1 כללי

לעוף מכאן / נאוה סמל

ארבעת הפרקים הראשונים ברומן מאת נאוה סמל

ינואר 18, 2019  

באדיבות הוצאת "ידיעות ספרים", אנו מפרסמים את ארבעת הפרקים הפותחים את הרומן של נאוה סמל, "לעוף מכאן", כחלק מגיליון "עד עצם היום הזה". לקריאת המאמר על אודות הרומן מאת רתם פרגר וגנר ניתן ללחוץ כאן.

כריכת הספר (יח"צ)

פרק ראשון

בארון גבוה שמרו אצלנו את בגדי הקיץ בחורף ואת בגדי החורף בקיץ. ככה זה היה מאז שהייתי קטנה מאוד. אני לא זוכרת מי קבע את הכלל הזה. אולי אמא שלי. בכל פעם שהתחלפה עונה התרחש טקס שלם. אבא היה גורר את הסולם הגבוה מהפרדס, מעמיד אותו מתחת לארון, ואני הייתי מתייצבת מתחתיו, מעבירה בזהירות שמיכות מקופלות, סוודרים וגרבי–צמר מגולגלים לכדורים. לפעמים שמתי–לב שיש איזה כתם קטן על אחד הבגדים, אבל לא אמרתי לו. כי אבא שלי הצטיין בדרך–כלל בכביסה, ולא רציתי לצער אותו.

בסוף הקיץ או בסוף החורף — אני לא יודעת איך בדיוק הוא ידע לקבוע מתי היום האחרון של העונה — הוא היה מודיע לי, שמחר נעלה את הדברים לארון הגבוה. הוא היה מטפס בזריזות אל השלב האחרון של סולם–הקוטפים, עומד שם זקוף לגמרי, והשיער שלו ממשש את התקרה. מלמטה הייתי מסתכלת על הגב שלו ועל הידיים שדוחפות את הבגדים לפתח השחור. אני אף–פעם לא ראיתי מה באמת יש שם בחלק הכי עמוק של הארון, ליד הדופן. כל התהליך נמשך דקות. הייתי עומדת בצייתנות, והחבילות המסודרות, שהוא ואני טרחנו ערב קודם לסדר כמו תפוזים בתיבות, מטפסות אחת אחרי השנייה למעלה. רק אז יכולתי לספור כמה בגדים יש לנו (לא היו לנו כל–כך הרבה) ולראות איזו שמלה אני הכי שונאת (זאת עם השרוולים התפוחים ושוליים מתחרה) ואיזה מזל שהתחמקתי מללבוש אותה כל העונה.

 

בכל פעם אבא היה מסתובב אלי, רוכן מעט ומושיט שתי ידיים פרושות לרווחה, ואני הייתי מתרוממת על קצות האצבעות ומניחה עוד צרור בגדים.

"שוב את כוססת ציפורניים," אמר אבא באכזבה, "מה יהיה?"

הסמקתי. כבר היה מאוחר מכדי להסתיר את הידיים מתחת לקפל הישר של השמיכה הוורודה, וכדי לשנות נושא שאלתי:

"אז ככה קוטפים תפוזים?"

אבא צחק ואמר, שלפעמים נשאר בגובה תפוז אחד או שניים שאי–אפשר להגיע אליהם.

"ומה קורה להם?"

אבא משך בכתפיו, והסולם קצת התנדנד, או שהיה נדמה לי. קיוויתי שלא ימעד פתאום ויפול, כי אז לא יהיה מי שידאג לפרדס ולי. יכול להיות שאפשר למצוא עכשיו תפוז אחד מהחורף שעבר. יכול להיות שאם אני מאוד אתאמץ אוכל לגלות בקצה העץ תפוז נשכח שאפילו אמא שלי ראתה.

אבל אני לא יכולתי לגרור את הסולם של הקוטפים באותו יום בתחילת הסתיו. באותו בוקר החל קטיף המנדרינות, ושרשרת ירקרקה גלשה מהעצים אל הארגזים ומשם אל המשאית והנמל. כדי להגיע אל הארון הגבוה, הייתי צריכה להעמיד כיסא על כיסא, וזה היה די מפחיד וקצת מסוכן. ידעתי שאבא היה מסרב בתוקף. אולי אחרי שכנועים ארוכים היה מסכים שאעמיד כיסא על השולחן, כי אבא שלי ידע בדיוק באיזו זווית מציבים את הסולם מתחת לעץ כדי שיהיה יציב.

"יציבות," הוא הכריז, גם כשנידנד אותי בערסל שבגינה, "זה הדבר הכי חשוב."

מתחתי את הידיים לאחור, כיווצתי את הברכיים, הצמדתי את העקבים והתכוננתי. היה שקט בבית הריק. אבא יצא השכם בבוקר. הוא תמיד היה נרגש מאוד בעונת הקטיף. נשמתי נשימה עמוקה. הנה אני עומדת על הארון, הראש שלי כמעט נוגע בתקרה, ואני מוכנה לגמרי. אני מציצה בחלון ומזהה במרחק את הכתם הירוק שהוא הפרדס שלנו. מכאן לא שומעים את ההמולה ולא רואים את אבא שלי מתרוצץ מעץ לעץ, מלטף מנדרינות כאילו הן ילדים.

אני מסדרת את הרגל, מיישרת את הידיים, ואין לי מושג מה עושים עם האצבעות. לפתוח אותן כמו נוצות? לא יודעת. אני מודדת את המרחק שבין הארון לקיר, והוא נראה לי מספיק בשביל סיבוב ראשון. שום קול לא מגיע מהחוץ. הפרדס רחוק ואני לבדי. זה הרגע המתאים לנסות. אני משכנעת את עצמי שזה חייב להצליח. אולי ארון בגדים הוא לא בדיוק המקום הכי מתאים, אבל זה ההר של הבית, הנקודה הכי גבוהה, עם הפתח הכי עמוק והכי שחור.

יום אחד, אני חושבת לעצמי, אני אבדוק מה באמת קבור בעומק הארון. אולי אגלה שם כמה בגדים של אמא.

חבל שאין ראי ממול, הייתי יכולה לראות את עצמי בפעולה ולהתגאות. עכשיו אני לא בטוחה שהארון לגמרי יציב, אבל אי–אפשר לסגת ואסור לי להתחרט. אז מה? גם להרים אין שורשים בתוך האדמה. את הראש אני בקושי מעזה להזיז, כדי לא לקלקל את היציבות שאבא כל–כך מחשיב. הייתי רוצה לפתוח את דלתות הארון ולהציץ, אבל זה לא הזמן המתאים. אולי בגדי הקיץ והחורף מתבלבלים שם בפנים ולא מבינים מה קורה פה. כל–כך מהר התחלפה עונה? אני מותחת את עצמי, נושמת שוב, הכי חזק, הכי הרבה אוויר… אחת, שתיים שלוש ו…

אילולא מִסְיֶה מוריס שנכנס באותו הרגע בדיוק, הייתי מצליחה. נדמה לי שהארון מתנדנד, מסיה מוריס נראה פתאום קטן כמו ילד, והקול שלו מגיע הפוך — מלמטה למעלה —

"מה את עושה??? מה את עושה???"

אני הולכת לעוף!!!

 

פרק שני

מסיה מוריס חביבאל היה שכן שלנו במושבה. בזמן שכל האיכרים יצאו אל הפרדסים, היה מסיה מוריס צועד בנחת אל הסנדלרייה שלו שמאחורי הבית שלנו. למרות שגם לנו היו פרדסים, בחר אבא שלי לגור דווקא בשכונת הפועלים ולא בשכונת האיכרים. זוסמן, בעל הפרדס השני הגדול במושבה, כעס על אבא שלי שביטל את ההפרדה בין השכונות ולא דיבר איתו חורף שלם. מסיה מוריס חביבאל היה הסנדלר היחיד במושבה שלנו. חוץ מפרדסים, הכל במושבה היה בעצם אחד. צלם אחד, מכולת אחת, רוקח אחד, רופא אחד, אחות אחת, אלטע–זאכן אחד, אבל היו שני סַפָּרִים — אחד ספרדי ואחד אשכנזי. אצל הספר הספרדי דיברו לאדינו, ואצל האשכנזי — אידיש. הספר הספרדי היה שר בזמן שסיפר והשערות היו מתעופפות לכל הכיוונים. הספר האשכנזי עבד בשקט, גזר כל שערה לחוד והיה מטאטא תיכף ומייד, עוד בטרם שהלקוח הספיק להסיר את הסינר הלבן מהצוואר. את כל זה ידעתי מבלי שהסתפרתי אי–פעם. לי היתה צמה ארוכה, שאבא היה קולע בכל בוקר לפני בית–הספר, ממש כמו חלה. דווקא רציתי להסתפר, לפחות לנסות פעם אחת, אבל אבא הזדעזע מהרעיון ופסל אותו בתוקף.

"גם לאמא שלך היתה צמה," הוא אמר, והיה לי ברור שלעולם לא אצליח לשכנע אותו.

טובה, שהיתה לה חנות גָלַנְטֶרְיָה בקצה הרחוב, גם היא היחידה במושבה, אמרה על מסיה מוריס, שהוא הסנדלר הטוב ביותר שעלה אי–פעם לארץ, אבל היא כנראה היתה קצת מאוהבת בו. בגלנטריה שלה היא מכרה שרוכי נעליים וסיכות, כפתורים ומחטים, והיתה לה מגירה מיוחדת לאצבעונים. מין מכסה מוכסף ששמים על האצבע כדי שלא ידקור כשתופרים. טובה ירשה את החנות מההורים שלה, והיא היתה עסוקה בחיפושים אחרי חתן מתאים. מישהו שיעזור לה בחנות כדי שלא תצטרך לעמוד על הרגליים כל היום. תמיד היא היתה מציעה למסיה מוריס שרוכים מהגלנטריה שלה בהקפה, אבל הוא עשה עצמו כאילו הוא לא שומע את המחמאות שלה, ואף–פעם לא הסכים לקבל מטובה שום דבר, אפילו לא קוביית–שוקולד קטנטנה. מסיה מוריס לא היה רק הסנדלר היחיד במושבה שלנו, גם מהמושבה השכנה היו באים אליו לתקן נעליים. הוא ידע שאם למישהו נקרעת סוליה, או אם משתפשף העור במגף, או אם לאיזה ילד נעלם האבזם מהסנדל, הם יגיעו אליו במוקדם או במאוחר, כי מסיה מוריס חביבאל יתקן הכול כמו חדש.

הסנדלרייה שלו עמדה בדיוק מול החלון שלי. זאת היתה חנות קטנטונת, די חשוכה, בלי שלט בחוץ, ועל האיצטבות עמדו עשרות זוגות נעליים בכל מיני צבעים ובכל מיני צורות. היו שם נעלי נשים שעקב נפל מהן תוך כדי ריקוד, ונעלי גברים ששמרו על כתמי בוץ מאיזה חורף ישן, ונעלי ילדים שהפסידו במאבק עם הכדורגל ונקרעו מרוב גולים. מסיה מוריס הרשה לי לגעת בנעליים, בתנאי שאקפיד לא לבלבל בין הזוגות.

"אסור להפריד בין נעליים," הזהיר מסיה מוריס חביבאל, "האהבה שלהן היא יותר חזקה משל בני–אדם, כשנעל הולכת לאיבוד, גם בן–הזוג שלה אבוד."

מסיה מוריס חביבאל החזיק פטיש ביד אחת, ובשנייה היה מלטף את הנעל המטופלת כאילו היא חולה מאוד, אבל הדבר הכי מדהים היה, איך בין השפתיים שלו הוא החזיק שורה של מסמרים חדים, ובשום אופן לא הבנתי איך הוא מסוגל לדבר אתי ולא לבלוע אותם בטעות.

"שטויות," הוא אמר, "בקרקס שלנו היה אחד שבלע מסמרים כאילו הם פלחים של קלמנטינה."

"קרקס," אמרתי, והעיניים שלי התרחבו מאוד, "אני בחיים שלי לא ראיתי קרקס." קרקסים הגיעו רק לתל–אביב, אף–פעם לא למושבה שלנו. רק פעם אחת בפורים בא מאלף קופים וניסה להכריח את הקוף שלו לנגן בתוף, אבל הקוף ברח לפרדסים, ורק אחרי יומיים, כשהמאלף כבר התייאש לגמרי, מצאו אותו זולל תפוזי בוסר בחלקה של השָמוּטי.

"זו שאלה של אימונים," אמר מסיה מוריס חביבאל. "אם מתכננים את זה כמו שצריך, אפשר להגיע לביצוע מושלם. נכון שכבר ניסו את זה לפנייך, אז מה? אם הם נכשלו, גם את צריכה להתייאש? לעוף זה לא עניין מסובך, אנשים של קרקס יודעים איך." הוא חייך אלי חיוך מסתורי, של מי שמחזיק בבטן משהו חשוב במיוחד, וכמובן ששום מסמר לא זז מהשפתיים שלו.

"אצלנו בקרקס… אסור לך לגלות לאיש שהייתי פעם בקרקס, לשום נפש חיה בעולם, אחרת…" ציחצחתי בשבילו כמה זוגות נעליים במברשת בעלת השערות הקשות עד שהתעייפתי, וכנראה גם מסיה מוריס התעייף, כי הוא הסכים להוציא שניים–שלושה מסמרים מהפה ולהסביר לי איך עפים. אבל קודם הוא הסתכל מסביב לראות אם אף–אחד לא מקשיב ואם טובה לא עשתה הפסקת צהריים במקרה ובאה באיזה תירוץ לסנדלרייה, ואחר–כך הוא פשוט סגר את הדלת ודיבר בלחש.

"צריך להבין מה בדיוק קורה לך, איזה איבר בגוף צריך להיכנס לפעולה ומתי. אם ציפורים יודעות את הסוד הזה, למה לא בני–אדם? חוץ מזה, אנשים קטנים הם אנשים קלים. עוד אין לך צרות ואסונות שמכבידים כמו שק על הגב ומפריעים להתרומם."

הקשבתי בתשומת–לב. לא רציתי לאבד שום מלה. מסיה מוריס פירק לאט–לאט סוליה שלמה, והנעל נראתה מסכנה, עירומה.

"אתה בטוח שתוכל לחבר אותה בחזרה?"

מסיה מוריס לא ענה. הסתכלתי עליו בזמן שהוא לחץ על דוושת מכונת–התפירה הגדולה ולא ראיתי שום שק על הגב שלו. מסיה מוריס הוא עכשיו סנדלר, אמרתי לעצמי, וזה פשוט מקצוע זמני, אבל פעם הוא היה מעופף בקרקס. אין לו שום שק מכביד על הגב, הוא קל והוא יודע איך ממריאים. אני לא ארפה ממנו עד שילמד גם אותי. אני אהיה היחידה במושבה שתדע לעוף, גם בשכונת האיכרים וגם בשכונת הפועלים.

"אתה בטוח שתוכל לחבר את הסוליה לנעל בחזרה ואף–אחד לא ירגיש?" שאלתי.

"כמו שקוראים לך הדרה," אמר מסיה מוריס חביבאל, ואחר–כך הוא נאנח, ישר לתוך המסמרים שנשארו לי בפה.

 

פרק שלישי

היתה אז שנת בצורת. האיכרים יצאו יום–יום לפרדסים כדי להשקות את העצים המתייבשים. הגשם התעכב והאיצטבות של מסיה מוריס התכסו בנעליים פצועות שנשרטו בקוצים. אהר'לה זוסמן היה עוזב את הכיתה שלנו עוד לפני הצלצול כדי למהר לפרדס של אבא שלו ולסחוב דליים. גם בבאר ההשקיה שלנו ירדו המים, והיה אפשר לראות את הקרקעית.

"את לא באה לעזור לאבא שלך?" שאל אהר'לה זוסמן.

"אתה חושב שאני יכולה להוריד גשם?"

אהר'לה משך לי בצמה והסתלק. בכל פעם שאמרו לו שהפרדס שלהם הוא הפרדס השני הגדול במושבה, הוא היה מתפוצץ מכעס. לא הבנתי למה לא הספיק לו התואר השחיין הטוב ביותר במושבה. כל הבנות בכיתה העריצו אותו, למרות שהיתה לו בעיה. אהר'לה גימגם. אבל הוא לא התעניין בבנות, רק בהרכבות של עצים, וכל הזמן היה עורך ניסויים משונים בצריף שבחצר הבית שלו, שהיה הבית הכי מפואר בשכונת האיכרים. רינה נוימן היתה מתגנבת לשם ומספרת בסודי–סודות לכל הבנות מה בדיוק הוא עושה שם. בחורף שבו אבא שלו לא דיבר עם אבא שלי, גם אהר'לה זוסמן התעלם ממני, ורק פעם אחת הוא שכח את החרם המשפחתי ושאל אותי אם כבר הגיעו אלינו שתילי לימון מקפריסין. את המלה קפריסין הוא ניסה להגיד שלוש פעמים עד שיצאה לו סוף–סוף מהפה. למרות הריב של האבות שלנו אני דווקא חיכיתי בסבלנות ולא לעגתי לו על הגמגום.

 

הנעליים של מסיה מוריס נראו בדיוק כמו האדמה. מהאיצטבות הן הביטו אלי כמו הרבה פרצופים מקומטים.

"זִקנה קפצה עליהן פתאום," אמר מסיה מוריס ומרח זוג נעלי–עבודה בעוד שכבה של משחה. בערמומיות רבה הייתי מתכננת איך לבקש ממנו. באיזה קול מתוק לומר לו שוב ושוב שאני רוצה ללמוד ממנו. פעם עשיתי קול של תינוקת מתפנקת — זה שאבא שלי ממש שנא — ופעם הלבשתי על הפרצוף הבעה של אחת חשובה, לפחות כמו מרגלת. אבל שום דבר לא עזר.

מסיה מוריס לא רצה לשמוע. הוא אמר שהוא שכח את התורה כולה. שהקרקס כבר לא קיים ורק הנעליים נשארו. בקצה האיצטבה עמד זוג נעליים נצחי. באלה לא הרשה לי לגעת. הוא אמר שהן מחכות, והוא חייב לחכות בסבלנות יחד איתן, כי יום אחד תבוא איזו גברת לדרוש אותן בחזרה. אלה היו הנעליים הכי מיוחדות שראיתי. חוטי–כסף היו רקומים עליהן סביב–סביב, מקיפים את הקרסול כמו מחרוזת. אלה היו נעליים עדינות בצבע חלב, שחבל אפילו לדרוך בהן. חשבתי, אילו לי היו נעליים כאלה, הייתי נועלת אותן על כפות הידיים והולכת לישון איתן עד הבוקר.

"של מי הנעליים האלה?"

"אל תשאלי שאלות לא חשובות. מי שרוצה לעוף צריך לחשוב רק על כנפיים, לא על נעליים."

איך יכולתי לשכנע אותו שעל זה בדיוק אני חושבת כל היום. לא על אהר'לה זוסמן, חלילה.

טובה מהגלנטריה לא אהבה את זה שאני מבלה שעות בסנדלרייה. פעמיים בשבוע היא היתה באה לבשל אצלנו, כי בבישול אבא לא היה כל–כך מומחה. "לכי לשחק עם ילדים בגילך," היא רטנה.

בלי שהיא תשים לב בדקתי את הגלנטריה שלה, אבל לא היו שם חוטי–כסף כאלה, רק ערימות של שרוכים שיכלו להספיק לכל המושבה למאה שנים. אילו היתה רוצה, היתה יכולה להציע למסיה מוריס שרוכים בחינם.

"מה את רוצה להיות, סנדלרית? מי שמע דבר שכזה? חכי–חכי שאבא שלך ידע על זה!" והיא היתה מנפנפת מולי באצבע צבועה בלק אדום. שמתי–לב שאף–פעם היא לא הצליחה לצבוע את כל הציפורן.

כל יום נידנדתי למסיה מוריס. הבצורת היתה הזמן הכי מתאים לאימונים. אין עננים בשמים, ואפילו הרוח ישנה. ידעתי שלא יהיה אפשר ללמוד לעוף בגשם. להקות של ציפורים כבר נחתו על ענפי העצים כדי לבלות את החורף אצלנו, אבל החורף האמיתי לא בא. יום אחד התכסה החלון של הכיתה בטיפות, ואהר'לה זינק ממקומו, נפיל את הכיסא ורץ החוצה. "גשם!" הוא צעק, אבל אחרי כמה רגעים הוא חזר ופניו מאוכזבות, והמורה כל–כך ריחמה עליו, שאפילו לא הענישה אותו.

כל יום המצאתי נימוק חדש, אבל את מסיה מוריס חביבאל לא היה קל לשכנע. בכל פעם שהעזתי לבקש, היתה למסיה מוריס תשובה אחת: "את עוד לא מוכנה." בימים הכי חמים הוא תיקן נעליים במהירות, דוחף עוד ועוד מסמרים חדים אל תוך הפה.

"בלעת כבר פעם?"

אבל אפילו את זה מסיה מוריס לא היה מוכן לגלות לי. הוא רק צחק, ומסמר אחד נשמט מהפה שלו על הריצפה.

"יש לך עוד זמן, הדרה, את צריכה סבלנות."

"סבלנות", "יציבות", כל המילים שנגמרות ב"וּת". המילים הארוכות והמעייפות שהמבוגרים לא יכולים בלעדיהן. אני חשבתי שמסיה מוריס הוא איש אחר. שהוא הכיר בקרקס שלו מילים קצרות כמו "לטוס" ו"לעוף", אבל אולי זאת היתה ההשפעה של טובה שהיתה מגיעה לסנדלרייה כל יום בתירוץ אחר. גם היא גילתה את נעלי–החלב בקצה המדף, ובלי היסוס שאלה למי הן שייכות. מסיה מוריס כעס. אף–פעם לא ראיתי אותו כועס. הוא התייצב ליד נעלי–החלב כמגן עליהן, מסתיר אותן בגופו, ואמר לטובה: "באו קליינטים לחנות שלך, אני רואה אותם מפה."

"ומה עם הילדה? היא לא מפריעה לך?"

אני שונאת כשקוראים לי "הילדה". חשבתי מה היתה טובה אומרת אילו הייתי קוראת לה "האשה עם הציפורניים האדומות". אני לא יודעת מי בחר בשבילי את השם הדרה. אולי אמא. אבא היה מקרב את פניו אלי, נושם אותי עמוק ואומר שנודף ממני באמת ריח של הדרים. הנחיריים שלו היו נפתחים כמו שתי דלתות קטנות, והעיניים שלו התכסו פתאום בטיפות של עצב. תמיד פחדתי שהטיפות יברחו החוצה, ולכן מיהרתי להתלוצץ ולהגיד שאולי נודף ממני גם ריח של חוּשחָש או של לימון חמוץ.

מסיה מוריס חביבאל פתח את דלת הסנדלרייה לרווחה וטובה יצאה. הבטנו בה מטפסת במעלה הרחוב. אפילו פעם אחת היא לא הסתובבה אחורנית. מסיה מוריס חזר אל איצטבת נעלי–החלב — ממני הוא לא הסתיר אותן — ואז אמר:

"כן, הדרה, אני אלמד אותך לעוף."

 

פרק רביעי

מסיה מוריס בא מהאי גֶ'רְבָּה, ליד תוניסיה שבצפון אפריקה. אי, חשבתי לעצמי, אין פלא שהיה שם קרקס. באיים קורים כל מיני דברים מיוחדים. בחיים שלי לא דרכתי על אי. בחיים שלי אפילו לא ראיתי אי בתמונות. ניסיתי לדמיין איך עומדים במקום ורואים מים מכל הצדדים, אבל איך אני יכולה לדמיין אי, כשאפילו בתל–אביב ביקרתי בקושי פעם אחת? מסיה מוריס אמר, שהיהודים שהגיעו לאי ג'רבה הם הנינים של הנינים של הנינים של המלך שלמה, ושכל אחד יודע בדיוק לאיזו אשה מאלף הנשים של שלמה הוא נולד.

"ואיך הגיעו לקרקס פילים?" שאלתי.

"זה דבר פשוט מאוד," אמר מסיה מוריס חביבאל ופער את פיה של נעל–עבודה חומה. "הם נשארו שם עוד מימי חניבעל, הרי האי ג'רבה לא רחוק מקָרתָגוֹ."

בלי השרוכים נראתה הנעל כמו חיה שעקרו לה את השיניים. רציתי ללטף אותה, אבל התביישתי. גם לא שמעתי מימַי על איש שקראו לו בשם המשונה חניבעל.

בבית–הספר, מתחת לשולחן, מתחתי את הרגליים בכל הכוח. הייתי מזיזה את הברכיים בלי שירגישו, ואפילו את האצבע הקטנה למדתי לכופף לחצי כדור. ידעתי שצריכים להכין את הגוף למשימה החשובה. צריך להודיע לכל שריר ואיבר שעוד מעט, עוד מעט, נוכל לעוף. פעם אחת התרכזתי כל–כך באימונים שלי, עד שלא שמתי–לב שהמורה קוראת לי ללוח. כל הכיתה פרצה בצחוק, והמורה הזועמת סילקה אותי החוצה ודרשה שאביא מכתב מאבא שלי. הסתכלתי על אהר'לה, אבל הוא דווקא לא צחק.

ויום אחד מסיה מוריס חביבאל הודיע לי שאנחנו מתחילים להתאמן. אולי מפני שבמושבה דיברו על זה שמזג–האוויר משתנה, ושעצי ההדר זקפו את העלים שלהם כאילו הם מחכים למשהו.

"את צריכה למהר," אמר מסיה מוריס חביבאל ושלח אותי לעקוב אחרי ציפורים. את הנחליאלי זיהיתי מייד על–פי הסינר הלבן שלו. ככה ציירתי אותו במחברת מולדת. המורה הסבירה לנו, שבאביב עוזבים הנחליאלים את ארצנו ועפים לקנן בארצות אירופה, ורק בסתיו הם חוזרים אלינו. הנחליאלים הם החברים שלנו לחורף, אמרה המורה והביטה בחלון הפתוח. עדיין לא היה סימן לגשם אמיתי, ובכל–זאת מצאתי כמה נחליאלים ליד בריכת–ההשקיה של בית–האריזה. הם לא התייאשו ונשארו איתנו, כמו נעלי–החלב על האיצטבה של מסיה מוריס.

בשעות היום הם נפרדו זה מזה, ורק כשירד הערב הם נהגו להתאסף ללינה משותפת על העצים. חשבתי שזה כמו קיבוץ, רק שהנחליאלים לא ידעו את זה. לעוף היה אצלם הדבר הכי רגיל. ממש קינאתי בהם. נפנוף קצר של כנפיים — והם באוויר, נוחתים בלי הודעה מוקדמת על ארגז תפוזים שניטש בכניסה לבית–האריזה, ושוב מתרוממים. בשבילם, לעוף, זה הדבר הכי פשוט, אם כי אולי גם הם מסתכלים עלינו מלמעלה ומקנאים בנו על כך שאנחנו מסוגלים לפתוח את הפה ולדבר.

ימים שלמים עקבתי אחרי ציפורים, במיוחד נחליאלים. כבר ידעתי לזהות אותם, ולכמה מהם נתתי שמות. ראיתי שהם באמת מאומנים. אפילו גוזל צעיר למד מהר מאוד לעוף. למה גילו את הסוד הזה לנחליאלים ולנו לא? למסיה מוריס לא היתה תשובה. אני לא אוותר, נדרתי לעצמי, אני אלמד, אני אחקה כל תנועה ציפורית, הידיים יהיו כנפיים, והרוח תעזור לי ותרים אותי. הכנתי לעצמי מחברת מיוחדת, שבה רשמתי לעצמי כל מיני הערות חשובות, ומילאתי אותה בציורים של כנפיים. משמעת, אמר מסיה מוריס חביבאל, צריך להתאמן יום–יום מבלי להתייאש. ככה התאמנו נערות הטרפז בקרקס שלו. את זה הוא הסביר לי בדיוק. הרגע הכי קשה היה תיכף אחרי הזינוק, כשהידיים שלוחות קדימה כדי לתפוס את החישוק.

"ואם לא תופסים?" שאלתי. מסיה מוריס אמר שהפחד הוא חלק מהעניין. אתה פוחד ובכל–זאת מושיט את הידיים קדימה ומתפלל שהאצבעות יתפסו את החישוק חזק–חזק ברגע הנכון. לטובה מהגלנטריה לא היה שום סיכוי להתחרות בנערות הטרפז או בנחלילאים, כי היא זללה שוקולדים מחוץ–לארץ בסתר, ושום נחליאלי לא נוגע בשוקולד. נערות הטרפז היו קלות ודקות, בדיוק כמוני, וכשאחרי מיליון שעות של אימונים הן סוף–סוף הצליחו לתפוס את החישוק, אז הן ידעו באמת איך עפים.

"ארון," אמר מסיה מוריס חביבאל, "הוא לא מקום מתאים לאימונים. נכון שהוא ההר של הבית, אבל השמים חסומים בתקרה, ובלי לראות שמים אי–אפשר לעוף."

 

 

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. […] "לעוף מכאן" מאת נאוה סמל הוא סיפור התבגרות לבני נעורים, שראה אור לראשונה לפני שלושים שנה (עם עובד, 1988). זו הזדמנות, אם כן, לחזור אל הסיפור המינימליסטי והיפה הזה, ולשאול בעקבותיו על המשאלה לעוף מכאן, על סיפורי התבגרות, על מה שמייחד אותם ועל התכוונותם הגילאית. […]

כתיבת תגובה