוש הצהרות מַסבּירָניוֹת בלבד.

את הספר מלווים איורים של מלשקה עצמו, שאם עיניי אינן מטעות אותי הם תצלומים מעובדים מאוד. אינני יודעת אם השחקנים המצולמים הם שחקני הסרט, מכל מקום הם מגלמים את הדמויות והיחס בין האיורים לטקסט הוא אילוסטרטיבי לחלוטין, כלומר: בטקסט קוקי מקבל משלוח פיצה מ"ריבולי" ובתמונה אנחנו רואים אותו, עם קרטון הפיצה שכתוב עליו "ריבולי", מניף את ידיו בשמחה; בטקסט טושקה צורחת והדודה מסתכלת בשעון, ובדיוק כך באיור, וכן הלאה וכן הלאה. מצד אחד האיורים האלה ייחודיים, לא ראיתי כמותם בשום ספר, ואין ספק שהושקעה בהם עבודה רבה מאוד, אבל מבחינתי הם רידדו את חוויית הקריאה.

מתוך הספר

אבל – וזה "אבל" גדול – מה שגרע מהחוויה שלי כקוראת שאוהבת ספרות ומחפשת עומק ויחסים מעניינים בין טקסט לאיור, עשוי דווקא למשוך את הקוראים שהם קהל היעד האמתי, בני ה-7 עד 12, ולא חובבי הספרות שבהם אלא דווקא אלה שאינם נמשכים לקריאה, שהאיורים של מלשקה, הריבוי והצבעוניות והתקריבים על דמויות אמתיות, מצולמות, של ילדים, יעידו מבחינתם (ובצדק) שהחוויה שבין הכריכות תהיה נגישה, וקולנועית ביסודה. הלוואי שהם אמנם יתפתו והסדרה תצליח בארץ, ובעקבותיה יבואו (גם אל אותם קוראים חדשים וגם אל כל קהל הקוראים של הוצאת "לוקוס", הפועלת מתוך תשוקה ואהבת אמת לספרות ולתרבות) ספרים נוספים, אחרים ומעניינים.

"עץ הקסמים: הכיסא האדום" מאת אנדז'יי מלשקה. תרגום: ענת זיידמן. הוצאת לוקוס, 2019

לי עברון  – משוררת, מתרגמת ועורכת.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה