1 ספרות

לפעמים גם השטות מבקשת צידוק / טלי כוכבי

רשימת ביקורת על ספרם של חגי ברקת ועומר הופמן, "חרדיל לא רגיל ועוד חברים שפגשתי בשביל"

ינואר 15, 2014  

יש לפעמים צירופי מקרים שמשאירים אותי חסרת הסבר אבל עם חיוך גדול על הפנים. דבר כזה קרה לי עם הספר "חרדיל לא רגיל ועוד חברים שפגשתי בשביל" שכתב חגי ברקת ואייר עומר הופמן. לפני זמן מה, התבקשתי למלא שאלון כלשהו. אחת השאלות שם היתה איזה ספר שאני אוהבת לא מכירים מספיק, וכשהתיידדתי עם השאלות, ביני לבין עצמי, חשבתי מהר מאוד על "חרדיל לא רגיל" של חגי ברקת, שראה אור  בשנת 2001 בהוצאת כנרת, עם איורים של דני קרמן. הספר זכה, בזמנו, לביקורת מתפעלת במיוחד של יהודה אטלס והוא עומד על אחד המדפים בביתי, אבל נדמה כי הוא נשכח מלב, וקשה למצוא היום ילדים שמכירים אותו. במפתיע, יומיים -שלושה אחרי שחשבתי על החרדיל הנשכח, גיליתי שממש עכשיו הוא יצא בהוצאה מחודשת, הפעם בהוצאת "דני ספרים" שברקת משמש כעורך מדור ספרי הילדים שלה והפעם לא מדובר בסתם חרדיל, אלא בחרדיל מחוזק, כשלצדו גם יצירות נונסנס נוספות של ברקת – חלקן פורסמו בעבר ורובן מופיעות פה לראשונה– בחלוקה לשער של שירי אי-גיון, ושער שכולו סיפור מחורז ארוך אחר, עם דמויות אחרות לחלוטין, "מר שמול הנרמול".

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

בן השנתיים שלי – גיל שממש אינו קהל היעד הרשמי של הספר, עדיין, התאהב בתמונתו של הזדונק, אותו הוא מכנה בשם "דרקון אדום", וממש ראיתי איך גלגלי ההומור בראשו מתחילים להסתובב כשהוא ביקש לשמוע שוב ושוב ואף לנסות לצטט את המשפט "מראשו מזדקרים שלושה מחושים, ובהם יש שלוש עיניים: אחת מרושעת, אחת סקרנית, ואחת ישנה צהרים." ואם כבר התחלתי מהאמצע ומהאנקדוטות, אני רוצה להמשיך ולהתעכב ולנסות להבין למה המשפט הזה כל כך גאוני, למה הוא כל כך מענג, ולמה כל כך בריא (כן, ממש בריא!) לילדים להכיר נונסנס מגיל צעיר, ואפילו רך. ראשית, המשקל והחריזה. כשטקסט כתוב במשקל וחריזה כל כך איכותיים ומתנגנים (יש פה ושם רגעים של חריזה פחות מושלמת ושל תחביר ש"מתעקם" לטובת החריזה, כמו במשפט – "את אמא שלי נורית- כדי שבינינו תפריד", מתוך השיר "אי בודד", אבל הרגעים האלה בטלים בשישים לעומת רוב רובו של הטקסט הארוך שמצליח לשמור על שטף מצלולי מענג ממש), הוא מתגלגל על הלשון, כיף לקרוא אותו בקול רם וכיף להקשיב לו.

לטקסט כזה יש השפעה גדולה  – אפילו כמעט מאגית – על אוזניים צעירות, גם בשלב שבו חלק מהמשמעויות אינו ברור לקטנטנים. ילדים קטנים אוהבים לשנן. אני לא מתכוונת, חלילה, למסורת שהיתה נהוגה בעבר במערכת החינוך- ושיש לה חסידים עד היום, להכריח ילדים ללמוד בעל פה נכסי צאן ברזל. אני מתכוונת לכך שרוב הילדים מבקשים לשמוע שוב ושוב (ושוב ושוב…) סיפורים ושירים שהם אוהבים, ונהנים לצטט ולדקלם אותם. במקרה של טקסט שכתוב בחריזה ומשקל קרובים לשלמות, השינון קל בהרבה, וכשמדובר בטקסט גדוש בהומור, הוא גם הרבה יותר מהנה ומושך.

טקסט: חגי ברקת, איור: עומר הופמן

טקסט: חגי ברקת, איור: עומר הופמן

נונסנס שכתוב היטב עוזר, למרבה האבסורד, להבין את העולם. כשקוראים משפטים כמו "החרדיל הרגיל (חרדילוס חרדילוס)-/ גובהו קילו שבעים בדיוק, פלוס או מינוס./הוא שוקל חמישים סנטימטר מאתיים/ (כולל ממחטה, לא כולל משקפיים)./… הוא ניזון בעיקר מקליפות אבטיח,/אותן הוא אוהב לטגן עם קצת טיח./בעונת המונסון, בין תמוז ואפריל, הוא מוסיף מסמרים חלודים לתבשיל" (מתוך פרק א' בסיפור "חרדיל לא רגיל") קודם כל, נהנים וצוחקים. כשקוראים אותם שוב – וקשה שלא לקרוא אותם שוב, כי הקצב וההומור ממכרים ומושכים – מתחילים לא רק לצחוק, אלא לנסות להבין למה זה מצחיק בעצם. אם הקורא הוא ילד קטן, שעוד לא ממש ברור לו מה ההבדל בין סנטימטרים לקילוגרמים, או מה הקשר בין תמוז לאפריל, הוא ירגיש, בחוש, שיש פה משהו מצחיק, ובתהליך פענוח המציאות האבסורדית הזאת יגלה ויבין לא מעט על העולם ה"אמיתי" וה"תקין". ולמה מירכאות? (מעבר לעובדה שמתחשק לי לצטט פה את דקלום הילדים עתיק היומין "חיריק חיריק וו פתוח/ מירכאות וסיר נפוח/ סמך סמך וו כפוף-/ והרי לכם פרצוף!" המבוסס על אותו מנגנון עצמו של לימוד עובדות יבשות באמצעות הומור ומצלול) מפני שהנונסנס מרחיב את העולם.

כמו ספרות הפנטזיה, כמו המעשיות הקלאסיות וכמו כל אלמנט של קסם, פלא או אבסורד בספרות ילדים, גם הנונסנס מרחיב ומגמיש את גבולות האפשרי וגבולות הבלתי אפשרי (וכבר כתב הנונסנסאי המדופלם, של סילברסטיין, בתרגום בני הנדל, "הכל יכול לקרות ילד/גם מה שאי אפשר"). הנונסנס הופך את המציאות לפתוחה יותר, מעמיד את הדמיון בקדמת הבמה ובכך הוא גם מענג את קוראיו הצעירים והמבוגרים וגם מעניק להם מתנה אדירה ורבת עוצמה – הכוח לדמיין, לחשוב, לאפשר, הכוח להבחין גם במה ש"מחוץ לקופסא", הכוח ליצור והכוח להרגיש. לפעמים חגי ברקת אומר זאת במפורש, כמו בשיר המצוין "אילו" – "אילו היה לי כנפסוס מעופף,/עטוי קשקשים זהובים,/ הייתי דוהר על גבו בלילות/וקוטף לי אינספור כוכבים./ אילו היה לי זנבלול מתנחשל,/ עם שני סנפירים לבנים,/ הייתי צולל על זנבו למצולות/ ואוסף אלמוגים ופנינים./ אילו היה לי חפרור מתחפר,/עיניו כמו זוג לפידים,/ הייתי חוקר מערות אפלות/ומוצא אוצרות אבודים./ אבל אין לי כנפסוס או זנבלול או חפרור,/ יש לי רק חלומות- המון! ואיתם אפשר עולמות לגלות (וחבל שהמשפט הזה לא נכתב להיפך- בתחביר טבעי- "לגלות עולמות", ט.כ.)/אם רק מפעילים ת'דמיון", שיר שהזכיר לי את "החולם הקטן" ששרה חווה אלברשטיין למילים של זמירה חן ("לו יכולתי הייתי ענן/ צחור או אפור לא אכפת/ הייתי נוטש את ביתי הקטן/ומרחף בשמיים לבד/..אך אינני יכול להיות/ לא פרפר לא ענן לא קוסם/אני רק יושב וחולם חלומות/ וחולם וחולם וחולם…").

איור לשיר "אילו": עומר הופמן

איור לשיר "אילו": עומר הופמן

ולא רק את הדמיון ברקת מעלה על נס, גם ערכים אחרים זוכים לביטוי רציני ואפילו מרגש, מבעד לים ה"שטויות", כמו חשיבותו של השוויון והזכות לחיים – "אולי אני נרמול עלוב, חשב מר שמול, אז מה?/ לכל יצור יש חשיבות ולב ונשמה!/ זקף הוא את גבו, הרים ראשו, וכך זעק:/'ממני, רבותי, לא תבשלו היום מרק!'" (מתוך "מר שמול הנרמול") או ערכן של חברות וחמלה שהצליחו ממש להעלות לחלוחית בעיניי, כאשר אחרי שכולם נמלטו משירתו המזוויעה והצורמנית של החרדיל נכתב: "כשסיים את השיר הוא פקח את עיניו,/התבונן מסביב בחיוך נעלב,/ ושאל בציוץ מהוסס ורפה:/ 'איפה כולם? מה, לא שרתי יפה?'/ ניגשתי ושמתי ידי על עורפו./ 'שרת נפלא!' אמרתי, 'שאפו!'/ עזוב, אל תרגיש בגללם כל כך רע./הם לא מבינים שום דבר בשירה'" (מתוך "חרדיל לא רגיל", פרק ד'). הנימה הרצינית הזו מתחבאת בתוך שפע של רוח שטות וקלילות, כשהדובר בסיפור הראשון יוצא עם חרדיל למסע חובק ארצות בתוך חרנוע "שנראה כמו שילוב מטורף של מצנפת/גלגל הצלה וחבית מעופפת" ועליו הם טסים לבדוק אם תנין הוא יותר ארוך או יותר ירוק, שותים לימונדה חמה בקוטב כי "בדיוק כשהגעתם הקרח נגמר", בהמשך, "כיוון שהשמש עמד בשמים/ והגיע הזמן למנוחת צהרים,/ החלטנו לקפוץ לבירת פקיסטן/לבדוק מה מוגש בארמון הסולטן" ומסיימים בנשף ריקודים סוער במהלכו החרדיל רוקד באושר עם בת יענה העונה לשם לודמילה.

טקסט: חגי ברקת, איור: עומר הופמן

טקסט: חגי ברקת, איור: עומר הופמן

הסיפור המחורז הסוגר את הספר נוגה ואפל הרבה יותר, הוא מתחיל באופן שגרם לי לתהות אם המחאה החברתית מהשנים האחרונות השפיעה על דמותו של מר שמול הגיבור – "מר שמול היה נרמול רגיל ככל הנרמולים:/אדיב, צייתן, ובעיקר נחבא אל הכלים./ הוא התגורר בצריף ישן ברחוב פיהוק 30,/וחי חיי שגרה פשוטים, חסרי כל ריגושים". מר שמול יוצא למסע מרגש לעבר חיי הרפתקאות מסעירים בממלכת חנזיבר המופלאה מבלי להבין שהחנזרים אמנם אוהבים נרמולים, אבל רק כשהם "מטוגנים בשמן זית, שום ופלפלים!" במסווה של סיפור קליל וכיפי, לפנינו סיפור חברתי על שגרה, שעמום, גילוי עצמי, השלמה, ושלל תכנים שעשויים לעניין לא רק ילדים אלא גם מתבגרים ומבוגרים, והם כתובים באופן מזמין ושוטף שעוטף את הגלולה המרה בכפיות רבות של סוכר.

הנונסנס של ברקת מתנגן בפה ומעלה חיוך על השפתיים, מעורר השתאות, מבריק, ונקרא – כמו כל נונסנס משובח – כטקסט נטול מאמץ, למרות שניתן לשער שהושקע בכתיבתו מאמץ רב בדרך ליצירת הרושם הזה. אני משוכנעת שילדים רבים  בגילאי גן ובית ספר יסודי ימצאו בו חומר קריאה מענג, שיתאים גם להקראה בקול וגם לקריאה עצמית של ילדים בשלבי ראשית קריאה. לו הייתי מלמדת כיום ילדים בכיתות א', ב' ואפילו ג' או ד', הייתי ממהרת להביא את הספר לכיתה ולהקריא ממנו בקול רם באוזניהם, וקל לי לדמיין משפחות שלמות שיושבות יחד, בשלל גילאים, ומגלות את פלאי הנונסנס באדיבותם של החרדיל, הנרמול ושלל חבריהם. כי בינינו, עם כל הכבוד לילדים – גם מבוגרים יכולים לשמוח בספר הזה וליהנות מהאוצרות הרבים הגלומים בו.

טקסט: חגי ברקת, איור: עומר הופמן

טקסט: חגי ברקת, איור: עומר הופמן

חגי ברקת ניצב על מדף הנונסנס העברי הצר לצד תרגומים של גדולי הכותבים בז'אנר הזה – מלואיס קרול ועד של סילברסטיין, מאדוארד ליר ועד ד"ר סוס. ברקת משתבץ על המדף המכובד והמענג הזה בכבוד גדול, עם טקסטים משובבי נפש שאינם נופלים ברמתם מהטקסטים של הכותבים הגדולים הללו וניכר כי הוא מכיר אותם היטב, מושפע מהם, ולעתים אף עושה בהם שימוש, כמו בשיר "הפתעה" שלצדו מצוין במפורש כי נכתב בהשראת השיר "the worst" מאת של סילברסטיין. ההשפעה במקרה הזה גדולה כל כך עד שהשיר אפילו נקרא בחלקו כמו תרגום, בשל השימוש הארכאי במילים רעי ("הנתקלת אי פעם, רעי, בזדונק?/ זה מראה מעורר חלחלה..") ואחא ("…פגשתי כזה יום אחד בשדה./התרצה לשמוע, אחא?/ הזדונק ההוא היה כלום לעומת/ זה שמאחוריך!").

האיורים של עומר הופמן מאופיינים בקווים נקיים על רקע צבעים עזים ואמנם אהבתי את הבעות הפנים של חלק מהדמויות (בעיקר הנרמול האומלל והחנזרים המרושעים) אבל ככלל, התאכזבתי קצת מהאיורים שלא קלעו לטעמי האישי – גם משום שהחרדיל, חיה דמיונית נטולת כל תיאור פיזי, דומה מדי בפרשנותו של הופמן לפרשנות הוקדמת של קרמן וגם משום שבספר שכל כולו חגיגה פרועה של מילים, קיוויתי לחגיגה גדולה יותר ובעיקר פרועה ונועזת יותר גם בהיבט החזותי.

איור: עומר הופמן

איור: עומר הופמן

כיוון שברקת הוא ככל הנראה חלוץ הנונסנס העברי העכשווי לילדים (יש שיציינו הרבה לפניו את "חוכמת הבהמות" של אביגדור המאירי, ומובן שאי אפשר להתעלם מתרומתם של דני סנדרסון ולהקת "כוורת" המופתית לנונסנס העברי, אבל אני מתייחסת כאן לנונסנס שמיועד בהגדרתו בעיקר לילדים. ובעבר הרחוק אי אפשר להתעלם, כמובן, מ"עלילות מיקי מהו" המופתי של שלונסקי וגם מרבות מיצירותיהם של ע.הלל ועודד בורלא), הייתי שמחה לראות ביצירותיו הבאות קצת יותר רמזים לתרבות הישראלית ולנופים, הדמויות והאלמנטים המקומיים. אבל גם כך, תרומתו גדולה והוא בהחלט עשה צעד משמעותי לקראת היכל התהילה – "ומאותו היום, כשהיה עובר ממול,/האנשים תמיד אמרו: 'הנה עובר מר שמול-/ נרמול אדיר, נרמול דגול, נרמול נישא ורם,/ ראש וראשון לכל הנרמולים שבעולם."

"חרדיל לא רגיל ועוד חברים שפגשתי בשביל" מאת חגי ברקת, איורים: עומר הופמן. עריכה: נורית יובל, הוצאת דני ספרים, 2013.

טלי כוכבי – אוהבת ילדים, אוהבת תרבות וספרות, אוהבת תרבות וספרות ילדים. בעלת תואר שני בחינוך, עורכת, מבקרת ולפעמים מתרגמת ספרי ילדים וספרים בכלל, כותבת את הבלוג "עכשיו תורי". לאחרונה ראה אור ספר הביכורים שלה, "ביום שמש בהיר" (הוצאת איגואנה וכנרת).

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת אילן:

    איזה איור מדהים. כישרון אדיר. מקווה רק שתהיה גם פרנסה! D:

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.