6 ספרות

לערוך לאורה של אמת – שיחה עם מירה מאיר

ראיון עם מירה מאיר, לאור פרישתה מעריכת ספרי הילדים ב"ספריית פועלים"

דצמבר 8, 2010  

מירה מאיר, ילידת 1932, עלתה לארץ עם הוריה ואחותה מפולין בשנת 1939. לאחר השירות הצבאי, הצטרפה עם הגרעין אליו השתייכה בתנועת השומר הצעיר לקיבוץ נחשון, בו היא מתגוררת עד היום. משנת 1969 עבדה בהוצאת "ספריית פועלים" כעורכת ספרי ילדים, וב- 1980 הצטרפה אליה עדנה קרמר. השתיים פרשו בחודש מאי השנה מבית-ההוצאה, לאחר שהוציאו לאור ספרים רבים שהפכו לקלסיקות של ספרות הילדים הישראלית. בין הסופרים שאת ספריהם ערכה מאיר לבדה או יחד עם עדנה קרמר ניתן למנות את מרים רות, שלומית כהן-אסיף, נורית זרחי, אורית עוזיאל, רונית חכם, נאוה סמל, מיריק שניר, אורית רז, זאב ברגמן, אורה איל, תמר ברגמן ועמי גדליה. בספרות המתורגמת, העניקה מאיר לקוראים הישראלים יצירות מאת סוזי מורגנשטרן, אריק קרל, אסטריד לינדגרן, פול גאליקו ונורמן ברידוול. מאיר היא משוררת וסופרת למבוגרים ולילדים. כתבה את שיר הנושא לסדרת הטלוויזיה "רגע עם דודלי" ואף עסקה בתרגום. כלת פרס פרס זאב לספרות ילדים עבור הספר "אני אוהב לצייר" (1972), עליו זכתה גם בעיטור אנדרסן המוענק על-ידי נציגות IBBY בישראל, ובשנת 2005 הוענק לה פרס זאב בשנית על מפעל חיים. כמו-כן, זכתה בפרס שר התרבות, והחודש הוענק לה פרס היצירה לסופרים עבריים על עבודת עריכה. בין ספרי השירה והפרוזה לילדים שכתבה: "שלולי", "אילנה היא אלינה", "הצב של אורן", "מעשה שהיה כך היה", "מי אשם?", "בגלל פודינג שוקולד", "מסיבה של עננים", "פעם היה ילד שלא רצה לישון לבדו" ו"באלו כשבא לו".

מה הביא אותך לתחום עריכת ספרות ילדים בספריית פועלים?

אני צריכה קודם לתת רקע: ספריית פועלים היא הוצאת ספרים שהיתה מסונפת לקיבוץ הארצי במשך הרבה שנים. מכיוון שהיו להוצאה כל מיני רעיונות ואידיאות תמיד היתה בחסרון כיס. ואז באיזשהו שלב כדי לחסוך, גדולי הדור החליטו שספרות הילדים מיותרת. היה חשוב להוציא לאור את כתבי אבות הסוציאליזם, המניפסט הקומוניסטי,למשל וספרות ילדים נתפסה כבלתי חשובה, ולכן לא היה מדור ספרות ילדים במשך כמה שנים.

בתקופה שבה לא היה מדור ספרות ילדים, למישהו נפל האסימון שספרות ילדים יכולה להכניס גם כסף. הם חיפשו ומצאו אותי. הסתייגתי ואמרתי שאני לא יודעת את התחום, כי לא היתה מסגרת ללמוד עריכה, ודאי לא של ספרות ילדים. אמרו לי: תשאלי אנשים. אז שאלתי אנשים, ולא יצא לי מזה הרבה. בשלב מאוחר יותר נוצר קשר עם מרים רות והיה בבחינת "עשה לך רב". עזרתה תרמה לי הרבה. ישבתי יום אחד בחדרי בהוצאה וחשבתי לעצמי "הוי, ישבה פה פעם לאה גולדברג" וזה מחייב, התחלתי לחשוב מה אני צריכה לעשות, שכן היא הקימה מדור יפה של ספרים שחלקם קיימים עד היום.

מהם השיקולים שעמדו בפנייך בבואך לבחור עם איזה טקסט לעבוד?

הגעתי למסקנה שמה שחסר בנוף של ספרות הילדים (בשנת 1969), היה ספרות לגיל הרך וספרות לנעורים. האמצע היה די מרופד. התחלתי לכוון במודע לשני המוקדים האלה, אם כי הייתי פתוחה לקבל כל דבר. כתבי-יד החלו לזרום ולמען האמת, היה מאד מאד קשה לקבוע בדיוק מה ואיך לקבל. הייתי אחרי האוניברסיטה ואהבתי קריאה מאז ומעולם, היו לי חושים ספרותיים ואני גם כותבת בעוונותיי, וגם זה עזר קצת. כלומר: היו לי קריטריונים מסוימים על פיהם דנתי את הספרים ואת כתבי-היד שנראו לי נכונים, התחלתי לערוך.

במשך הזמן ראיתי שצריך לבנות מערכת של מדור שיש בו ביטוי לגילים השונים, למקור ותרגום, לשירה ופרוזה. בעצם מה שהנחה אותי זה להעדיף את ספרות המקור. היתה לי הרגשה ששמו אותי שם בשביל הספרות העברית, והתחלתי לחשוב מה צריך לתת לילדים בספרות העברית שיהיה מעניין, שיהיה טוב, שלא יהיה חינוכי מדי, שלא יהיה דידקטי בשום פנים ואופן. אבל בעצם את ההגדרות האלה מצאתי הרבה יותר מאוחר.

מאת מירה מאיר, ספרית פועלים

כלומר, מה שהנחה מראש זה הטעם שלך?

בלי ספק. בלי ספק. וזהו, ככה יצאתי לדרך.

ישנו קורפוס גדול של יצירות לילדים שערכת משום שהן על פי טעמך, והפכו לנכסי צאן ברזל. זהו מקרה נדיר במו"לות, שהעורכת מכוונת לטעם ספציפי ולרמת איכות אחידה.

זאת מחמאה כמובן, איזה אדם יסרב לקבל מחמאות? השתדלתי לאורך כל הדרך להיות ישרה והגונה עם עצמי ולהגיד אמת. למשל, ספרים עם כוונות טובות שאינם כתובים כהלכה לא עברו את הסף. בעיקר אם הכוונות צועקות בקולי-קולות. וספרים שמנסים בכוח להכניס לך איזה שהם אידאות, גם אם אני מסכימה איתן, אבל הם לא כתובים בצורה נכונה, הם לא מתפתחים לאורך היצירה, כלום לא קורה שם – אז לא.

אבל לא היה איזה קול מלמעלה שאמר: מחפשים ספרים ציוניים, שיעבירו את הרעיון הסוציאליסטי?

אילו היה, אז הייתי אומרת לו שאני הולכת בדרך שאני מאמינה בה. סיפור מיוחד שיכול להדגים זאת קשור לסופרת מרים רות, שהחלה לפרסם סיפורת בגיל די מבוגר יחסית, וקודם היתה תיאורטיקנית של ספרות ילדים, לימדה וכתבה כמה ספרים עיוניים על ספרות ילדים ובכלל על חינוך בגיל הרך והספרות בתוך זה. היא הביאה לי את הספר הראשון שלה, "מעשה בחמישה בלונים", שאין בו לא ציונות, לא סוציאליזם, לא קיבוץ ולא שום דבר, אבל יש בו הרבה מאד. אני מיד התלהבתי והוצאתי אותו לאור. באו החברים שלי לעבודה, כולם חכמי הדור, ואמרו: 'את השתגעת! כל דבר שיביאו לך תפרסמי? אין פה שום דבר'. אז לא הקשבתי להם. הספר הזה יצא בשבעים מהדורות בערך, ועם הצלחה לא מתווכחים.

מאת מרים רות, עריכה: מירה מאיר, ספריית פועלים

יש לך סיפור הפוך? סיפור של מישהו שלא צלחת לאבחן אותו כהצלחה?

יש לי סיפור שעבורי הוא עצוב. ההוצאה היתה כל הזמן בבעיות כלכליות ויום אחד אורי אורלב הביא לי ספר שנקרא "חיית החושך", והוא ספר מעולה ואני ידעתי שהוא מעולה, אבל לאותה שנה כבר הכל היה מתוכנן ולא היה אפשר בשום פנים ואופן להוסיף אותו. ביקשתי ממנו שינסה לראות אם הוא יוכל לקבל תמיכה מהוועד למען החייל, להוצאת הספר. הוא השיב: 'לא, אני לא הולך לקבל תמיכות, תודה שלום', והלך ל"עם עובד" שהוציאו את הספר. הם כנראה היו פחות לחוצים מאיתנו וחוסר יכולתנו להוציא אותו לאור, הוא אחד הדברים שהכי כואבים לי עד עצם היום הזה.

היה איזשהו מתח בין ההוצאות השונות בתחום של ספרי הילדים, במיוחד נוכח עניינים כלכליים?

לא, אני הלכתי עם הקו שלי, עם הראש שלי וזהו. אך הייתי נתונה כל הזמן לצבת הזו של התנאים הכלכליים של אין ואי אפשר, אבל איכשהו למדתי לפלס לי את הדרך.

ציינת שעובדים על פי תכנית שנתית בהוצאה. איך מרכיבים תוכנית כזו מבחינתך?

בגדול, שמתי דגש על ספרות מקור. בנוגע לספרות מתורגמת, מה שהנחה אותי היה לבחור רק ספרים שהרגשתי שילדי ישראל יחסרו באמת אם לא נתרגם, ובאמת הוצאנו כמה דברים שאני מאד גאה בהם עד היום, כמו למשל: "הזחל הרעב" של אריק קרל ו"האחים לב ארי" של אסטריד לינדגרן, שהוא קלאסיקה של הקלאסיקה. כשהגיע לידי הספר הזה אמרתי: הוא צריך להופיע, ילדי ישראל צריכים להיחשף אליו.

"האחים לב ארי" הוא ספר מאד שערורייתי. איך הוא התקבל בארץ?

הוא התקבל ונמכר כל הזמן. הוא לא התקבל בתרועות, לא היה אף פעם רב-מכר, אבל הוא מופיע המון שנים ואף אחד לא גונז אותו, ולא היה מי שהתנגד.

מאת אסטריד לינדגרן, ספריית פועלים

נדמה כי שיקולים שאינם ספרותיים גרידא נהיו דומיננטיים יותר בבחירת הספרים, הן אצל ההוצאות לאור והן אצל הקהל בארץ. האם את מסכימה עם קביעה זו וכיצד הדבר בא לידי ביטוי?

אני מסכימה, ויותר מזה – ברור לי שכשהולכים לקנות ספרים מסתכלים על המחיר ומסתכלים על האיורים, בעיקר לגיל הרך, ולא על הסיפור עצמו. למשל בשנים האחרונות יש הצפה של ספרים מתורגמים שמבחינה ויזואלית הם הרבה יותר עשירים ומגוונים מספרות המקור, אך בתוכן הם הרבה פחות טובים. אבל קל מאד לרכוש את הזכויות שלהם ולבצע אותם, ואז יש הצפה. הוצאות רבות פשוט הפסיקו לעסוק בספרות עברית כי זה הרבה יותר יקר. אני חושבת שהפן הכלכלי הוא המכתיב הרבה פעמים שלא לחיוב.

אבל האם זה באמת חשוב שהספרים יהיו ישראלים? עכשיו כשכולנו כפר גלובאלי אחד וכולם מדברים רק על עצמם, אז מה המשמעות אם זה גרוסמן או הדוד מאמריקה?

לי זה עדיין חשוב, אולי בגלל שאני אישה זקנה. אני חושבת שזה מה שאנו צריכים לעשות. החלוציות והציונות היא גם לתת ביטוי לרוח של האנשים שיושבים פה, למה שמעסיק אותם, מה שמבטא את האישיות שלהם, כל זה בתנאי שהדברים יהיו ברמה ספרותית נאותה וללא הטפות מוסר.

ספרי לנו על השותפות שלך עם עדנה קרמר, שיחד ערכתן במשך שנים רבות ספרי ילדים ונוער.

אני מוכרחה להגיד שזה היה שיתוף פעולה מהסרטים, באמת. קשה להאמין. עבדנו בתיאום מושלם ובאווירה כל כך טובה, בלי שום קנאה, יריבות או תחרות. אני לא חושבת שאני יכולה להסביר איך זה קרה אבל זה היה כיף, כנראה שנקודות המוצא שלנו היו משותפות וזה כמובן גם עניין של כימייה.

איך התחלקה העבודה ביניכם?

לא התחלקה. קרה לנו לא פעם שאחת מאיתנו ערכה ספר עד מקום מסוים ואז השנייה לקחה והמשיכה, ולא ניתן היה להרגיש איפה התחלפה היד, כי היה לנו אותו קו, גם לשוני, גם מערכתי. לא הצהרנו הצהרות מוקדמות אבל ככה זה היה, ואם אני מתגעגעת היום למשהו זה לעדנה.

זה לא מוזר עכשיו לא להתעסק עם ספרים?

כן, אבל אני החלטתי שדי, אף אחד לא אמר לי להפסיק. ובעצם, אני עדיין קשורה כאשר פונים אלי ומבקשים את עזרתי ומעורבותי.

המצב של שוק הספרים היום היה גורם בהחלטה?

לא. היתה לי קצת עייפות החומר ויש לי בעיות בריאות, אז חשבתי שזה הזמן המתאים לגמור. אבל אין ספק ששוק הספרים היום שונה לחלוטין, בעיקר אחרי "הארי פוטר", ולא תמיד קל להתרגל לשינויים. בית ההוצאה שלנו מוציא סדרה לא לטעמי ובשלב מסוים אמרנו (עדנה ואני) שאולי אנחנו לא די רגישות למה שקורה היום והתחלנו לשתף אנשים הרבה יותר צעירים בתור לקטורים. לנרי אלומה שהחליפה אותנו, יש ילדה בת שתים-עשרה והיא נותנת לה לקרוא כתבי-יד וכשהילדה מתלהבת, אנו לוקחים את זה בחשבון. כלומר, היא גורמת לנו להבין אם הנושא תופס ומעניין אנשים בגיל הקוראים הפוטנציאלים וצריך להתחשב בדעה הזו. אך אנו משתפים גם אנשים בוגרים, צעירים בהרבה מאיתנו.

מאת מירה מאיר, הוצאת כתר

בכל-זאת, נדמה כי את כל תהפוכות הזמן והשינויים עברתן על מי מנוחות, הצלחתן להתמודד עם הכל בלי בעיה.

לא בלי בעיה, אבל זה עניין של תפיסה. למשל, היה לנו באיזה שהוא שלב מנהל עסקי שאמר לנו: 'למה לא הוצאתם את "ברבאבא", את "הדרדסים" ואת סדרת ה"מָרִים"', אז הסברנו לו שאנו לא רודפות אחרי הסנסציות. היום, אין לי דבר נגד הספרים הללו, אבל לא הייתי ברגע הנכון במקום הנכון אז לא התלבשתי על זה, ואם לא – אז לא, אין חרטה. עד היום הזה לא עשיתי שום דבר הנוגד את השקפתי הפנימית, את הטעם הספרותי, את התחושה שהדברים צריכים להיות טובים עד הסוף.

האם העובדה שאת גם כותבת, במיוחד הכתיבה לילדים, השפיעה על העבודה שלך כעורכת? היתה לך נקודת מבט שונה משל אחרים?

אי אפשר לעשות את ההפרדה הכימית הזאת בין עורכת לכותבת. מה שאני כן יודעת זה שהרבה שנים לא רציתי להוציא ספרים אצלנו בהוצאה. את הספר הראשון הוצאתי ב"מסדה" ואחר כך ב"הקיבוץ המאוחד", שבזמנו היתה הוצאה נפרדת, ואחר כך ב"כתר", ואז חברי לעבודה טענו שאני מוציאה שם רע להוצאה, כאילו לא נאה לי לפרסם אצלנו. אבל האמת היא, שהיה תמיד תור גדול של כתבי-יד והיה צריך להחליט מה כן להוציא לאור ומה לא, וגם אם הייתי מחכה את כל התור, האנשים שהייתי דוחה אותם לא היו יודעים את זה והיו חושבים שאותם אני דוחה ולעצמי אני מוצאת מקום. בכל אופן, זאת היתה המגמה שלי עד שהגיע הספר "אני אוהב לצייר" עם ציורי נחום גוטמן. אז הרגשתי שיש בידי אוצר וזה לא הגון להוציא אותו בהוצאה אחרת. זאת היתה נקודת השבירה.

"אני אוהב לצייר" זיכה אותך בפרס זאב ובעיטור כבוד על שם אנדרסן, והוא באמת ספר מאד מיוחד. מה את יכולה לספר עליו?

ראשית כל, הערכתי מאד את נחום גוטמן. מילדותי הרכה, עוד כשקראתי "דבר לילדים", אהבתי את הציורים שלו ואהבתי גם את הסיפורים שלו. ואז כשהזדמן לי בפעם הראשונה להיכנס אליו הביתה, התרגשתי מאד וגיליתי איש מקסים. הוא אמר לי: 'יש לי המון ציורים שהצטברו בכל השנים שעבדתי, אולי אפשר לעשות עם זה משהו?' אני חושבת שהוא התכוון להוציא איזה אלבום או משהו מפואר, אך אני מיד הלכתי לצד של השירים, ובחרתי את התמונות שהכי דיברו אלי, לאו דווקא היפות והעשירות ביותר. כתבתי בעקבות הציורים שירים, הגעתי להראות לו קודם כל את הקבוצה הראשונה, והוא מאד שמח והתלהב ונתן את ברכתו.

מאת מירה מאיר, ספריית פועלים

בשנים הראשונות של המדינה, הטכניקה של הדפוס היתה די בעייתית בארץ. כמעט שלא הופיעו ספרים עם איורים צבעוניים מאד; ציירו בשני צבעים, לכן הבחירה הראשונית של הציורים של גוטמן היתה מכוונת לציורים לא צבעוניים מאד. אך היתה לי נקודת שבירה: שיר אחד שנקרא "שעה בין ירוק לסגול", ואמרתי לחברים שלי בעבודה: 'אני מוכנה רק לשני צבעים בכל הספר, אבל הציור לשיר הזה חייב להיות בצבע מלא. אסור לגעת בו.' והם אמרו: 'מה הבעיה? זה נחום גוטמן, נעשה הכל בצבע.' באתי אליו ואמרתי לו שמותר לנו להשתמש בצבעים רבים יותר והוא הוסיף עוד צבעים לציורים. היה כיף לעבוד איתו. ישבנו יחד על כל ציור והוא כתב את הכותרות בכתב ידו, וניסה להתאימן לנושא השיר.

את עוד מתעדכנת בספרי ילדים עכשוויים?

כן, אבל בעירבון מוגבל. אני לא יכולה להקדיש לזה את כל זמני.

את מרגישה שלעורכים יש היום מקום לאיזו אמירה?

זה יהיה עצוב מאד כשלא יהיה להם. צריך להיות, חייב להיות. רק העורך צריך להיות די אובייקטיבי איפה נגמר הטעם האישי שלו ומתחילים הדברים הערכיים.

אם כך, כיצד מחליטים האם הטעם האישי שלך, הסובייקטיבי צריך להוליך את המהלכים כל הזמן, או שאולי צריך לפתוח את הדלת לדברים אחרים?

לדעתי, האמת צריכה להיות המנחה. לפעמים החזרנו כתבי-יד שאנשים היו בטוחים שיצרו יצירת אמת ואנחנו חשבנו שלא. הרבה פעמים אמרנו להם: זה רק הטעם האישי שלנו. לא המצאתי תירוצים בדבר קשיים של ההוצאה כי הם היו אומרים: "אז נחכה". ואני יודעת שגם אם הם יחכו שלוש שנים, הטעם שלי לא ישתנה עד כדי כך. אני חושבת שפתיחות לדברים אחרים לא נוגדת את העקביות שבטעם.

מאת מיריק שניר, עריכה: מירה מאיר ועדנה קרמר, ספריית פועלים

האם היו תמורות משמעותיות או שינויים שחלו בשנים האלה שהשפיעו עלייך?

ספרי שירה נעלמו וחבל. אולי יהיה לזה רנסנס. היום אין שוק ואין עניין בספרי שירה. אולי יהיה רנסנס משום שבשירה למבוגרים יש ניצנים לכך. אבל זה שהשירה לגמרי נעלמה, זה נורא. אנחנו מקבלים לפעמים קבצי שירה טובים, אבל אם המשורר הוא לא נתן זך, זה לא תופס היום. למה? אני לא יודעת.

למרות שמוציאים קלאסיקות של שירה?

כן, אבל זה תמיד מלווה באיזה גימיק, איזה ציורים או טכניקה אחרת.

בערב הפרידה מכן, היו לא מעט סיפורים יפים על שיתוף הפעולה שלכן עם הסופרים/משוררים. יש לך איזה סיפור מיוחד על אחד/אחת מהם/ן?

שלומית כהן-אסיף, שאני מאד מעריכה, שלחה לנו בראשונה את כתב היד לספר "המלך ממדו", וזה לא היה די טוב. החזרנו לה ואמרנו לה שהיא צריכה קצת לגבש, קצת לשכתב וכו'. היא עבדה והביאה לנו כעבור זמן מה, וזה השתנה מאד. זה ספר מקסים.

מאת שלומית כהן-אסיף, עריכה: מירה מאיר, ספריית פועלים

את מרגישה שהצלחת לטפח סופרים?

לטפח זה אולי קצת מוגזם אבל היו סופרים שעבדתי איתם מראשית הדרך. לא חיפשתי פרות קדושות. מעניין גם שרובם שמרו לנו אמונים, גם שלומית כהן אסיף, גם אורית עוזיאל, למשל. אנחנו בדרך-כלל לא מוציאים ספר כמו שהוא. אנחנו קוראים ושואלים שאלות את המחבר – אם הוא משתף פעולה, אז יש שיפור ומוציאים לאור.

זה התהליך של העריכה? אם זה עבר את המשוכה הראשונה של הטעם, יש דיאלוג עם היוצר כל הזמן?

בהחלט כן. וגם אם היוצר אומר שבנקודה הזו הוא לא יכול לוותר, אני מקבלת את דעתו, אם זה לא פוגם באמינות.

מה היה התפקיד שלך כעורכת בתחום האיור?

התפקיד הראשוני שלי היה שדכנות בין הציירים לכותבים. בעבודה הזו פגשתי מספר אנשים שהם עד היום ידידי נפשי וגם למדתי מהם המון. ניסיתי להתאים את הטקסט לצייר, וברור שכל צייר, אם הוא רגיש דיו, מעניק את האינטרפרטציה שלו לטקסט. אך היו מקרים שהדברים לא עלו יפה, לדוגמא, היה מקרה עם ספרה של יהודית קציר, "בועה על גב הרוח", שהצייר הראשון שצייר את הספר שלה באיזשהו מקום כל כך לא הבין למה היא מכוונת, והיא אמרה שהיא לא מוכנה בשום פנים ואופן שהאיורים ילוו את ספרה. אז שילמנו לצייר על עבודתו, אך חיפשנו מישהו אחר.

מאת יהודית קציר, עריכה: מירה מאיר ועדנה קרמר, ספריית פועלים

יש לך קווים מסוימים בנוגע לאיורים עצמם? בבחירה של האיורים?

כיוון שאני מכירה את הסגנונות של הציירים השונים ואת היכולות שלהם, אני מנסה להפנות אותם למישהו שהדברים יכולים להתאים לו. לרוב, כשאתה מקבל את המוצר המוגמר, אתה יכול אולי לבקר את התוצאה, אבל בלי לפגוע בציפור הנפש של הצייר.

כמי ששמה דגש על ספרות עברית, את חושבת שאנחנו נמצאים במקום טוב בתחרות העולמית? יש לנו מה להציע?

יש. בהחלט. לדעתי, בהחלט.  תלוי כמובן מהו קנה המידה, אבל יש לנו סופרים טובים, מקוריים ובעלי עומק רגשי ויכולות ספרותיות מרשימות. אנחנו בהחלט במקום טוב מאד.

לעמוד היוצר של מירה מאיר באתר דףדף יש ללחוץ כאן.

כתיבת תגובה

6 תגובות:

  1. מאת עדנה:

    קסם לי המשפט "אי אפשר לעשות את ההפרדה הכימית הזאת בין עורכת לכותבת" – פעם אמרה לי עורכת ידועה שאדם לא יכול להיות גם עורך וגם כותב, ועליו לבחור, ובאותו הרגע זה ריפה את ידיי. אבל הנה היא (ואחרים, כמו חיים באר) מוכיחים שאפשר ואפשר.
    ריאיון נהדר, תודה רבה שהבאתם אותו.

  2. מאת עדנה:

    ואגב, חבל שלא כתוב מי המראיין.

  3. כל הכבוד על הראיון! שמחתי לקרוא ולראות. בעיקר שמחתי על הכנוּת. תודה.

  4. מאת admin:

    עדנה שלום,
    במידה ולא כתוב את שם המראיין, מדובר בתמר ואנוכי, עורכי "הפנקס". תודה על ההתעניינות!
    יותם שווימר

  5. מאת דינה:

    תודה רבה למירה מאיר על ראיון מאיר עיניים ומחמם לב. אני מאוד מעריכה את עבודתה כעורכת ואת הספרים היפים שכתבה.
    תודה ל"הפנקס" על ההזדמנות להכיר אותה מקרוב עם פרישתה מעבודת העריכה.

  6. […] היא אלינה"), שוחחנו אתה בראיון מיוחד שניתן לקרוא כאן. כמחווה לעורכת המיתולוגית שהיתה, ביקשנו ממאיירות […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.