4 במה ומסך

לקרוא בציור – דימויים של ילדים קוראים (חלק א') / יותם גדרון

על דימויים מתולדות האמנות המספקים ראיות על אודות הרגלי הקריאה שהיו נהוגים בעבר, ומלמדים מה ייצגו ילדים קוראים

אוגוסט 9, 2013  

האם ילדים קוראים מבטאים קדושה ומעורבות אלוהית, או דווקא דאגה הורית? האם הם צאצאים צייתנים וממושמעים, או פורעי סדר שצריך לאלף ולמסד באמצעות חינוך והנחלת ערכים? האם הקריאה היא טקס מעבר לבגרות וביטוי למשמעת או דווקא אפשרות למתן דרור לדמיון ולמחשבה? מה מלמדת קריאת ילדים על עתידם? ומה מלמדים ילדים קוראים על הוריהם? ייצוגים של ילדים קוראים בדימויים מתולדות האמנות מספקים ראיות על אודות הרגלי הקריאה שהיו נהוגים בעבר, אך מעבר לכך, הם מלמדים מה ייצגו ילדים קוראים וכיצד נתפסה קריאתם של ילדים בעיני החברה. ברשימה זו אציג סקירה כללית בנושא, הנוגעת בעיקר לדימויים קנוניים (של מריה, ישוע וקופידון בשעת קריאה), שהפכו מקובלים עוד בטרם היה נהוג שילדים יקראו, והקריאה ככלל הייתה נחלתם של מעטים בלבד. לקראת סופה של הרשימה אציג בקצרה את ההשפעה של ייצוגים אלו על דימויים מאוחרים יותר של ילדים קוראים.

 

הקריאה והאל – מריה וישוע קוראים

הדמות שלה הייצוגים הרבים ביותר כילדה קוראת בתולדות האמנות המערבית היא מריה הבתולה, אמו של ישוע. לפי אגדת הזהב (legenda aurea), טקסט דתי חיצוני לברית החדשה, מריה – שנולדה לאם העקרה, אן – התחנכה בבית המקדש יחד עם ילדות אחרות. דימויים מוקדמים הציגו את מריה תופרת יחד עם חברותיה לבית היתומות, אולם דימוי נפוץ במיוחד הוא זה של מריה הלומדת לקרוא לרגלי אמה. האוריינות אינה נושא בפני עצמו ביצירה בדרך כלל, אלא אלמנט סיפורי שסביבו נבנית סיטואציה המבטאת חסד וברכה בהקשר המשפחתי, ויותר מכך – בהקשר דתי, שכן השתיים קוראות יחד ספר תהילים, או טקסט דתי אחר.

אן הקדושה מלמדת את הבתולה, כנסיית נורברי, אנגליה, המאה ה-14.

אן הקדושה מלמדת את הבתולה, כנסיית בקלי (אוקספורדשייר), אנגליה, המאה ה-14.

Juan de Roelas, Saint Anne Teaching the Virgin to Read, c. 1610

לאורך השנים תוארה מריה בגילאים משתנים; החל מתינוקת צעירה ועד נערה בוגרת. גם אן, אמה, שלעתים נראית מלמדת ולעתים רק מקשיבה למריה הקוראת, תוארה במגוון רחב של גילאים. יש הטוענים שמריה משתפת פעולה עם אמה בשיעור הקריאה רק מתוך כבוד, אף על פי שכבר נולדה עם כל הידע הדרוש למי שתהיה אמו של בן האלוהים. מבחינת המודל המשפחתי המתואר, הדימויים הללו מציגים תמיד הורות ששמה דגש על ערכים דתיים.

Jean-Baptiste Jouvenet, The Education of the Virgin, 1700

Jean François Lagrenée, The Education of the Virgin, 1772

מאחר והספר והקריאה הם מוטיב בעל משמעות סימבולית דתית, אין זה מפתיע שפעמים רבות הספר איננו משמש לקריאה בסיטואציה המתוארת. ציורים המציגים דווקא את רגע הסחת הדעת מהקריאה – בדרך כלל על ידי נוכחות אלוהית כלשהי (המלמדת, כמו נוכחות הטקסט הדתי בציור, על עתידה של מריה) – נפוצים מאוד.

Agostino Masucci, Education of the Virgin, 1757 – ציור מזבח לקפלה בכנסיה ברומא

Peter Paul Rubens, Education of the Virgin, 1625

חינוך הבתולה, 1617 – הציור התגלה לפני שנים ספורות ומיוחס לצייר הספרדי ולסקז

הדעת המוסחת על ידי התגלות האל, כאמור, היא מעין רמז מטרים לעתידה של מריה. באופן דומה, גם בתיאור הנפוץ של הבשורה למריה, כמעט תמיד דעתה מוסחת על ידי המלאך בשעה שהיא קוראת טקסט דתי – פעולת הקריאה כמו מגשימה את הטקסט הכתוב.

ון דר ויידן, הבשורה, 1440

רובנס, הבשורה, תחילת המאה ה-17

בדומה לחינוכה של מריה, דימוי נפוץ אחר הוא של ישוע בשעת קריאה יחד עם אמו. אולם בשונה ממריה, הייצוג של ישוע הוא בדרך כלל כשל ילד צעיר בהרבה, מה שמחזק את הפן הסימבולי והדתי שבציור. עם זאת, דווקא הקרבה המשפחתית בסצנה זו הרבה יותר מודגשת, באמצעות מגע פיזי בין מריה לישוע התינוק. בשונה ממריה, שהספר הדתי מלמד על קדושתה ועתידה, ישוע הוא עצמו התגלמות הנרטיב הדתי. כשהוא עוקב באצבעותיו אחר הטקסט (כפי שהוא עושה בציור של ברתולומאו שדוני, לדוגמה) הוא מוסר את עצמו לאותה נבואה דתית שיכנע לה מאוחר יותר בצליבתו.

Schedoni Bartolomeo, The Holy Family with the Virgin teaching the Child to Read, c.1613-1615

Carlo Maratti, Madonna Teaching the Infant Christ Reading, 1705

משמעת קריאה – חינוך קופידון

דימוי נפוץ נוסף על ילד (או לפחות מעין-ילד) קורא הוא זה של קופידון. דמותו של קופידון, הגם שמדובר בילדון, מאופיינת בכך שיש ביכולתה להוציא משליטה בין רגע את חייהם של כל אחת ואחד, בין אם אדם פשוט או רם מעלה, משליטה. קופידון מאיים על הרציונאליות באמצעות התשוקה והאהבה ומכאן שיש לרסן אותו ולהשיג עליו שליטה. אפשרויות מוקדמות לעשות זאת, שנזנחו מאוחר יותר היו הענשתו או איום בקיצוץ כנפיו, בניסיון להגביל את פעילותו. לדוגמה, ציור מ-1761 של פומפאו ג'ירולמו בטוני, אמן הנאוקלאסיקה האיטלקי, מתאר את קופידון ואלת הציד דיאנה, כשדיאנה מרחיקה מידי קופידון את הקשת שלו. אולם, יותר מכך, דימויים של קופידון שבו והציגו אותו בסצנות של חינוך ולמידה, גם אם לא תמיד למידה מתוך ספר. בהקשר זה הלמידה והקריאה מבטאת ריסון ואמצעי לשליטה.

Pompeo Girolamo Batoni, Diana and Cupid, 1761.

ייצוגים של קופידון, מפגישים את הטבע והתשוקות עם המשמעת והרציונאליות, באמצעות הלמידה והחינוך, ולכן דימויים רבים מציגים את קופידון כשהוא לומד לקרוא. דוגמה מפורסמת היא ציורו של קורג'יו – "בית הספר של האהבה" (1525). ונוס, מרקורי וקופידון, מתוארים בחורשה טבעית, ערומים ונינוחים ביותר, כשמרקורי, שהיה ידוע ברהיטות לשונו, מאזין לקריאתו של קופידון, וונוס מתבוננת מהצד (באופן חריג, היא מתוארת כבעלת כנפיים). המתח בין המשמעת והלמידה ההומניסטית ליצרים, החייתיות והטבע, נשמר – העור האנושי מתואר בחיות מדויקת ובוקע בהצללה עדינה מתוך החורש הטבעי, בעוד הדמויות אדישות למערומן ועסוקות בלמידה. מתח זה בא לידי ביטוי באופן בוטה עוד יותר (אך סמוי מעט במבט ראשון) בחוויית הצפייה בציור, באמצעות הקומפוזיציה אשר מפנה את מבטנו לשתי נקודות מרכזיות בציור המנהלות ביניהן מאבק: מצד אחד, המוקד הנושאי של הדימוי הוא קופידון הקורא ומצד שני, הקומפוזיציה מבקשת להפנות את המבט לנקודה אחרת – ממש מאחורי ידה האחת של ונוס השלוחה קדימה. כן, כל האלכסונים בציור מכוונים אל אבר מינה של ונוס, וגם ידה השעונה על ענף העץ מצביעה עליו בעדינות. במקביל, ידה השנייה מסתירה את מוקד הקומפוזיציה ומחזירה את המבט אל שיעור הקריאה וקופידון. קיים מתח תמידי בין שני מרכזי הכובד הללו: בין האינסטינקט של העין לעקוב אחר האלכסונים, לבין מה שאנו יודעים מבחינה רציונאלית שהוא "נושא" הציור.

Correggio, Venus with Mercury and Cupid ('The School of Love'), 1525

Louis Jean François Lagrenée (1724-1805), Venus Teaching Cupid To Read

François Boucher, The Education of Cupid, 1742


מקופידון לבן הכומר – דימויים קאנוניים משפיעים על ייצוגם של ילדים קוראים

הדימויים הנוצריים והנושאים הקלאסיים, כמו קופידון ומריה בשעת קריאה, הניחו את היסודות לתיאורי הילדים הקוראים במאה ה-18 מכמה בחינות. ראשית כל, הצמד של הורה וילד בשעת קריאה נותר מאפיין קבוע בדימויים של ילדים קוראים. שנית, הרעיון לפיו הספר משמש את ההורה לחנך את ילדיו לציות (אלמנט שהיה בולט בהקשר של ציורי ונוס וקופידון) המשיך להופיע בציורים. בנוסף – ומאפיין זה הודגש יותר בדימויים של מריה וישוע הצעירים הקוראים – ייצוגים של ילדים קוראים שבו והדגישו את הפוטנציאל שבילד הקורא. במובן מסוים, כל ייצוג של ילד קורא באמנות המאה ה-18 היה ישוע, המקבל הוראות על מנת למלא אחר יעודו, או מריה, העתידה לגדל את בן האלוהים. קריאתו של ילד נותרה סימן להישגיו בעתיד כמבוגר.

Johann Zoffany, The Reverend Randall Burroughs and his Son Ellis, 1769

הנה לדוגמה גלגול מאוחר של אותו קופידון בדמותו של אליס, בנו של הכומר רנדל בורואו, בציור של  יוהאן זופני מ-1769. מצדו האחד של הציור נמצא סדר ומשמעת: הבית המרוהט והכומר בבגדיו השחורים מפקח על הקורא הצעיר. מן הצד השני – שמש מגיחה מבין העננים, טבע, אור, וילד קטן שאמנם אוחז בדפי הספר הענק אך לא ניכר ששיעור הקריאה בראש מעינייו. כמו במקרה של קופידון, הספר הוא כלי למשמוע וחינוך, וניצב בין שני העולמות כמבחן מעבר שיש להשלים על מנת להתבגר ולהיכנס לעולם הרציונאלי והממושמע. הציור אמנם יכול לשמש גם הצצה להרגלי הקריאה של ילדים באותה תקופה: כך לדוגמה, ייתכן והיה נהוג להניח ספרים גדולים על כיסא על מנת להקל על ילדים להתבונן בהם, וייתכן אף שלצורך קריאה יצאו אל אור השמש. אך אין ספק שהמשמעות הסימבולית של הקריאה היא שהייתה חשובה לצייר ולמזמין הציור במקרה זה, שכן קשה להסביר את העובדה שהכומר מפקח על הקריאה מן הצד השני של הכיסא, או את העובדה שהבית חסר דלת.

Eugène Delacroix, The Education of the Virgin, 1842

דוגמה אחרת לשילוב בין המוטיבים הדתיים למציאות החילונית היא "חינוך הבתולה" של דלקרואה. דלקרואה צייר את היצירה בביקור שלו בעיירה נואן, אצל הסופרת ז'ורז' סאנד (הוא לימד את בנה ציור), והכוונה הייתה להעניק את הציור במתנה לכנסייה של נואן. אולם, למרות הנושא הדתי, דלקרואה טען שאת הסצנה (איכרית וביתה הקטנה ישובות על גזע עץ, כשהאישה המבוגרת מלמדת את הצעירה לקרוא) דווקא ראה בנואן במציאות באחד הימים והתבונן בה מרחוק מבלי שהשתיים הבחינו בו.

קופידון, מריה וישוע – כולם תוארו קוראים בטרם היה נהוג שילדים יקראו ספרים. ספרות הילדים טרם התפתחה עד המאה ה-18, ולפניה ילדים קראו לכל היותר טקסטים דתיים או חינוכיים בלבד. גם קריאה כפעילות משפחתית (כמו זו שנמצא בדימויים של ישוע ומריה) טרם הייתה מקובלת. בשל כך, הדימויים שהוצגו ברשימה זו מביאים לידי ביטוי בעיקר את המשמעויות הסימבוליות והקונוטטיביות שהיו לקריאת ילדים. בחלק הבא של הרשימה אעסוק ביצירות מאוחרות יותר, המציגות את הרגלי הקריאה לאחר התפתחות ספרות הילדים במאה ה-18. יצירות אלה מלמדות לא רק על המשמעות הסימבולית של קריאתם של ילדים, אלא בעיקר על אופיה של אותה תופעה חברתית חדשה ומאפייניה.

יותם גדרון – סטודנט למשפטים ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. מאת יסמין:

    מעניין. מצפה לרשימה הבאה :)

  2. מאת אבי קוטון:

    מעניין שבתמונה "חינוך הבתולה" של גובן מ-1770 הכתב במגילה הינו בעברית. תשימו לב לכך.

  3. מאת אבי קוטון:

    סליחה. טעיתי. התמונה מ-1700.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.