ספרות

"לקרוא סיפור אימה זה תמיד לחזור לילדות"

על אימה ופחד בספרות ילדים ונוער - למה צריך את זה ומדוע ילדים אוהבים כל כך לפחד?

אוקטובר 15, 2015  

בראיון ל"הפנקס" סיפרה העורכת נעה סמלסון על הצלחת סדרת "צמרמורת", שהיא האחראית להבאתה לישראל. "הסדרה ראתה אור בשנות התשעים המוקדמות, כשהתפוצצו פה אוטובוסים בכמויות", אמרה. "וזו אחת הסיבות שהיא הצליחה כאן כל כך, כי זה מה שעושים ספרי אימה – עוזרים להתגבר על אימה אמתית". הטענה הזו נשמעת שוב ושוב, ועוד נחזור אליה. ובאמת, ספרות אימה – ובצדה גם ספרות מסתורין ותת ז'אנר של ספרות המתח – אהובה מאוד לא רק על מבוגרים אלא גם על ילדים ובני נוער. המבוגרים נוטים לא פעם לחשוש מסיפורים מפחידים, בעיקר לגילים הקטנים, ולראיה ספרים כמו "לילה בלי ירח" של שירה גפן ואתגר קרת, למשל, עוררו את הפאניקה של מבוגרים שטענו שהספר מפחיד מדי.

מתוך "לילה בלי ירח". איור: דוד פולונסקי. ספר מפחיד מדי?

מתוך "לילה בלי ירח". איור: דוד פולונסקי. ספר מפחיד מדי?

ובכל זאת, ספרי אימה מצליחים מאוד. מדוע הם אהובים כל כך על ילדים? ד"ר עמרי הרצוג, מבקר ספרות וראש המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת "ספיר", טוען כי האימה "מתמודדת עם שדים, גם פסיכולוגיים וגם תרבותיים. היא מדברת על סודות, שאף ז'אנר אחר לא מדבר עליהם. הסיבה שסיפורי בלהות משפיעים עלינו, מפחידים ומאיימים עלינו (על אף שאנחנו יודעים שזה רק "כאילו", שזה רק ספר או סרט), היא שהם מדברים עם חומרים נפשיים מודחקים, ומעוררים אותם לחיים, מאווררים אותם, מספקים להם מפלט. ספרי אימה לילדים (אבל לא רק לילדים)", הוא מוסיף, "תמיד מספרים, ברובד הסמוי שלהם, על סודות שעולם המבוגרים, והמידע שהוא מספק, לא משככים.

"האם אבא יודע תמיד הכול? האם אמא אוהבת אותי כל הזמן? מה קורה כשאני מקבל את כל מה שאני רוצה? מה עלול להתרחש מחוץ לבית? האם המבוגרים מסוגלים להגן עליי? לשאלות האלו ישנן תמיד תשובות צפויות מראש (כן, אבא ואמא תמיד אוהבים ללא תנאים, ואני הילד גם צריך לאהוב אותם כל הזמן; הם יודעים הכול; הם מגנים עליך; בחוץ של עולם של חוויות מתוקות והרפתקאות משמחות). אבל התשובות האלו הן כוזבות, וכל ילד – בשלב מסוים –  מבין את זה. זו הסיבה שסיפורי אימה לא פונים לילדים קטנים (שמשוכנעים שיש מפלצות, שיודעים שיש דברים מאיימים: בחוץ, מתחת למיטה, בתוך הארון, בתוך הגוף והנפש). הידע שלהם מוצק, לא ניתן לערעור, לילה אחרי לילה. אבל בשלב מסוים, המסר הכוזב והמרגיע של ההורים מוטמע בהם (אין מפלצות בתוך הארון, אין שלדים מתחת לבית). אבל בכל זאת, הם ואנחנו לא משתכנעים.

"התשובות לא מספקות", חורץ הרצוג, "וספרי האימה מאפשרים לילדים (וגם למבוגרים) להתמודד עם הספקות הללו, לספק להם אור-יום, לתת להם מקום לרגע. לשחרר את המודחק ולתת לו פנים וצורה, להתמודד אתו. ולכן לסיפורי אימה יש מימד מושך ומפתה, כמו גם מאיים: דרכם אפשר להתמודד עם עולם שיש בו הרבה מסתורין".

איור של אסף בן ארוש ל"אין שם אריה" מאת נורית זרחי. סיפור על פחד לילדים.

איור של אסף בן ארוש ל"אין שם אריה" מאת נורית זרחי. סיפור על פחד לילדים.

אחת הסופרות הישראליות שאינה חוששת לגעת במסתורין ובאימה היא סיגלית דיל. ספריה של דיל, בהם "תלתלים מכושפים", "טירת כחולי העין", "הבובה" ו"שעון הקסמים", שראה אור ממש לאחרונה (כולם בהוצאת "עם עובד"), הם מהספרים הישראליים הבודדים שמשתייכים במישרין לסוגת ספרות האימה.

"אני בעצמי הייתי ילדה מאוד-מאוד פחדנית", מספרת דיל, "ולכן אני בהחלט מבינה ללבם של ילדים שמפחדים ואני מודעת לנקודות החולשה שלהם, ויודעת על מה ואיפה ללחוץ כדי ליצור מתח מצמרר. עד היום כשאני כותבת (לרוב אני כותבת בלילות), אם אני שומעת איזשהו רחש מהחדר השני, אני מחסירה פעימה, ואני חושבת שבפחד הזה יש משהו מרגש ומענג. כמו שבלונה פארק אנחנו צורחים מפחד על הרכבת הרים אך ברגע שזה מסתיים אנחנו רוצים עוד פעם כי עמוק בלב אנחנו יודעים שאנחנו במקום בטוח, כך הדבר גם בספר אימה – עמוק בלב אנו יודעים שזה רק ספר ולא מציאות".

האם יש ערך מוסף לספרי אימה?

"ודאי, הם מפתחים ומחדדים את המחשבה והדמיון יותר מכל ז'אנר אחר וזאת מעבר לכל היתרונות שיש בקריאה ומעבר למסר החזק שיש בכל ספר וספר שכתבתי. כשהורים שואלים אותי אם יש גם מסר בנוסף לזה שהילד מרותק לספר, זה משעשע אותי כי לשם כך נתכנסנו, לשם המסר נכתב הספר במעטה של ספר נוער מסתורי, מותח ומרתק. חשוב לציין שמאחר שאני כותבת לילדים ובני נוער, אין אצלי רציחות, דם וכדומה, ואני שמחה שאני מצליחה ליצור אווירת אימה מצמררת למרות העדר מוטיב זה".

מספריה של סיגלית דיל

מספריה של סיגלית דיל

מה הביא אותך לכתוב דווקא בז'אנר הזה, והאם אהבת את הז'אנר כילדה?

"אני מאוד אוהבת ומתחברת לספרות האימה, הפנטזיה והמסתורין, ולשמחתי גם הקוראים הצעירים. החכמה היא לכתוב על מה שאתה אוהב כי לדעתי אתה מצליח יותר כשאתה כותב על מה שקרוב ללבך. אני יכולה להעיד על עצמי שכילדה זכורה לי היטב תקופה בה ביליתי הרבה בחנויות ספרים ובספריות, בעודי מחפשת אחר ספרים מסוג זה שיהוו עבורי אמצעי בעזרתו אוכל להפליג על כנפי הדמיון אל עולמות קסומים ומכושפים, חיפושים אשר בדרך כלל, למעט פה ושם ספרים מתורגמים, עלו בתוהו. כילדה צעירה מאוד, צפיתי בסרטי אימה אנגליים שאמנם גזלו ממני שעות שינה אך פיתחו את דמיוני במידה רבה.

"בעידן של היום, להצליח לגרום לילד להיות מרותק לספר, זו משימה לא פשוטה כלל ועיקר ואין ספק שהז'אנר הזה תורם לכך. כשהקוראים מספרים לי כיצד הם היו במתח מצמרר מקריאת התרחשות או תיאור דמות באחד מספריי, אני מרגישה שעמדתי באתגר והצלחתי בתחרות מול המדיות האחרות".

התפיסה הרווחת היא שהעולם כיום הוא אלים יותר, ולכן הדבר בא לידי ביטוי גם בספרות לבני נוער. אבל ייתכן ואנו פשוט חשופים יותר לאלימות הגלובאלית. לאור זאת, מעניין לדעת האם יש כיום יותר אלמנטים של אימה בספרות הילדים והנוער. העורכת, המתרגמת והמו"לית של הוצאת "עוץ", גילי בר הלל סמו, טוענת ש"אימה ומתח היו מאז ומעולם מרכיבים בסיפורים מומצאים. עוד לפני הספרות: בצ'יזבאטים, מעשיות ואפילו במיתולוגיה ובסיפורי התנ"ך. אנחנו קוראים את הסיפורים הישנים במעין ריחוק אנתרופולוגי שכביכול מנטרל את מרכיבי האימה, אבל הם קיימים בכל הסיפורים הטובים, ואילו היינו נחשפים לאותם סיפורים בצורה ראשונית יותר ולא דרך פילטר בן מאות שנים של עיבודים, פרשנויות ורמזים שעושים לנו דה-סנסטיזציה, הסיפורים העתיקים היו מפחידים גם אותנו. סבתא המתוקה היא בעצם זאב צמא-דם בתחפושת. כרונוס, אבי כל האבות, אוכל את ילדיו. בורא העולם קץ בבני האדם ומשמיד את כולם במבול. העוצמה של הסיפורים העתיקים הללו נעוצה בין היתר גם בחרדות שהם מעוררים".

הבסיס לספרות האימה לילדים?

הבסיס לספרות האימה לילדים?

גם בר-הלל סמו סבורה כי החיבור הגדול של צעירים לסיפורים מפחידים נובע מ"הנס הזה שאנחנו קוראים לו קריאה, או דמיון בכלל: העובדה שבני אדם מפתחים תגובות פיזיולוגיות חזקות בתגובה לגירוי שהוא בסך הכול סיפור, מלים, גלי קול או סימנים על דף. שאנשים יכולים לשבת מול ספר, ותוך כדי קריאה לחץ הדם שלהם יעלה, עיניהם יתמלאו דמעות, הדופק שלהם יואץ… פחד הוא אחד הכלים הפשוטים והיעילים ביותר שיש למספרי סיפורים בארסנל שלהם. פחד גם קשור קשר הדוק להומור ולצחוק", היא מוסיפה, "צחוק של הקלה על כך שהפחד הוא בסך הכול יציר מלאכותי ולא מתקשר לסכנה ממשית מידית. ילדים – ולמעשה, בני אדם בכלל – אוהבים סיפורים בין היתר כי הם אוהבים לחוות את הריגושים השונים שסיפור מעורר בהם, וכאמור, פחד הוא אחד הריגושים הכי פשוטים, הכי קמאיים והכי אוניברסאליים".

האם יצא לך כעורכת ומו"לית להיתקל בהתנגדות של מבוגרים לתכנים מפחידים המופיעים בספרים?

"בוודאי שהורים חוששים מתכנים מפחידים, הם רוצים להגן על הילדים שלהם. זה מה שהורים עושים. הורים מספרים לי על ילדים שהתקשו לישון בלילה בגלל סצנה כזאת או אחרת בספר כזה או אחר, וברור מאליו שזה לא משהו שהורה רואה באור חיובי. והפחד, אגב, יכול להיות עוד יותר חזק מקריאה של ספר "רגיל" שאינו ספר אימה, כי לספרות אימה יש נוסחאות שאנחנו מכירים ומצפים להן, אבל כשפחד מפתיע אותנו בספר הוא חזק יותר, והפחד בספרות שאינה מוגדרת אימה מפתיע יותר.

"העניין הוא שעל מנת לייצר פחד חזק אמתי נדרש צירוף נסיבות לא פשוט: אותו ספר לא יפחיד את כל הילדים בדיוק באותה מידה או באותו אופן, ולא בהכרח יפחיד אפילו את אותו הילד בקריאה שנייה. הפחד הוא לא אינהרנטי ליצירה ספציפית, אלא נוצר במפגש בין קורא לבין יצירה בתנאים מאוד מסוימים. כך שאי אפשר פשוט לסמן ספר כ"מפחיד" ובכך להימנע לחלוטין מכל דבר שעלול להפחיד ילדים. ילדים יכולים לפחד גם מספרים שלא נדמים לנו מפחידים, או להשתעמם לחלוטין מספר אימה".

סדרת "צמרמורת". הפחידה מליונים, מכרה מליונים.

סדרת "צמרמורת". הפחידה מליונים, מכרה מליונים.

לטעמי", מוסיפה בר-הלל סמו, "גם לא רצוי להימנע לגמרי מפחד בספרי ילדים. מדובר בצורת פחד בטוחה יחסית, שיכולה (במינונים הנכונים, כמובן) גם להגביר את ההנאה שבקריאה, לגרות את המחשבה ואת הדמיון, ואפילו לשמש זרז שבעקבותיו ילדים יפתחו מנגנוני התמודדות עם פחדים לא רציונאליים אחרים. מהו המינון הנכון של פחד? שוב, מדובר בחוויה סובייקטיבית שונה עבור כל קורא. אין ברירה אלא לנסות ולראות. לפעמים ילדים יודעים לווסת בעצמם ויודיעו שספר מסוים אינו מתאים להם, לפעמים ההורים צריכים להיות רגישים ולהחליט בשביל הילדים".

בהמשך לכך טוענת סיגלית דיל כי "דווקא הנוער של היום שנולד לעולם כל כך ריאליסטי, ממוחשב וטכנולוגי, צמא לקרוא על עולמות לא ריאליסטיים, עולמות של פנטזיה, אימה ומסתורין; הוא סקרן לשמוע על עולמות מסתוריים, על כוחות אפלוליים ועל הלא נודע. בכתיבתי שמגלמת בתוכה הצצה אל עולמות מסתוריים רחוקים ומסתוריים ואל הלא נודע, אני מספקת את הסקרנות הטבעית הזו הקיימת היום בקרב בני הנוער".

לדמיון תפקיד חשוב בסקרנות הזאת?

"יכולת חשיבה ודמיון ללא גבולות נגזלו מהקורא הצעיר על ידי סרטים ומחשבים בהם מישהו אחר דמיין עבורו. והרי ידוע שהמפלצת המפחידה ביותר שהילד רואה על מסך הטלוויזיה, המחשב או הקולנוע תהיה תמיד פחות מפחידה מיוחדת ומוצלחת מזו שבספר. כי בספר הקורא הצעיר מדמיין בכוחות עצמו בעזרת הכלים שאני נותנת לו בין דפי הספר. אין ספק שלקורא יש יותר סיפוק והזדהות עם הגיבורים והוא מתחבר יותר לסיטואציה כשהוא מדמיין אותה מאשר סיטואציה לעוסה שהוא רואה על המסך באופן פסיבי כשהוא ישוב נינוח על הכורסה, וזה מתעצם כאשר עסקינן באימה".

האם יש אלמנט תרפויתי או פסיכולוגי בספרות אימה לילדים ונוער?

"לפי מאמרים של פסיכולוגים, קריאה של ספרים מסוג זה לא רק שלא נוטעת בילדים פחדים, להפך, היא משחררת אותם מהם ועוזרת לקורא לפתח כלים להתמודד עם הפחדים בגלל הניצחון של הטוב על הרע. הספר מעביר את הפחדים שממילא קיימים אצל הצעיר בתת-מודע, מהתת-מודע למודע ואז ניתן לשלוט בהם כי אנו שולטים טוב יותר במה שאנו מודעים לו ואם לא יקראו על כך, זו סתם הכחשה (הפחדנים שבינינו יודעים שלא צריך ספר מפחיד או סרט אימה על-מנת לפחד). כמו כן, הספר נותן לפחדים גבולות מבוקרים. מכשפות, כשפים, עולמות אפלים וכד' הם רק בסיפורים ולא במציאות ולכן לא נוטעים בילדים פחדים אלא משחררים אותם מהם. ואכן כשאני מקבלת תגובות מילדים שכותבים לי כי ספריי עזרו להם להתמודד עם פחדיהם, זה מאוד משמח אותי ואני מאוד מזדהה אתם".

איור של ג'ים קיי לספרם של פטריק נס וג'ים קיי, "A Monster Calls"

איור של ג'ים קיי לספרם של פטריק נס וג'ים קיי, "A Monster Calls"

כיוון שידוע שלפחד אין גיל, האם ספרות אימה מטבעה פונה לקהל צעיר? ד"ר הרצוג טוען ש"בהחלט. נחשוב לרגע על מפלצות: בכל התרבויות ובכל הזמנים, יש שלב התפתחותי שבו ילדים מתחילים לפחד ממפלצות. זה קורה במקביל לרכישת השפה. ומה הקשר בין השניים? לפני שהתינוק יודע לדבר, העולם מורכב מכל מיני דברים נטולי שם. כשלומדים לדבר, העולם מצטמצם לגבולות השפה. יש דברים שיש להם שם, ואפשר לחשוב עליהם, רק עליהם. אבל יש דברים שנותרו מחוץ לשפה. אלו המפלצות: מה שאי אפשר – ממש ליטרלית – לדבר עליו. לוקח זמן עד שהילד מדחיק את קיומם, מצמצם את גבולות התפיסה שלו למה שיש לו מושג, ומפסיק לפחד ממפלצות (אם נהיה כנים, זו רק העמדת פנים; מפלצות מלוות אותנו כל חיינו).

"כך שספרות אימה שייכת במובהק לעולם הילדות, שמלווה אותנו גם בחיים הבוגרים: זה השלב, שבו הידע הרציונלי עדיין לא מגובש, עדיין לא שתלטן מספיק. יש גם ידע אחר – קמאי, בלתי מוסבר – שמודחק לאטו. סיפורי אימה פונים להדחקה ולחוסר הוודאות הזו", הוא מסכם, "ולכן הם פונים לקהל צעיר – ומעוררים תחושה פיסית (התרגשות גדולה, דופק מהיר, צרחות) ששייכים לעולם ההתנהגות של ילדים – גם כאשר אנחנו מבוגרים. במידה מסוימת, לקרוא סיפור אימה זה תמיד לחזור לילדות".

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.