4 ספרות

לפחד יש ריח / תמר ורטה-זהבי

פרק ראשון מתוך הספר "לפחד יש ריח" מאת תמר ורטה-זהבי

מאי 16, 2012  

ממש היום פורסם ספרה החדש של תמר ורטה-זהבי, "לפחד אין ריח" בהוצאת עם עובד. ורטה-זהבי היא דוקטור לחינוך, חיה עם משפחתה בירושלים, מרצה על חינוך לגיל הרך במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין ומנחה קבוצות דיאלוג בין יהודים לערבים (צעירים ומבוגרים). היא מנהלת אורח חיים דתי. את לימודיה האקדמים עשתה בפאריז ושם כתבה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא התפתחות דימויים פוליטיים אצל ילדים, ואוריינות פוליטית ואכן, כל ספריה של תמר עוסקים בכאן ובעכשיו של המציאות הישראלית ובניסיון  להחיות את הדו-קיום. ורטה-זהבי זכתה בעיטור "הפנקס" לספר נוער מצטיין לשנת 2010 עבור ספרה "מרטין" וגם בספרה החדש היא ממשיכה בקו האידאולוגי המנחה אותה בכתיבתה. להלן תקציר הסיפור, ואחריו – הפרק הראשון מהספר. אנו מודים להוצאת עם עובד על שיתוף הפעולה.

שנת 2005, שנת ה"התנתקות" מגוש קטיף, היתה שנה סוערת לכולם, בייחוד לנריה. נריה בן העשר, בן למשפחה דתית לאומית, שביום בהיר מחליט אביו להצטרף לארגון "רופאים לזכויות אדם". האב מרבה לבקר בכפרים הפלסטינים מעבר לקו הירוק ומספר לבנו על רשמיו ותובנותיו. ככל שמשתנה תפיסת עולמו של האב ואויביו הופכים לידידיו, כך מתערערת מערכת היחסים עם אשתו ושני ילדיו המתבגרים השייכים למחנה הימין הקיצוני. נריה הצעיר, גיבור הספור, מוצא עצמו קרוע בין שני הוריו ובין  תפיסות עולם קוטביות ודרך עיניו הנבונות והרגישות שאין דבר נסתר מהן הוא מכניס אותנו לתוך עולמו, לתוך בדידותו. יום אחד מגיעה לביתו משהי משם, מהתנחלות נצרים המופגזת ביותר. קוראים לה נעמי. היא בת 16. היא מוצפת חרדות ומסרבת לחזור לנצרים. על אף פער הגילים נרקמת בין השניים מערכת יחסים עמוקה ומיוחדת. שניהם נאחזים אחד בשני כדי למלט את עצמם מהסכנות שהוריהם חדורי האידאולוגיות גוררים אותם אליהן.

עטיפת הספר (יח"צ), איור: נוני סגול

הסיקסק היא ציפור קטנה המטילה את ביציה על הקרקע. כשהאפרוחים בוקעים, ההורים שלהם חגים מעליהם באוויר ואינם מאפשרים לשום בעל חיים לפגוע בהם. אם יתקרבו אליהם חתול, נמייה או בן אדם, יפצעו אותם הסיקסקים בעזרת הדרבן המחודד שברגלם, והאפרוחים יינצלו.

אני לא בטוח שההורים שלנו מגִנים עלינו היטב כמו שהסיקסקים מגנים על גוזליהם.

כשהבחנו בשלט "מזנון גוש קטיף" פסק הגשם. מחשבה קפצה לי לראש – מה, גם הגשם כמוני מפחד לרדת בגוש קטיף?

נעצרנו ליד המזנון, אבל לא כדי לקנות משהו, אלא באמת כדי לבדוק שכל הגלגלים במכונית שלנו מנופחים היטב. מסוכן לגלות שיש פנצ'ר בגלגל בדיוק כשנמצאים מול חאן יונס, דיר אל־בלח, עזה וכל שאר המקומות של הערבים. תרצה ואני הלכנו עם אימא למזנון. מחלון המזנון הציצה מוכרת בלונדינית, השפתיים שלה היו בצבע של הנקניקיות שהיא מכרה. אני הסתכלתי על כלבלב שרבץ על הרצפה מתחת לחלון. כשהוא ראה שאני מסתכל עליו, הוא התהפך על הגב. ליטפתי ברגל שלי את הבטן שלו. היא הייתה ורודה וחלקה מפרווה, והיו בה כתמים ורודים כהים. פתאום הכלבלב קפץ עלי ונשך את הקפלים של המכנסיים החדשים שלי, שאימא לא הספיקה לקצר. ידעתי שהוא רוצה רק לשחק אתי, אבל הרחקתי אותו בעזרת הרגל. עשהאל צעק עלי שאני "חכם על גורים".

ואז ירו עלינו. וזה מצחיק – ברגע שהבנתי שיורים עלינו, חשבתי איך אני אספר לדניאל, החבר שלי, שירו עלינו. כאילו מי שיורים עליו הוא גיבור.

המוכרת יצאה במהירות מהמזנון, וראיתי שהיא לובשת חולצה וחצאית בצבע אדום. היא צעקה לכולנו להתחבא מאחורי הבטונדה, שזו קובייה גדולה מבטון. הצבא העמיד אותה שם כדי שאנחנו, היהודים, נתחבא מאחוריה ולא נחטוף את הכדורים, את המרגמות ואת הפגזים שהערבים יורים עלינו. המוכרת תפסה אותי בזרוע וממש משכה אותי יחד אִתה לבטונדה. היא דחפה חזק את הראש שלי למטה. אם הראש בולט הוא יכול להיפגע מכדור.

אימא, אבא, תרצה ועשהאל הגיעו שנייה אחרינו. כולנו נצמדנו לכולנו, היינו דחוסים כמו שש ארנבות בכלוב קטנטן. את השריקות ואת ה"בּוּמים" של הפגזים לא שמעתי רק דרך האוזניים – כל הגוף שלי שמע אותם. הם חדרו לתוכי דרך האוויר ודרך האדמה ודרך אימא שהצמידה אותי לגוף שלה ומלמלה "שמע ישראל" באוזן שלי. היה שם ריח מסריח של שתן. הקאתי. לא היה לי כוח להחזיק את עצמי על הרגליים המכופפות שלי. המכנסיים החדשים נרטבו לגמרי. ואז הפגזים הפסיקו להזיז את העולם. המוכרת אמרה שכדאי להישאר במחבוא עוד כמה דקות. היא הוציאה מהתיק שלה מגבונים, ואימא ניקתה אותי. המוכרת ליטפה את הזרוע שלי.

המוכרת אמרה לנו שכדאי שנישאר במחבוא עוד כמה דקות. היא הוציאה מהתיק שלה בקבוק בושם והתיזה לכל הכיוונים. לבושם היה ריח חזק של גלידת וניל. בגלל הריח הזה שוב הקאתי. המוכרת הוציאה מהתיק שלה מגבונים ואימא ניקתה אותי. עשהאל, אחי, התעצבן שהסרחתי את המחבוא ואמר שהוא הולך להתחבא מאחורי בטונדה אחרת. ברגע שהוא התרומם, שוב התחילו היריות. אבא צרח: "עשהאל!" ומשך אותו למטה. המוכרת שוב התיזה ריח וניל ואחר כך הוציאה מהתיק שלה חבילת צימוקים.

"ט"ו בשבט שמח," היא אמרה וחילקה צימוקים לכולנו, "ההפצצות שאנחנו שומעים עכשיו נורות מהתותחים של צה"ל, נראה לי שנגמרה ההתקפה."

"ידעתי שלא יקרה לנו כלום." תרצה דיברה מהר, וכל הזמן דחפה לפה שלה צימוקים. לי זה נראה כאילו היא זוללת ג'וקים קטנים.

"איך קוראים לך?" שאלה אותי המוכרת כאילו אני בן שלוש.

"עכשיו קוראים לו נריה," ענתה תרצה במקומי, "כשהוא נולד קראו לו אילן אבל כשהוא כמעט נפטר, בגלל הבעיה שלו בכליות, החליפו את השם שלו. אני חשבתי שזה טיפשי לקרוא לילד שנולד בט"ו בשבט בשם שמתאים לילד שנולד בחנוכה."

שמעתי יללות של כלבלב מכיוון המזנון. כל הגוף שלי רעד.

"למה דווקא נריה? זה שם שמביא מזל טוב?" המוכרת שוחחה אתנו כאילו היא יושבת אצלנו בסלון ולא מאחורי בטונדה מסריחה.

"אני זוכרת שגם אני שאלתי את אימא למה בחרו לו דווקא את השם נריה, ואימא אמרה לי שהנר הוא כמו הנשמה של האדם," ענתה לה תרצה, והמוכרת אמרה לאימא שהחיים קשים כשיש ילד חולה. אימא אמרה לה שברוך השם, עכשיו אני בסדר. תרצה לא רצתה להפסיק לדבר עלי וסיפרה לה שכבר עברתי כמה ניתוחים, ואם הכליות שלי יפסיקו לעבוד היא תצטרך לתרום לי כליה משלה, אז אם אלוקים רוצה שאני אחיה כדאי שגם היא תחיה.

המוכרת אמרה לי: "תהיה בריא, חמודי," ואז הזדקפה והלכה לכיוון המזנון שלה. כולנו עשינו בדיוק כמוה, כאילו היא המפקדת שלנו – הזדקפנו והלכנו לכיוון המזנון שלה. לחשתי לאבא שהרטבתי לגמרי את המכנסיים. אבא לחש לי שזה לא נורא וזה קורה גם לחיילים האמיצים ביותר. הרגליים שלי רעדו. הפיפי צרב את העור שלי. הייתי מוכרח לראות את הכלבלב. לא יודע למה, הכלבלב הזה נהיה הכי חשוב לי בעולם. תרצה התחילה לצחוק צחוק מוזר. הסתכלתי לרגע לכיוון שלה וראיתי שאבא מחבק אותה ואחר כך גם את אימא. תרצה החביאה את הראש שלה בכתף של אבא. הגוף שלה רעד מבכי.

חיפשתי את הכלבלב מאחורי המזנון, ולא מצאתי אותו, רק שמעתי את היללות שלו. התפלאתי שעשהאל בא לעזור לי לחפש את הכלבלב. התפלאתי שהוא טפח לי על השכם ואמר לי בקול רגיל ולא לעגני: "הא, חְנון קטן, קצת פחדנו שם?" והתפלאתי שכשהוא מצא את הכלבלב, הוא אמר שחבל שאימא לא מרשה לגדל חיות בבית, אחרת היינו מאמצים אותו. לא ידעתי שאחי אוהב כלבים. הכלבלב שכב רועד בבור קטן בחול. הרגל שלו דיממה. קראתי לאבא. אבא בא מהר, אמר שהפציעה שלו שטחית, הביא מהמכונית תיק עזרה ראשונה ויחד טיפלנו בו, מרחנו פולידין ועטפנו בתחבושת. המוכרת זרקה לו חצי נקניקייה מהחלון שלה. הוא צלע אליה ואכל אותה בשני ביסים.

"אז אתה בסדר, בחור?" אבא חייך אליו כאילו הוא אחד החולים שלו בבית החולים.

 אימא קנתה מהמוכרת כל מיני ממתקים לבני הדודים שלי. אני הלכתי למכונית להחליף את הבגדים המסריחים שלי בבגדים נקיים, החלפתי אפילו את הכיפה החדשה שאימא סרגה לי לכבוד יום ההולדת. אבל זה לא עזר, הסירחון כבר נספג בגוף שלי.

נסענו כמה דקות עד שהגענו למחסום של הצבא. אימא אמרה לתרצה לתת לחיילים את הבורקס שהבאנו להם לכבוד שבת. תרצה פתחה את השקית, לקחה לעצמה בורקס אחד, פיזרה פירורים על עצמה ועל המושב ומסרה את השקית לאחד החיילים. אם לא היו יורים עלינו, אימא בטח הייתה אומרת לתרצה שהיא צריכה ללמוד להתאפק ולא לקחת מהבורקס של החיילים. וגם על הפירורים היא לא הייתה סולחת לה, אבל אימא הייתה חיוורת כמו הגבינה של הבורקס.

"חְנון קטן, עוד לא הגענו לחלק הקשה באמת!" עשהאל שוב טפח על הכתף שלי.

"חבל שלא נשארנו בבית," שמעתי את עצמי אומר להם, והם עשו את עצמם כאילו הם לא שומעים אותי. לקחתי את המפה שלי, זו ששרטטתי לכבוד הנסיעה, ושמתי אצבע על הנקודה השחורה שלידה היה כתוב "ציר כיסופים". אבא התניע, והמכונית טסה על הכביש. האצבע שלי עקבה אחרי הדרך במפה.

"תיסע יותר מהר," ביקשה אימא מאבא, והוא חיבק ביד אחת את הכתף שלה ואמר לה ולכולנו, שבעזרת השם יהיה בסדר. פחדתי נורא. כבר לא הצלחתי להתרכז במפה שלי. עצמתי עיניים חזק, ממש נעלתי אותן. חשבתי שאם לא אראה את הדרך, אפחד פחות, אבל בעיניים עצומות הכול היה מפחיד עוד יותר. פקחתי אותן – בשני הצדדים של הדרך היו טנקים ותותחים שלנו והרבה דחפורים. הטנקים והתותחים עמדו כשהקנים שלהם מכוונים לבתים של הערבים, והדחפורים עקרו עצים עמוסי תפוזים. העצים שכבר נעקרו היו הפוכים והשורשים שלהם הצביעו לכיוון השמים. הם נראו כמו אצבעות של מכשפה.

"מוזר שבמקום לנטוע עצים בט"ו בשבט, היהודים עוקרים אותם." אמרתי להם. הם לא ענו לי.

אבא הגביר את המהירות. המכונית קפצה והתנדנדה בגלל הבורות שהיו בכביש מכל הפגזים שנחתו שם. משני הצדדים שלנו, מלבד עצים עקורים, היו גם בתים של ערבים מחוררים מיריות, ואני פחדתי שבעוד רגע יירו עלינו האנשים שאולי נמצאים בבתים. הגוף שלי נמס מרוב פחד. זזתי לכיוון של תרצה ונצמדתי אליה. נדמה לי שגם היא נצמדה אלי, אפילו שהייתי מסריח כל כך. רק כשנראו הגגות האדומים של המושב של הדודים שלי, היא זזה ממני.

על הדשא בחצר הגדולה של הדודים, היו המון מבוגרים וילדים שבאו לחגוג את יום ההולדת שלי. הצטרפנו אליהם. אחרי כל החולות והטנקים והעצים העקורים, הדשא שלהם נראה לי כאילו אמִתי, האנשים נראו לי כאילו שמחים והבית שלהם נראה לי כאילו יש בו קירות. במטבח של הדודים דלק הרדיו, והקריין של החדשות הודיע שהשעה שתים עשרה בצהריים. חשבתי שהוא התבלבל, קשה להאמין שרק לפני שעתיים עוד היינו בבית בירושלים.

דודה רינה, האחות התאומה של אימא, חיבקה אותי וקראה לי "האפרוח הכי חמודי" שלה, ואמרה שאנחנו "האורחים הכי חשובים בעולם" ושאני חייב לרוץ למקלחת. אימא אמרה לה שאנחנו לא אורחים ושלא תשכח שאם אני לא הייתי חולה, הן היו ממשיכות להיות אחיות שכנות שרק גדר חיה מפרידה בין הבתים שלהן. דודה רינה ממש דומה לאימא שלי, אבל שמנה ושזופה יותר. היא חיבקה את אימא, ואימא אמרה לה ולכולם שבימינו יציאה מן הבית היא מסירות נפש, ואז היא התחילה לספר על היריות ליד המזנון ואיך התחבאנו וכל מה שקרה. נכנסתי למקלחת. לא רציתי לשמוע את הדיבורים של אימא ולא את הדיבורים של שאר האנשים, שבוודאי יספרו על כל מיני מקרים דומים, שירו עליהם והם ניצלו בנס.

אחרי המקלחת החלפתי בגדים ויצאתי נקי לגינה. השולחנות היו מכוסים מפות לבנות ועליהן פשטידות,סלטים, סנדוויצ'ים, עוגות שמכילות סוכר ועוגות בלי סוכר, משקאות בתוספת סוכר ומשקאות בלי סוכר והמון פֵּרות של ט"ו בשבט. כולם בירכו ואכלו ודיברו וצחקו – והכול לכבוד יום הולדת עשר שלי.

התנדנדתי בנדנדה. על הברכיים הנחתי קערה ובה פשטידה וארבע עגבניות קטנות. הנדנודים שלי גלגלו את העגבניות בצלחת, ושנייה לפני שהן נפלו ממנה, גלגלתי אותן חזרה. פתאום התגלגלה לראש שלי מחשבה שמזל שקיבלתי על עצמי את כל המחלות שיש והשארתי את האחרים בריאים, כי אם לא הייתי חולה, היינו ממשיכים לגור ליד הדודים בבית גדול עם גג אדום ועם יריות והפגזות של ערבים והיינו מפחדים ביום ובלילה, ואולי מישהו מאִתנו היה נהרג בפיגוע ירי או בפיצוץ מטען צד.

בשעה ארבע וחצי עזרו השכנות לדודה רינה ולאימא לפנות את מגשי האוכל ואת הכלים החד-פעמיים של יום ההולדת שלי. בני הדודים שלי עזרו לדוד ברוך לבנות בחוץ מגדל של כיסאות פלסטיק לבנים, ובנות הדוד שלי ארגנו את פנים הבית לכבוד שבת. בשעה חמש הדליקו כל הנשים והבנות נרות שבת. לתפילה שלהן חדרו קולות התפילות שהערבים משמיעים ברמקול שלהם, תפילות שקוראות להם לבוא למסגדים, שאת הצריחים הגבוהים שלהם רואים מכל מקום.

בשבת בבוקר הצצתי דרך החלון וראיתי שמים כחולים לגמרי. שקטים לגמרי. כאילו בעוד רגע לא יישמעו הפיצוצים וקולות המנועים של המסוקים והמטוסים. התפללתי מכל הלב: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, על שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה, אמונתך." במצבי – גם חולה כליות וגם תקוע במקום שהוא כמו אי מוקף אויבים – אני חייב להודות לשֵׁם על כך שאני חי. בחרתי חדר אמבטיה פנוי (יש להם שלושה), נטלתי ידיים, לקחתי את תרופות הבוקר שלי ויצאתי עם כולם לבית הכנסת. כשיצאנו מהחצר שלהם, האוויר הנקי התמלא בקולות פיצוצים – פיצוצים קרובים, פיצוצים רחוקים, פיצוצים עמומים בשמים ופיצוצים חזקים מהאדמה.

"אנחנו יורים עליהם," הרגיע אותי דוד ברוך, והזכיר לי שבגלל יום ההולדת שלי, שערי שמים נפתחים בשבילי, וכל משאלות לבי יתמלאו היום לטובה.

בבית הכנסת התפללתי בכוונה גדולה וביקשתי בריאות לכל המשפחה שלי וגם לכלבלב מן המזנון. ביקשתי שהכליות שלי יחזיקו מעמד ושאני לא אצטרך דיאליזה ושאחותי תרצה לא תצטרך לתרום לי כליה. ביקשתי שהערבים לא יצליחו לפגוע בנו ושגוש קטיף תישאר של היהודים, ושלא יכריחו את הדודים שלי ואת כל החברים שלהם לעזוב את הבתים ואת החממות שלהם. לא רציתי לבזבז תפילות על סתם שטויות.

כשחזרנו לבית של הדודים, ישבו כולם בחוץ ואכלו קוגל ועוגות ופשטידות. אני הייתי בפנים, בסלון, שבו נשמעו הפיצוצים חלשים יותר. הסתכלתי על האקווריום העצום שלהם. דגים מיוחדים וגדולים יחסית שחו בו, פתחו וסגרו את הפה שלהם. האמת היא, שאני לא אוהב דגים. נקשתי בדופן האקווריום כדי לבדוק אם בכלל משהו משפיע עליהם – הם זזו.

מחשבה נוראה נכנסה לראש שלי, שאם ייפול פגז על הבית הזה, הוא יפוצץ גם את האקווריום, וכל הדגים ישכבו מפוזרים על הרצפה ויפרפרו כשפיהם נסגר ונפתח עד שימותו. שנאתי להיות שם, ועוד ביום ההולדת שלי. מה היה רע אם היינו נשארים בירושלים ומזמינים כל מיני אורחים לבית שלנו? אבל – לא, אימא שלי והאחים שלי חייבים להראות לכל העולם שלמרות הסכנות, הם באים לבקר את האנשים שחיים בכלוב הגדול שקוראים לו גוש קטיף.

"אנחנו חייבים לחזק את ידיהם!" כך אימא אומרת, "חייבים לתמוך!", "חייבים לעודד!", "חייבים להפגין נוכחות." חייבים, חייבים, חייבים…" מזל שמצאתי חוברת טבע. קראתי אותה שלוש פעמים מהתחלה עד הסוף, עד שיצאה השבת.

במוצאי שבת אבא קרא לי לצאת לדשא ולראות לילה אמִתי בלי פנסים של עיר. לא היה לי אומץ לצאת אליו, אבל הוא ביקש שוב ושוב שאראה אתו את הכוכבים בשמים, אז יצאתי. היה קר. אבא חיבק את הכתפיים שלי והראה לי את הדובה הגדולה, שביל החלב וכל הכוכבים, אבל אני הסתכלתי על האורות שבקעו מן הבתים של הערבים. אמרתי לאבא שמפחיד נורא לגור בין כל הערבים, והוא אמר שגם הערבים מפחדים מהיהודים.

חשבתי שזה מוזר שאבא מדבר על הפחד של הערבים. מה פתאום אכפת לו מה הם מרגישים. אמרתי לו שמצִדי, שיזרקו על כולם פצצות אטום קטנות ושהם ייעלמו כבר. אבא נאנח, הוריד את היד שלו מהכתף שלי ואמר בשקט, כאילו הוא מגלה לי סוד: "נריה, אסור לשכוח שבבתים האלה חיים ילדים כמוך ממש."

אימא יצאה אלינו. אבא השתתק והניח את היד, שקודם הייתה על הכתף שלי, על הכתף שלה. בחושך הם נראו לי כמו המספר עשר: אבא נמוך וקצת שמנמן, ואימא בדיוק בגובה שלו, אבל רזה וזקופה. לאט־לאט התחיל לעלות בשמים ירח מלא. כשאני בירושלים, אני אוהב לראות ירח גדול ושלם, אבל שם, בגוש קטיף, חשבתי שבאשמת הירח המאיר הזה, גם בלילה יראו אותנו הערבים ויירו בדיוק עלינו.

אימא הודיעה: "אנחנו לא נוסעים מפה הלילה!" ואני שמחתי.

"אין ברֵרה, אני חייב להגיע לבית החולים," אמר אבא בשקט.

"שמישהו אחר יעשה את העבודה שלך. אני לא אעבור את הדרך הזאת בחושך." אימא החזירה את השמחה ללב שלי.

"מסוכן כאן ביום ומסוכן כאן בלילה, השם ישמור עלינו," ענה לה אבא, וככה הם העבירו ביניהם את השמחה שלי ואת הפחד שלי, עד שהדוד ברוך יצא ואמר שאימא מגזימה, ושעוד מעט תצא מהגוש שיירה שלמכוניות מאובטחת בג'יפים ממוגנים של הצבא.

לבסוף הם החליטו שנחזור הלילה. הם החליטו שאני אסע בג'יפ ממוגן, ואני החלטתי שאימא תיסע אתי בג'יפ הממוגן. וכך היה – הנחתי את הראש שלי על הברכיים של אימא. הכרחתי את עצמי לחשוב על המתנות שקיבלתי, ושמחר אני אזמין את דניאל, החבר היחיד שלי, ונתחיל להרכיב את אחד הפזלים שקיבלתי, וכשהוא יבקש ממני לראות סרט בטלוויזיה, כי להם אין טלוויזיה כי הם דתיים יותר מאתנו, אני אגיד לו שהשבת בגוש קטיף הייתה מפחידה יותר מן הסרט המפחיד ביותר שנוצר אי־פעם.

סוף־סוף הגענו לצומת בטוח. אימא ואני עברנו למכונית שלנו, והג'יפים הממוגנים של הצבא חזרו לגוש קטיף. במכונית שמענו את החדשות של תשע בלילה. בחדשות של עשר כבר היינו בעלייה לירושלים. דווקא שם המנוע התחמם והיינו צריכים לעצור בצד ולקרר את המנוע במים. אבא טפח בחזקה על המכונית ואמר לה: "ילדה טובה, התאפקת ולא עשית בעיות… נחכה לך בסבלנות עד שתתקררי."

"לפחד יש ריח" מאת תמר ורטה-זהבי, איור עטיפה: נוני סגול, עריכה: דלית לב. הוצאת עם עובד, 2012.

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. מאת טלי:

    מעניין ומעורר סקרנות לקרוא את ההמשך.

    מבחינה פוליטית – כמי שנמצאת קרוב לתמר ורטה זהבי, אני שמחה לגלות שהיא כותבת גם ספר מנקודת מבט של סביבת מתנחלים ומעיזה לטפל גם ב"חומר הנפץ"החברתי-פוליטי הזה, בנוסף לחומרים הישראלים-פלסטינים בהם היא היטיבה לטפל ברגישות ואומץ בכמה מספריה האחרים.

  2. מאת דרור:

    חבל שלא פורסם הספר המרתק במלואו

  3. […] "סלטה לאחור" וכך גם בספרה החדש – "לפחד יש ריח" (כולם ראו אור בהוצאת עם עובד), מיצבה עצמה ורטה-זהבי […]

  4. מאת שושנה:

    ניסיתי ליצור קשר ישירות עם הסופרת אך לא הצלחתי להשיג אותה. כמתנחלת בעצמי מצאתי אי דיוקים רבים ומצערים בספר. עצוב לראות עד כמה אפילו מישהי שמתיימרת לשקף את החיים של אנשים דתיים נכשלת כשלון חרוץ.
    בספר המתנחלים מתוארים כחבורת פנאטים, מתפרעים, חמומי מוח. האמת רחוקה מכך. בספר האם מוצגת כדמות תוקפנית שכל מטרתה היא להשגיח על הילדים ולאסור עליהם ללבוש בגדים בצבעים עזים, לדבר בנים בנות וכולי. בשום משפחה אמיתית המצב לא כזה. מובן מאליו שהאם נותנת לילדים חופש לבלות, לצאת לקניות, מפגשים חברתיים וכן הלאה. האח האלים במשפחה הוא גם כזה מרושע – רע, גס, מסריח תמידית. אחיי הגדולים והדבקים בהשם הם אנשים עדינים וטובי לב, משרתים בצבא, לומדים תורה, תורמים דם ומסייעים בכל.
    מצער אותי לראות שהסופרת מנסה לשקף צדדים רבים אך למעשה מציגה את הצד שלה בלבד: שהיא מתארת כיצד נופלים פגזים ובגללם היהודים מרעים לערבים, ולא מזכירה את העובדה שהערבים עצמם הפילו את הפגזים. והמרגיז מכל: היא מתארת כיצד אנשי גוש קטיף מקללים את החיילים, מתכננים תוכניות זדוניות ונאבקים. האמת הפוכה בדיוק. ביום שבו כל החיילים הגיעו האנשים הכניסו אותם לבתיהם, הגישו להם מים וניסו להראות להם עד כמה המעשה שהם עושים חמור. ונקודה אחרונה: הספר נגמר בהפי אנד שקרי לחלוטין. עד היום, שנים רבות לאחר הגירוש, הפינוי, ההתנתקות, מה שלא יהיה, אנשים רבים עוד לא הצליחו למצוא לעצמם בית אמיתי חלופי.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.