2 במה ומסך

לקרוא בציור – דימויים של ילדים קוראים (חלק ב') / יותם גדרון

על יצירות אמנות המציגות הרגלי קריאה של ועם ילדים לאחר התפתחות ספרות הילדים במאה ה-18

אוגוסט 21, 2013  

לקריאת החלק הראשון של המאמר, לחצו כאן.

 

התפתחות ספרות הילדים באנגליה

אם הדימויים הקאנוניים של ישוע ומריה הקוראים, כמו גם זה של קופידון, היו מוכרים עוד בימי הביניים ובתקופה הביזנטית, דימויים חילוניים של ילדים קוראים הופיעו רק יותר מאוחר, ואלה יכולים ללמד אותנו לא מעט על הרגלי הקריאה של ילדים בעבר. במאות ה-18-19, החלו לעסוק באופן יותר מובהק בחינוכם של ילדים, וגם ספרות הילדים המודרנית שאנו מכירים כיום התבססה לקראת מחצית המאה ה-18, באנגליה. בהתאמה, דימויים של ילדים קוראים הפכו מקובלים יותר בהקשר חילוני (גם אם עדיין הושפעו מהדימויים הדתיים הקאנוניים), בפורטרטים משפחתיים ותיאורים של חיי היום יום. בנוסף, עם הפיכת הרגשות המשפחתיים לדבר יותר מקובל ופתוח, וככל שהרעיון של טיפול בילדים (באופן ישיר) הפך נפוץ בחברה הגבוהה, הציורים הציגו גם דאגה הורית תקינה וקשר אנושי.

Joshua Reynolds, Elizabeth Countess of Pembroke and Her Son, 1764

לדוגמה, ציורה של הרוזנת אליזבת' הרברט ובנה ג'ורג' (ג'ושוע ריינולדס, 1764). דיוקן זה היה מיועד להוות הצהרה פומבית לתפקודה התקין של משפחה שהייתה ידועה דווקא בתפקודה הלקוי וביחסים הבעייתיים בין זוג הרוזנים: לבעלה של אליזבת, הנרי, היו לא פחות משני ילדים משתי נשים אחרות, והזוג חי שנים רבות בנפרד. בציור, הבן ג'ורג' מחזיק ספר, אותו הוא קורא תחת פיקוחה של אימו. הבחירה בדימוי זה מבקשת להביא לידי ביטוי תפקוד משפחתי ואהבה, לצד משמעת ופיקוח – בדומה למשמעויות בהן נטענו הדימויים של מריה וקופידון. למען הסר ספק – ג'ורג' הצעיר מתקרב בקריאה לסופו של הספר; כך ניתן לראות לפי המיקום שבו הוא אוחז את הספר הפתוח. בדומה, ב"המורה הצעירה" של שרדן ישנו אמנם ניסיון להעביר לצופה את החוויה שבתהליך החשיבה, הלמידה והחינוך, אך במקביל נמצא בציור גם ערך דידקטי לצופים המבוגרים, שכן להם הוא מסביר כיצד יש וראוי ללמד ילדים קטנים.

Jean Baptiste Simeon Chardin, The Young Schoolmistress, 1740

Henry Walton, Sir Robert and Lady Buxton and Their Daughter Anne, 1786

בציור של הנרי וולטון (למעלה), אנו שוב מוצאים תיאור של משפחה, שהספרים מעידים על תפקודה ואושרה. סר רוברט הפסיק לקרוא לרגע והוא ניגש להאזין לביתו, שקוראת יחד עם אמה. כמו במקרה של אליזבת' הרברט, גם כאן הסיוע ההורי בלמידה מעיד על תפקוד משפחתי תקין – ליידי בקסטון ממלאת את תפקידה כשהיא יושבת לקרוא יחד עם ביתה. הספר של ליידי בקסטון מונח על השולחן ועוד ספר, ככל הנראה של אן הקטנה, זרוק על הרצפה. בציור באה לידי ביטוי גם ההתפתחות של ספרות הילדים כסוגה בפני עצמה באותה התקופה: אן הקטנה קוראת ספר משלה, ויש לה יותר מאחד כזה לפי הציור. היא איננה חולקת את הספרים שלה עם הוריה. בהתאמה, יש לה גם צעצועים משלה – כיסא קטן, וסלסלה. מה שאולי נראה כיום מובן מאליו, הוא חריג ביחס לציורים מוקדמים יותר. בנו של הכומר רנדל בורואו לדוגמה, קרא בספר גדול שאין ספק שלא היה ספר ילדים, וכך גם הילדים הקוראים בדימויים הדתיים, שתמיד קראו טקסט דתי יחד עם הוריהם.

Auguste Toulmouche, Reading Lesson, 1865

אן בקסטון, בעלת הספרים והצעצועים, לא הייתה ילדה מיוחדת מהבחינה הזו (מבין הילדים במעמדה, כמובן). בתחילת המאה ה-19 כבר היו מספר חנויות ספרים לילדים בלונדון. בחנותו של ג'ון טברט, לדוגמה, היו בשנת 1801 (כך לפי הקטלוג שלו) מעל ל-600 ספרי ילדים למכירה.

Benjamin Tabart's Juvenile Library. From S.W [elizabeth Kilner], "A Visit toLondon, containing a Description of the Principal Curiosities in the British Metropolis" ,1805

איור מתוך "ביקור ביריד" של ג'ון האריס מציג את חנות ספרי הילדים שהייתה בבעלותו של האריס, כשמחוץ לה אמא וילד. באיור אחר בספרו  "Robin Goodfellow: a Fairy Tale" (1770, פורסם שוב ב-1815) נראית ילדה שעוצרת בחנות הספרים יחד עם אחיה הקטן בלבד, בדרכם לבית הספר. גם אם ילדים בתקופה לא באמת היו הולכים לחנות הספרים לבדם לרכוש ספרים, האיור מחזק את ההערכה שספרות המיועדת לילדים הפכה מקובלת באותה תקופה. זאת לפחות במעמד הגבוה, כפי שניתן לראות לפי מלבושיהן של הקונות באיור של חנות ספרי הנוער של טאברט, אשר גם הגיעו לחנות בכרכרה הממתינה להן ברחוב.

J. Harris, 20 Ludgate Street. From "A Visit to the Bazaar",1818

John Harris, Robin Goodfellow; a Fairy Tale, (1770), p.20

באשר לספריות, ככלל, הרעיון שילדים יוכלו להחליף בהן ספרים לא התקבל בברכה, בעיקר בשל העובדה שהשאלה בספרייה אינה ניתנת לפיקוח באותה מידה כמו רכישה בחנות (אשר נעשית באמצעות ההורים). עם זאת, קטלוגים של ספריות מהתקופה (ובייחוד מהמאה ה-19 ואילך) כן כללו ספרי ילדים וניתן גם למצוא תחריטים המתארים ילדים בספריות, כמו זה המובא כאן מהספרייה במארגייט (אנגליה). מהתחריט נראה שמעבר לשימוש בספרייה להחלפת ספרים, היא היוותה מקום מפגש חברתי (מלבד ילדים מופיעים בתחריט גם כלבים).

Thomas Malton, Hall's Library at Margate, 1789 

 

הקריאה: הוראות שימוש

כולנו מכירים את האזהרות, שבדרך כלל מגיעות מסבתא או דודה חרדה: קריאה בחושך הורסת את העיניים, מסך המחשב מסרטן, האייפון הורס את מפרקי הידיים והטאבלט מעקם את הגב. מבלי להיכנס לביסוסן המדעי של קביעות אלו, כבודן במקומן מונח כחלק ממסורת ענפה וותיקה של אזהרות מפני הסכנות הבריאותיות שאורבות לילדים קוראים וסקרנים. הנה לדוגמה איור המציג תנוחה נכונה ותנוחה שגויה (ומסוכנת לעמוד השדרה) לקריאה בספר:

Nicolas andry de Bois-Regard, Orthopaedia: or, the Art of Correcting and Preventing Deformities in Children, 1743

הנוהג לפיו ילדים הולכים לישון בשעות שונות מהוריהם, לפחות במשפחות אמידות יותר, נולד גם הוא במאה ה-18, ויצר את התשתית לקריאה משותפת לפני השינה. עם זאת, קריאה לילד כשהוא כבר במיטה עצמה, הייתה הרגל שנוי במחלוקת עד המאה ה-19 לפחות, שלא לדבר על ילד שקורא בעצמו לאור הנר במיטה. הסכנות שבקריאה לפני השינה לבד לאורו של נר מובנות מאליהן:

William Darton, the Rational Exhibition (1800), p.19

גם התרעות מפני סכנות נפשיות קמו לקריאתם של ילדים. ביקורת שכיחה על הרגלם של ילדים לקרוא הייתה שהתפתחות אינטלקטואלית עלולה לפגוע בבריאות הפיזית ולבוא על חשבונה. הנה לדוגמה, סנדלר המכה את בנו על כך שהוא קורא יותר מדי, וממעט לצאת ולשחק בחוץ. מבטו המופתע של המתבונן ברקע מלמד שאולי התגובה הקיצונית לא הייתה מאוד מקובלת.

W. F. Sullivan, Emulation; or, the Benefit of Good Example, (1817), facing p.47

והיכן קראו ילדים? קריאת ספרים לשם הבידור נעשתה בעיקר בבית, אך לא בהכרח רק שם. בני מעמדות נמוכים יותר קראו גם בזמן העבודה או האוכל, והשאלה האם לילדים צריכה להיות גישה בלתי מוגבלת לספריהם בזמנם הפנוי (שלא כחלק מלימודים או סדר היום הקבוע), עד כמה שהדבר נשמע מפתיע, הייתה שנויה במחלוקת. בכל מקרה, יציאה לקרוא מחוץ לבית, הייתה מקובלת.

John Marshall, Mamma’s Present, 1801

 

מעבר לכתב ולקריאה – טקסט חסום, חלום ודמיון

כיצד יכולים לבוא לידי ביטוי בדימוי חזותי הסיפורים שבתוך הספרים הנקראים? איזו נוכחות וויזואלית יכולה להיות לאינפורמציה הנתווית בראשו של הקורא? בדימויים שהצגתי ברשימה הקודמת, לקריאה עצמה היה בעיקר ערך סימבולי והציורים והאיורים ברשימה זו עסקו ברובם בתופעה של קריאת ילדים מבחינה חברתית. על כן, לחווית הקריאה היה פחות ערך בפני עצמה. לסיום, כמה דוגמאות באשר לאופן שבו זו כן באה לידי ביטוי במדיום חזותי.

Jean Baptiste Greuze, The Little Lazy One, 1758

"העצלן הקטן" של גרז (1758) נרדם בשעת קריאה. מה הוא קורא? קשה לדעת. הטקסט בספר שלו אינו נגיש לנו; הוא מעט מטושטש, אולי כפי שהיטשטש בעיניו של הקורא הצעיר לפני שנכנע לעייפות, ונדמה שבכדי לקרוא אותו נצטרך להתקרב ולהעיר אותו. גם "התלמיד" (1757), כמו "העצלן הקטן", אינו קורא בספרו, אלא חולם בהקיץ, וגם במקרה הזה הטקסט של הספר אינו נגיש לנו. אולם, אין פירוש הדבר שהספר אינו נוכח ביצירה – הוא נוכח בחלומו בהקיץ של הקורא, בעייפות או השעמום (או שדווקא הספר הוא שעורר את התלמיד לחלום בהקיץ?).

Jean Baptiste Greuze, Schoolboy Learning His Lesson, c.1758

Charles Joshua Chaplin (1825-1891), The Dream

"אליס בארץ הפלאות" של ג'ורג' דנלופ לזלי (1879) היא גם דוגמה יפה בהקשר זה. אשתו של לזלי, לידיה, נראית מקריאה את הספר שבכותרת היצירה לביתם, ששמה גם היה אליס. הבעת פניה ושפתיה של האם מעידות על כך שהיא קוראת בקול. אליס עצמה שקועה בסיפור; היא אמנם פונה אל הצופה או הצייר, אך ניכר שזוהי בהייה חלולה – מה שהיא צופה בו למעשה הוא החיזיון של הסיפור בדמיונה. כשם שקולן של המילים נוכח מעל לפני השטח של הציור, כך גם החיזיון של הסיפור המוקרא עצמו מהווה מעין מימד נוסף, מקביל לאינפורמציה החזותית שבשכבות הצבע שעל הקנווס. מימד זה, שבא לידי ביטוי באמצעות המבט של אליס, מהדהד בכפילויות בציור עצמו: הפרחים בידיה של אליס מול הדימוי של הפרחים על הספה, וכן אליס עצמה למול הדמות שבסיפור והבובה השכובה בצידו השני של הקנווס.

George Dunlop Leslie, Alice in Wonderland, 1879

היכולת לקרוא כרוכה מצד אחד בלמידה של כללים ברורים ומעקב אחר הוראות מפורטות ומן הצד השני מאפשרת גישה לידע ופותחת צוהר לעולמות חדשים. כשם שהיא נותנת למבוגר את הכוח להנחיל לילדים ערכים ורעיונות באמצעות השליטה על חומרי הקריאה שלהם, כך היא מאפשרת לילדים לחקור ולדרוש בעצמם ביתר קלות. אם בדימויים המוקדמים שהוצגו בחלקה הראשון של הרשימה הייתה הקריאה בעיקר כלי ממסד וממשטר, ניתן לראות כי משהפכה גם לפעילות פנאי עם התפתחות ספרות הילדים, התגלה גם צידה השני – זה שמעניק לילדה או הילד הקוראים כוח ומאפשר להם לממש חירויות כבני אדם עצמאיים. כיום, משהידע זמין ופשוט בהרבה להשגה, המַאֲזָן בין הכוחות המנוגדים הללו שונה והכוח שמעניקה הקריאה לקורא הצעיר גדול ומשמעותי בהרבה מזה שהעניקה לפני מאתיים או שלוש מאות שנה. לפחות לדעתי, יש לברך על כך שגם מתילדה וורמווד, הילדה העצמאית, החזקה והבטוחה, גיבורת ספרו של רואלד דאל, היא המודל לילדה הקוראת בעידן שלנו, ולא רק קופידון, שהקריאה והחינוך משמשים לכבילתו.

יותם גדרון – סטודנט למשפטים ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. מאת אבישג:

    נהניתי והשכלתי! שני חלקי המאמר מרתקים והתמונות שנבחרו יפות ומעניינות מאוד. תודה על חוויית הקריאה והצפייה מרחיבת הדעת בנושא לא שגרתי (-8

  2. מאמר נהדר. הפער הגדול ב200 השנה האחרונות בין מה שהיה לבין מה קיים היום בחינוך, גורם לי לתמוה מה יהיה כאן עוד 200 שנה. כיצד ילדים יקראו וילמדו, ואולי בכלל שתל קטן במוח ונדע הכל…

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.