7 ספרות

לקחנית פוגשת ילד / לי עברון-ועקנין

ביקורת על ספרה של מרי נורטון, "הלקחנים"

יוני 19, 2016  

כולנו לקחנים, ובייחוד הכותבים שבינינו. גם אם אנחנו משתדלים להביא דברים בשם אומרם, ישנם רגעים מספרים שקראנו, משפטים שנאמרו לנו, חוויות שחווינו עם אנשים אחרים – שנעשים לחלק מאתנו, לאבני בניין, לטלאים בשמיכת הנפש, וכבר אי אפשר לנתק אותם מן הטלאים האחרים, ה"מקוריים", וממילא – האם יש כאלה?

"הלקחנים" של מרי נורטון הוא מבחינתי ספר כזה, שהשפיע עלי כל כך בילדותי עד שאין ביכולתי להפריד את המחשבות והדמיונות שעורר בי מאלה שהיו שם קודם לכן. מוזר לחזור אל ספר כזה, מוכר כל כך אבל כמעט שכוח. ונדמה לי שזו בעצם סיבת קיומה ומטרתה של סדרת "הרפתקה", שעורכים האחים חגי ואסף ברקת מהוצאת "אוקיינוס", ובה הם מוציאים תרגומים מחודשים של יצירות קלאסיות: לאפשר לאנשים מבוגרים להיפגש שוב עם אבני היסוד של ילדותם (וכמובן, להציע אותן גם לילדים עכשיו).

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

מה טבעי יותר מלתהות לאן נעלמים כל החפצים הקטנים שאובדים בבית? מספריים שהנחנו על מדף ואינם, חוט תפירה, אצבעון… זוהי נקודת המוצא לספרה של מרי נורטון, שראה אור לראשונה בשנת 1952 באנגליה, ומציג משפחה אנגלית מאוד המתגוררת בבית אנגלי מאוד. אלא שמדובר במשפחה של אצבעונים החיים מתחת לקרש רופף ברצפת המטבח, והם מתפרנסים מלקיחת חפצים ודברי מאכל ומשקה שונים מרחבי הבית. הלקחנים הם יצורים מופלאים, אבל מרי נורטון בונה את עולמם באופן משכנע ומפורט כל כך, עד שכאשר גיבורת הספר, הלקחנית אריאטי, פוגשת בילד אנושי ("בן אדמה"), יכולים בני האדמה הקוראים את הספר להזדהות אתה לא פחות מאשר אתו, ואפילו מעט יותר.

אבל למעשה, לא את הלקחנים מציגה מרי נורטון בספרה, אלא קודם כול את עצמה הילדה, ואולי זאת לא בדיוק היא:

גברת מיי הייתה הראשונה שסיפרה לי עליהם. בעצם לא לי. איך היה אפשר לספר את זה לי – אותה ילדה קטנה ופראית, מבולגנת ועקשנית, שנעצה מבטים כעוסים ונאמר עליה שחרקה שיניים. קייט, כך צריך לקרוא לאותה ילדה. כן. זהו זה – קייט. לא שהשם חשוב במיוחד – היא כמעט שלא משתתפת בסיפור.

איור: בתיה קולטון

איור: בתיה קולטון

למן הרגע הראשון מראה לנו מרי נורטון את צד התפר של הסיפור, אבל לא באופן מפכח המפוגג את הקסם, להפך: מתוך הזמנה לעולם של יצירה, של משחק, מלא משמעות ואפשרויות. אולי המרחק שיוצרת מרי נורטון – את הסיפור על האנשים הקטנים מספרת גברת מיי, שהיא בערך קרובת משפחה, לקייט, שאולי היא מרי נורטון ואולי לא, וגם היא בעצם מספרת רק את מה ששמעה מפי אחיה, שאולי המציא את הסיפור ואולי דיבר אמת… –  הוא בדיוק המרחק הדרוש ליצירת קרבה, כמו הבדלי הגודל בין הילד "בן האדמה" לילדה הלקחנית, שמתברר שלא רק שאינם מונעים, אלא הם אפילו מאפשרים, התיידדות.

אריאטי שעון (שמות המשפחה של הלקחנים – מדף, צ'מבלו וכיו"ב – קשורים למקומות שבהם הם מתגוררים בבית) בת ה-14 היא בת יחידה, הוריה זהירים מאוד ואינם מאפשרים לה לצאת למסעות לקיחה ולעולם שבחוץ, שהיא רואה פיסה ממנו מבעד לאשנב מסורג. הם חוששים מפני הדבר הנורא ביותר שעלול לקרות ללקחן: שיראו אותם. אריאטי בודדה בבית הגדול משום שמשפחות הלקחנים האחרות היגרו משם, אחדות בגלל אותו מאורע מיתי נורא – ראו אותם, ואחרות מסיבות שונות. גם הילד, בן האדמה, מנותק מן העולם ובודד: הוא נמצא בבית הזה, בית דודתו, משום שחלה, ובהתחלה הוא מרותק למיטתו, שממנה הוא יכול להשקיף על חדר הלימוד המלא גרוטאות ישנות וגיבוב חפצים קסום, ועל פיסת פרוזדור… דומה שכל אחד מהם זקוק עד מאוד לפתח אל עולם אחר, לידיד פלאי, ענקי או קטנטן. וברקע, קייט-מרי, אותה ילדה "פראית", "מבולגנת" ו"עקשנית", וצמאה לסיפורים.

איור: בתיה קולטון

איור: בתיה קולטון

המפגש בין הילדה האצבעונית (לאחר שהסכים סוף-סוף אביה לקחת אותה עמו ל'לקיחה') לבין הילד הענקי, דומה במשהו למפגש בין איתמר לארנב בספרו של דויד גרוסמן "איתמר פוגש ארנב": הילד פוגש יצור אגדי, נדמה לו שזאת פיה (וזה המקום להזכיר שבאנגלית אגדות הן fairy tales, סיפורי פיות, ולכן פיה היא לאו דווקא בת דמותה של טינקרבל אלא אולי גם כל יצור אגדי), ואריאטי פוגשת ענק מפלצתי, אחד מאותם "בני אדמה" ידועים לשמצה שאסור להיראות לעיניהם ושלימדו אותה שמצד אחד הם קיימים רק למען הלקחנים, כדי לפרנס אותם, ומצד שני הם יצורים שאין לבטוח בהם כלל וכלל. אבל לאצבעונית ולענק מתגלה מהר מאוד ששניהם אינם אלא… ילדים. אריאטי פוגשת קודם כול "עין דומה לשלה, רק ענקית" – ובאמת הדמיון בין השניים מתגבר מהר מאוד על הבדלי הגודל. אריאטי אינה מאמינה בפיות, וברור לה שעולמה שלה אמתי, חשוב ולגיטימי לא פחות מעולמו של הענק – אפילו יותר ממנו.

"נניח," שואל את אריאטי הילד, שכבר ראה קודם לכן את אביה בעיצומה של לקיחה – "שהיית רואה איש קטן בגובה עיפרון, עם טלאי כחול על המכנסיים, כשהוא תלוי באמצע הווילון ומחזיק ספל תה מבית הבובות – היית אומרת שזו פיה?"

"לא," משיבה אריאטי העניינית, "הייתי אומרת שזה אבא שלי."

הדיאלוג המרנין הזה מוביל לוויכוח על שני המינים, לקחנים ובני אדמה: כל אחד מן הילדים סבור שהוא שייך לרוב וחברו – למיעוט הולך ונכחד, וכל אחד מהם סבור שהמין שלו עליון, אבל כל זה אינו עומד בפני הזרימה הפשוטה, הטבעית, של התקשורת ביניהם; יותר משהם בן אדמה ולקחנית, הם חברים.

איור: בתיה קולטון

איור: בתיה קולטון

בפעם הראשונה שהילד הענקי מחריד את שלוות הוריה של אריאטי בביתם – הוא מרים את הקרש ברצפת המטבח שתחתיו הם מתגוררים – שפתו התחתונה נראית להומילי, אמה של אריאטי, "כמו דגם מוגדל ומוגזם של שפתיה של אריאטי". שוב מודגש כאן הדמיון, הקשר הבלתי אמצעי בין שני הילדים, שהוא חזק ומובהק הרבה יותר מן ההבדלים. גם לאב, יש לציין, יש קשר נינוח ונעים עם הדודה סופי, בעלת הבית, אלא שקשר זה בנוי על חיבתה ליין מדירה ועל סברתה שהאיש הקטן המשוחח אתה לעת ערב אינו אלא הזיית שכרות.

אריאטי והילד פותחים עולמות זה בפני זה. דווקא הקטנטונת היא שקוראת סיפורים באוזני הגדול ממנה בהרבה (משום שהוא "דו-לשוני"; בילדותי נתקלתי במונח לראשונה בספר הזה, ולמדתי שדו-לשוני הוא ילד שלא ממש יודע שום שפה. אולי משום כך טענתי שאני עצמי לא דו-לשונית…):

ובינתיים, בתמורה לכל האוצרות הללו, אריאטי הייתה מקריאה לילד סיפורים – בכל אחר צהריים, בעשב הגבוה מאחורי עץ הדובדבן. הוא היה שוכב על גבו והיא הייתה עומדת לצד כתפו ואומרת לו מתי להפוך את הדף. היו אלה ימים מאושרים, שנעים היה להיזכר בהם מאוחר יותר, עם השמים התכולים מעבר לענפי הדובדבן והעשב הנע ברכות, ואוזנו הענקית של הילד המאזין לה לצדה. היא למדה להכיר את האוזן הזו היטב, על כל פיתוליה, והאור והצל הצובעים אותה בזהב ובוורוד.

"הרפתקה וביטחון – זה מה שרצתה" אריאטי, ואיך אפשר שלא להזדהות עם הרצון האוניברסאלי כל כך? הוריה של אריאטי היו חשדנים כלפי בני האדמה; אריאטי רחשה חברות ואמון לילד; כולם צדקו וגם טעו, וכולם הרחיבו את גבולות עולמם. ובסיפור המסגרת, קייט וגברת מיי סורגות כיסוי מיטה העשוי ריבועים-ריבועים, בצבעים שונים, קייט מתרעמת על הנקודה שבה נקטע הסיפור וגברת מיי אומרת: "סיפורים לא מסתיימים באמת. הם יכולים להמשיך עוד ועוד. פשוט לעתים, בנקודה כלשהי, מישהו מפסיק לספר אותם." מרי נורטון, אגב, לא הפסיקה, וכתבה כמה ספרי המשך. האם יתרגמו גם אותם מחדש?

איור: בתיה קולטון

איור: בתיה קולטון

ואם בתרגום עסקינן: תרגומו של יואב אבני קולח ויפה. ובכל זאת, דברים קטנים (בספר על אנשים קטנים): נתחיל בפעוט ביותר – יש בספר כמה שגיאות הגהה (במאמר מוסגר, לפעמים שגיאות הגהה מעידות על כך שהתרגום נערך יותר מפעם אחת, וכל המרבה הרי זה משובח; ובכל זאת, נעים יותר לקרוא ספר 'נקי') – בכמה מקומות גברת מיי היא גברת מאי; בכמה משפטים אין התאמה בין חלקי המשפט, למשל – "והיה בקולה מידה של שכנוע"; "משמישהו יוכל לשתות כל ימי חייה". מלבד זאת ישנן כמה צרימות של דיוק וסגנון, כגון "מת כמו גיבור" במקום "מת מות גיבורים"; "לא שהבית היה קרוב לשעון, אפילו רחוק מזה – כמו שאומרים" – לצערי המקור האנגלי אינו לפני, אבל אולי במקור השתמשו בביטוי far from it שפירושו "כלל וכלל לא", וכמובן התקבל משחק מלים: "כלל וכלל לא", ו"הבית רחוק מן השעון". בעברית, למרבה הצער, אי אפשר לשמור על כפל המשמעות ולכן המלה "אפילו" מיותרת ומטעה (כל זאת בהנחה שהניחוש שלי נכון; מכל מקום המשפט בעברית משונה).

ישנם משפטים שהתחביר שלהם תרגומי ולא מדויק, למשל: "… ונראה מצוין כשהשרה על החדר את אותה תחושה שרק פסל מסוגל להעניק לחלל" – ה"כש" מיותר ומסורבל, ונדמה שעדיף היה להשתמש פשוט בוי"ו החיבור. כך גם במשפטים כמו "אריאטי פיזרה רק מספר מועט של גרגרים תוך שהיא מטה את הכפית" – למה לא "הטתה את הכפית ופיזרה…"?

כשאריאטי מתלוננת "זה מכאיב בידיים", אביה משיב לה: "לא בידיים שלי." תשובתו אינה נשמעת טבעית, טבעי יותר שישיב פשוט: "לי לא…". בהמשך אותו דיאלוג הוא אומר "לא כדאי למשוך איפה שהם מחוברים" – "איפה ש" הלא תקני אינו מתאים לדיבורו של פוד שבדרך כלל הוא מליצי ורחוק מלהיות עילג. במקום אחר בטקסט מופיע "להיכן" במקום "לאן". משלב דיבורי ולא תקני מתפרץ כך, מדי פעם, לתוך הטקסט, כמו למשל במשפט של גברת מיי שציטטתי לעיל, ובו נכתב "סיפורים… יכולים להמשיך" במקום "סיפורים… יכולים להימשך".

איור: בתיה קולטון

איור: בתיה קולטון

כשאריאטי נועצת מבט מרותק בעין הענקית, שאחר כך היא מתיידדת עם בעליה – הילד, כתוב בתרגום שהיא "הוסיפה לבהות". ייתכן שבמקור כתוב stare, שעשוי להיות דו-משמעי, אך מכל מקום כאן ברור שאריאטי אינה בוהה, היא דרוכה ומפוחדת. אמה של אריאטי קוראת לה ומבקשת "תני לי יד", אך נדמה לי שאינה מבקשת באמת ללכת יד ביד עם בתה בת ה-14 והכוונה כאן היא "עזרי לי". אותה דמות, הומילי, שולחת את בעלה ל'לקיחה' ואומרת: "לא שאנחנו רוצים משהו מיוחד…" נדמה לי שכאן היה במקורwant  ובמקרה זה הכוונה היא לצורך, לחסר: "לא שאנחנו זקוקים למשהו מיוחד" או "לא שחסר לנו משהו מיוחד"… אותה הומילי גם נאנחת "ברכות" וכנראה הכוונה היא ל"חרש"; לאחר שתפסו את הילד מביא חפצים אל הלקחנים "שמרו עליו נעול" בחדר, ובעברית טבעית יותר צריך היה לכתוב ש"החזיקו אותו נעול" שם; "תמהלי את זה" (את היין) צריך להיות "תמהלי אותו" וכיוצא באלה, זוטות שאינן הורסות את הנאת הקריאה, אבל דווקא כשמדובר בקלאסיקה כדאי לשאוף לשלמות.

"הלקחנים" מאת מרי נורטון, תרגם: יואב אבני, איורים: בתיה קולטון. סדרת "הרפתקה", הוצאת "אוקיינוס" ו"מודן", 2016

לי עברון-ועקנין – משוררת, מתרגמת ועורכת.

כתיבת תגובה

7 תגובות:

  1. מאת ינשופופר:

    איזו פתיחה נפלאה! וכמוה גם שאלת המקוריות של החלקים שמהם אנחנו עשויים. אילו רק היה אפשר להתחקות אחר מקורם כמו ג'ים כפתורי שהתחקה אחר סוד מוצאו, היינו בודאי מגיעים למחוזות מופלאים… תודה!

  2. מאת לי:

    ינשופופר, כפתור ופרח! ותודה על תגובתך, שגרמה לי אושר… :)

  3. מאת יחיעם פדן:

    יופי של ביקורת לי. כמו ינשופופר, גם אני התפעלתי מדברי הפתיחה שלך. אזכיר כי לראשונה הגיעו לעברית *הדיירים מאחורי השעון* בתרגומו של אביב מלצר (1957, עם עובד) – הספר הראשון בלבד. את המושג "לקחנים" טבעה יוכבד פרימן, שתירגמה את כל חמשת ספרי הסדרה, ההולכת ומשתבחת, לדעתי (2000-1983, מרגנית). הספרים מיועדים לאוהבי קריאה שאינם נחפזים, וטוב שהספר נפל בידייך.

  4. מאת לי:

    תודה רבה, יחיעם! חברתי חמוטל גרייף-ירון ציינה בפייסבוק שהיה גם תרגום שבו הלקחנים נקראו "סגלנים", האם זהו "הדיירים מאחורי השעון"? והולכת ומשתבחת, באמת? אולי אפצח בקריאה שנייה של כולה :)

  5. מאת חמוטל גרייף-ירון:

    בהוצאה הראשונה שבה נקרא הספר "דיירים מאחורי השעון" ותודה שהזכרת לי יחיעם, אכן נקראו הלקחנים בשם "סגלנים". בחיפוש מהיר בויקיפדיה נמצא הפרט הלא זוטר הזה.https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9C%D7%A7%D7%97%D7%A0%D7%99%D7%9D אני מחבבת את האוירה שמשרות המילים הישנות בדימויים בספרי ילדותי ועד היום חולמת על קרני האור המשתברות במנסרה בביתה של הדודה פולי בתרגום מימי ילדותי.

    אולי שווה לאגד ברשימה כמה מהמילים והביטויים רבי הקסם מהתרגומים משנות השישים של ספרים שממשיכים לענג עד היום בזכות תכנם גם אם הוא בשפה עכשווית.

  6. מאת yehiam:

    כן, *הלקחנים* כולל פרקים מייגעים (לדעתי ולדעת כמה סרבני קריאה), וגם *בשדות* – שבו מופיע ספילר – ו*על המים* אינם לגנרי קולחים. *באוויר* מתחיל בתחרות מסקרנת בין שניים הבונים כפר מיניאטורי וממשיך בחטיפה, ואילו *ניצחון הלקחנים*, שנכתב שנים לא מעטות אחרי הרביעייה, הוא יצירה ספרותית נהדרת בעיני. סגלנים? מוזר ומיושן… אולי *הסחבנים*, לו אבני היה רוצה בשם משלו שיש בו חצי הסתר פנים.

  7. מאת ינשופופר:

    קרני האור במנסרה של הדודה פולי! גם עליי הן הילכו קסם. כמו טעמה של הזבדה בספריה של הרוזנת דה סגיר. העובדה שלא הבנתי הכל, בתור ילד, רק העצימה את המסתורין ואת הקסם. בדיוק כמו כשמזמזמים איזשהו שיר שלא כל מילותיו מובנות ומשלימים – השלמה פרטית – מילה או משפט, ההמצאה נוטה לעלות על המקור… :)

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.