31 ספרות

להחזיר את החזיר / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרם של אתגר קרת ודוד פולונסקי, "לשבור את החזיר"

אוגוסט 30, 2015  

את המהדורה החדשה של הסיפור "לשבור את החזיר" שכתב אתגר קרת, וכעת אייר דוד פולונסקי, מקדיש קרת לשירה גפן, זוגתו. "לשירה, שזה הסיפור שהיא הכי אוהבת", הוא כותב, ונדמה שגפן לא לבד. "לשבור את החזיר" הוא ככל הנראה אחד הסיפורים האהובים ביותר של קרת, ונחשב לפנינה של ספר הסיפורים "געגועי לקיסינג'ר" שפורסם בשנת 1994. באופן אישי, אני זוכר אותי כנער בבית הספר מסתובב בהפסקה עם הספר של קרת, ונשימתי נעתקת מהתרגשות ועצבות בעת קריאת הסיפור העגום והיפהפה על הילד חסר השם וחזיר החרסינה שלו, פסחזון.

מה קלטתי אז, בקריאת הנעורים שלי את הסיפור? שיש בו אבא נוקשה שנחוש לחנך את בנו להתנהלות כלכלית נבונה – הוא קונה לו חזיר מחרסינה כדי שישלשל לתוכו מטבעות שאותן ירוויח בזכות שתיית השוקו ששנוא עליו, ורק כאשר החזיר יתמלא, הילד יקבל את בובת בארט סימפסון שרצה והאב סירב לקנות. אבל בעצם האב דורש ממנו להתיישר על פי אמות המידה של המבוגרים, בעוד הוא עצמו עיוור לרחשים הגועשים בנפשו של הילד: החזיר מתחבב עליו מאוד, הוא מדבר אליו כמו אל חבר אנושי ודואג לו, ומסרב לשבור אותו כשמגיעה השעה. במקום זה הוא מבריח אותו מהבית למקום מסתור.

איור: דוד פולונסקי, טקסט: אתגר קרת

איור: דוד פולונסקי, טקסט: אתגר קרת. שימו לב לבחירה לתאר כך את תחילת הקשר בין השניים – כשהילד משתקף בחזיר, והם ממלאים זה את זה.

קלטתי את הרגישות והעדינות בניסוח מערכת היחסים שנרקמת בין הילד לחזיר החרסינה, המבוטאת באמירותיו של הילד בדבר הגורם הזר שנכנס לחייו. מהיותו "חזיר מכוער", דרך "החזיר דווקא נחמד", ואז: "אני מת עליו כשהוא מחייך. רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום", ועד אחד המשפטים הנהדרים של הספרות הישראלית בשנות ה-90, "פסחזון חייך אליי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר?" ובאמת שהלב נחמץ בסצנת הסיום של הסיפור הקצר כשהילד מבצע מהלך אלטרואיסטי של ממש ומוכן לוותר לא רק על בובת הבארט סימפסון אלא גם על החברות עם החזיר, רק כדי להציל אותו (כשכל המטבעות נותרו בפנים, כמובן).

קריאה בוגרת יותר של הסיפור, שבאופן לא באמת מפתיע מתעצבת בזכות איוריו המצוינים של פולונסקי לטקסט, חושפת רבדים עמוקים ונוספים. קרת מנסח בסיפור ביקורת נגד מכונת הקפיטליזם תוך שהוא משרטט מערכת יחסים בין דורית שכיחה ומקובלת. האם מחוקה לגמרי במשולש המשפחתי הזה (בהתאמה, היא מופיעה רק פעם אחת באיור, יד מכסה את פניה ומעיניה נשקפת עצבות והזדהות עם בנה); האב דומיננטי, אסרטיבי ומנותק לחלוטין מהתמורות שחלו בבנו. במקום שישמח במודעות הרגשית שהתעוררה בילד, מהקשר המיוחד שנרקם בינו לבין מי שמסמל את הקפיטליזם בצורה הברורה ביותר (חזיר, ועוד מחרסינה – עם חור למטבעות וכל זה), ומהעובדה שהילד מעדיף את ערך החברות על פני החומרנות והכסף, הוא פשוט לא מבין אותו. אם כן, זהו לא רק סיפור על חברות מפתיעה ועל גילוי עצמי, אלא גם על התנגדות של ילד לאביו (כפרטים וכקבוצה, כלומר כמערכת בין דורית).

איור: דוד פולונסקי, טקסט: אתגר קרת

איור: דוד פולונסקי, טקסט: אתגר קרת. על ידי הצגת הסצנה מגובה העיניים של הילד, מתבטלת האנושיות של האב ונותר רק האקט האלים – האחיזה בחברו של הילד והנפת כלי הרצח.

הדואליות שבסיפור מתבטאת כבר בעיצוב הספר. על גבי השרוול של העטיפה נראה החזיר שדמותו ממלאת את כל החלל עד להתפקע, ומדגישה את נוכחותו המשמעותית בסיפור. הילד משיט לעבר הקורא את הפטיש – האיור לקוח מתוך אחת הסצנות הדרמטיות בספר, סצנת ההתנגדות של הילד לאביו כשהוא משיב לו את הפטיש ולמעשה קורא שהוא אדון לעצמו ואינו מוכן להשתתף במשחק של המבוגרים, ומראה ביטחון, אחריות ומחשבה עצמאית. העטיפה, אם כן, מעבירה היטב את המתח והדרמה שבסיפור ואת ההתנגדות הבין דורית המובעת בו.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

אך אם נסיר את השרוול נגלה ריבוע קטן הנמצא במרכז רקע כהה, שבו דחוסים באינטימיות לבבית החזיר והילד, כששניהם מחייכים. הסוד הכמוס הזה – שהלוואי והיינו זוכים לו ביותר ספרי ילדים – מזכיר לנו שמעבר לדרמה והזעם וההתנגדות יש כאן סיפור אהבה, פשוט כך.

20150830_184502

העיצוב המצוין של הספר, כמו גם איכות ההדפסה ועבודת האיור של פולונסקי הופכים את המהדורה החדשה של הסיפור להצלחה גדולה. כמעט ולא נמצא סיפורים קצרים ישראלים שהפכו לספר בפורמט של פיקצ'רבוק, ובמקרה הזה בהחלט יש צידוק לכך וגם תמורה להחלטה האמנותית לעשות זאת. פולונסקי משתמש בכישרונו לעצב סצנות באמצעות קומפוזיציות דרמטיות, ומעביר את הרגש בזכות הבעות הפנים של הדמויות שירגשו גם את אלו שהיפר-ראליזם אינו הסגנון החביב עליהם. בעבודת עיפרון ושימוש בצבע נוסף אחד בלבד – ורוד, הוא מצליח להעביר את החרדה, המצוקה וגם את העדינות שקרת כתב טוב כל כך.

כידוע, קרת כתב סיפורים קצרים לפני שפנה גם לכתיבת ספרי ילדים. הקובץ "געגועי לקיסינג'ר" הפך ללהיט בקרב בני הנוער של הניינטיז לא פחות (ואולי יותר) מאשר הצליח אצל קהל המבוגרים. היום הוא נחשב לספר פולחן, ולא בכדי. מעבר לכך שקרת סימן מגמה בספרות הישראלית הצעירה, הוא העניק קול לצעירים בגילים שונים, שחוו את בלבול ההתבגרות והמפגש האלים והמאיים עם המציאות ועם החיים הבוגרים שמחייבים לא פעם ניתוק רגשי, ודווקא בשל כך מעוררים התנגדות רבה כל כך.

משהו מהילד הזה, חסר השם, נותר בקרת כשפנה לכתוב לילדים. ספריו לילדים עוסקים, במישרין או בעקיפין, ביחסים בין אב לבנו, כאשר האב תמיד מתפקד בצורה בעייתית. בספרו הראשון לילדים, "אבא בורח עם הקרקס", הוא דווקא הציג דמות אב שובת לב המבקש להגשים חלום ולהופיע בקרקס. היפוך התפקידים המשעשע המתקיים בסיפור (האב הוא ילדותי ובורח עם הקרקס, והילדים הם אלו שבפיהם שם קרת את האמירות הבוגרות), הוא מתעתע, כיוון שמתחת למעטה הקומי מסתתר סיפור על אב שזנח את חובותיו ומתנער מאחריות לילדיו. ב"לילה בלי ירח", שכתב יחד עם שירה גפן, הילדה זוהר יוצאת למסע לילי רווי סכנות בחיפוש אחר הירח, וברובד העמוק יותר – בחיפוש אחר דמות אב שחסרה לה. ובספרו האחרון, "גור חתול אדם ארוך שיער" מבטא קרת באופן הישיר ביותר עד כה (בכתיבתו לילדים) את ההתנהלות הקלוקלת של אב מול בנו – האב מזניח אותו תדיר משום שהוא עסוק בעבודה, ובתחילת הסיפור זונח אותו לבדו ביום הכיף שלהם. קרת שולח חיצים ביקורתיים כלפי האבהות המודרנית (ואולי לא רק), ומבקש להעלות לדיון את המורכבות שביחסים הבין דוריים המבוססים – בדיוק כמו ב"לשבור את החזיר" – על ציפיות ושבירתן.

מתוך "אבא בורח עם הקרקס", איור: רותו מודן

מתוך "אבא בורח עם הקרקס", איור: רותו מודן

זהו הכוח המניע את "לשבור את החזיר", שכן מוצגים בו לא רק עול הציפיות של האב מבנו ושבירתן, אלא גם שבירת הציפיות הכואבת בהרבה של הילד מאביו. ההחלטה הבוגרת והעצמאית של הילד להבריח את החזיר ולהציל אותו מהפטיש האימתני והפאלי של האב הדומיננטי היא אמירה חריפה בדבר יחסים בין דוריים, וגילום סמלי נהדר וקורע לב של התבגרות, הטומנת בחובה התפכחות מאשליית המושלמות של ההורים; אשליה שקרת משרטט שוב ושוב בספרי הילדים שכתב, שכולם מציגים את הקרעים בדמות האב הכל-יכול.

ואולי בגלל שהסוף מביא עמו כאב גדול כל כך, עשה פולונסקי מעשה נפלא, והוסיף בסיום הסיפור כפולה ללא מלים שבה נראה הילד מכסה את אביו בשמיכה כשהאחרון שוכב בספה. הבית דומם, ולרגע החרדה הופכת לרוגע וקרבה בין שני הלוחמים. ובאמת, משהו מתחולל בנו, הקוראים, כי אנו עדים להמשכיות החמלה והאכפתיות של הילד, שעד כה הוצג דרך המאבק הכוחני בינו לבין אביו, כשברקע האיום הנורא על סיום הקשר שנרקם בינו לבין החזיר. אבל זה לא הדבר שבאמת לוחץ לנו על הלב – אלא הרגע המפתיע שבו אנו מגלים את חולשתו של האב ואת פגיעותו. מדוע הוא ישן על הספה בסלון? אולי הוא בעצם בודד מאוד? אולי הוא לא רואה את בנו כי הוא בעצמו נמצא במצוקה? פולונסקי מניח בפנינו רגע לפני הסוף אפשרויות נוספות לפענוח דמותו של האב, ומוסיף למורכבות הרגשית שהטקסט של קרת מעלה.

איור: דוד פולונסקי

איור: דוד פולונסקי

המהדורה החדשה של "לשבור את החזיר" מגלמת בתוכה גם את הפוטנציאל הגדול שיש לאיורים במפגש שלהם עם טקסט. נכון, זהו טקסט בוגר יותר, וייתכן שהמהדורה הזו פונה לאותם ילדי שנות התשעים שבגרו וייתכן שכעת הם אבות בעצמם, ויחזרו לסיפור בפרספקטיבה שונה. אבל גם כסיפור לילדים בגילי 6 ומעלה יש בו ערך לא מבוטל. הדמויות משכנעות, הסיפור מרגש, הדרמה סוחפת והאינטראקציה בין האב לבנו תיקלט באופן שונה ומיוחד אצל ילד צעיר יותר. זה אולי לא יהיה פשוט להורים, אבל יהיה בעל משמעות רבה לילדים. והרי כל זה הוא בשבילם.

"לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת, איורים: דוד פולונסקי. עריכה: יעל מולצ'דסקי, הוצאת זמורה ביתן, 2015

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

כתיבת תגובה

31 תגובות:

  1. מאת עירית:

    כמו תמיד – ביקורת מעמיקה ומרתקת, שמתייחסת לאיורים כאל שווי ערך לטקסט.
    נקווה שיחליטו להוציא לאור עוד ספרים שמבוססים על סיפורים קצרים. זה רעיון נפלא.

  2. מאת חלי טל שלם:

    ואולי האב בסוף הסיפור עקב ומחכה לבנו שישוב מן השדה עד שנרדם
    תודה על כתיבה נפלאה ומדוייקת יותם

  3. מאת יותם שווימר:

    תודה עירית ותודה חלי :)

    הרעיון שלך חלי, נהדר. זה באמת מספק מעין נחמה מפתיעה למדי.

  4. מאת עטרה אופק:

    בעיני מדובר בספר מז'אנר "שירה מאוירת למבוגרים" – ז'אנר שמתאים למתבגרים ומעלה, וממש לא לילדים. התווכחתי פה בעבר (http://ha-pinkas.co.il/%D7%90%D7%91%D7%90-%D7%97%D7%93-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99/) אם ספר ילדים צריך להציע נחמה בסופו, ומרית בן ישראל טענה כנגדי (בתגובות) ש"אין דבר כזה ילדים", כמו ש"אין דבר כזה מבוגרים" ואני אומרת – לא נכון. כמו שברור כשמש לכל הורה שיש סרטים מסוימים שלא נועדו לילדים ושיש להיזהר ולא לחשוף את ילדיהם לסרטים כאלה – כך לדעתי יש להיזהר מפני ספרים מסוימים (מדובר בספרים לגיל הרך כמובן, פיקצ'ר בוקס): ספרים שמעוררים חרדה בלי לנחם אותה, ספרים שרומזים שהורי הגיבור אינם יצורים מגוננים/ אחראים/ כשירים להורות/ יודעים לאהוב, ספרים שבהם הגיבור נקלע למצב לא צודק, מצב שגורם לו עוול, ואין בסופם תיקון – לדעתי ספרים כאלה עלולים לגרום נזק, ולא הייתי נותנת אותם לילד קטן בשום פנים ואופן. התנאי היחיד שבו מותר לילד להיחשף לספרים כאלה הוא תחת הגנה הורית (כפי שיוכל אולי לראות סרט אלים/מיני וכיו"ב – לא שאני בעד, אבל לצורך הדוגמה – כשהוא ישוב בחיק ההורה שמסביר לו ומתווך לו את הקושי. נא לא לשכוח שמדובר בילד בגיל הגן!!!!). ולצערנו, מעטים ההורים שיידעו לספק לילדיהם מטרייה מגוננת כזו כשיקראו להם את הספר. כך לדעתי גם ב"על עלה ועל אלונה" המפחיד והמחריד (הסבטקסט הוא על ילדה בודדה שנגרם לה עוול נוראי – לגיטימי לגמרי בתור שירה למבוגרים) של שירה גפן, ובעוד כמה ספרי ילדים שהגיעו אלי לאחרונה. לעתים מישהו כותב שירה נהדרת או פרוזה שהיא שירה ומישהו אחר מצייר אותה להפליא – אבל לא, הספר הזה הוא בשום אופן לא ספר לילדים. בשום פנים ואופן. תקראו לי שמרנית, תקראו לי דינוזאורית, תוקיעו אותי, אני מרגישה את זה עמוק בלב. כמו שאתם מרגישים עמוק בלב על פורנו או סרטי אימה ואלימות לילדים. So sue me

  5. מאת טל:

    עטרה, מסכימה איתך
    מגיל הנעורים והלאה
    סיפור שובר לב

  6. מאת טל:

    אבל רשימה נהדרת
    תודה!
    :)

  7. מאת דפנה חיימוביץ':

    מסכימה לחלוטין עם דעותיה של עטרה אופק. (ולאו דווקא עקב כתיבתי לילדים, או היותי בעבר מורה ומנחה לגיל הרך ואף לא מהיותי סבתא לשישה) פשוט מרגישה זאת וחושבת על עצמי כילדה.

  8. מאת חגית פורת:

    עטרה אופק,כל כך צודקת ולדעתי אין קשר לדינוזאור או שמרנות. יש עניין של הסתכלות על הילד, והבנה מהו ילד ומה מקומו ברצף ההתפתחות. כמו שילד בגן לא נחשף לחומר לימודי של כתה י כך אין הצדקה לספר שאינו מתאים לגילו. הספר הזה, הינו יפהפה (אישית אני אוהבת את הספור עצמו) האיורים נהדרים אך ממש לא לילדים. והפורמט אינו הופך אותו לספר ילדים.

  9. מאת שלמה:

    להוציא ספר עם חזיר בסיפור ועוד על הכריכה בארץ זו התאבדות.

  10. מאת רונית רוקאס:

    עצוב לי לקרוא את התגובות האחרונות. בעיני הספר הזה הוא פלא של ממש – של טקסט, תמונה והשילוב ביניהם. ברור לי שאם זה לא היה סיפור של אתגר קרת, אף הוצאה לא היתה מעזה להוציא אותו לאור כספר ילדים. זה היתרון העיקרי בעיני לספריהם של קרת וגרוסמן לילדים. ההורים אוהבים את הסופרים האלה, ולכן הם מעלימים עין מהתעוזה, ומרשים לעצמם להיות קצת פחות שמרנים מהרגיל ביחסם אל ספרות ילדים (במקרה של גרוסמן, אני מתייחסת רק לשני ספריו עם הציירת מיכל רובנר, שם התעוזה באה לידי ביטוי בבחירה ביצירתה של רובנר, פחות בטקסט). מי יודע, אולי צריך לגדול בבית מגונן כדי להאמין שצריך לחשוש גם מהספרות.

  11. מאת עטרה אופק:

    אבל הסיפור הזה הרי מראש לא נכתב לילדים, והוא ממש לא סיפור לילדים, כי הוא מעורר אימה ופחד ועצב תהומי. האם תניחי לילד שלך לראות סרט אימה או סרט מלא אלימות וסקס, אבל איכותי?
    למה לא לחשוש מהספרות? רק כי היא זמינה בחנות, בניגוד לסרט שמצריך חיבור לטכנולוגיה או קניית כרטיס? ברור שיש לחשוש מהספרות, לא פחות מאשר מהקולנוע והטלוויזיה, כי יש לה השפעה עמוקה מני ים, וכמו שספר יכול להציל חיים – הוא יכול גם להזיק לילד רך, לטעת בו פחדים וחרדות מיותרים לגמרי. יהיו לו מאלה די והותר כשיתבגר קצת, למה למהר? מה כל כך דחוף להגיש לילד מזון שהוא עוד לא בנוי לעכל בשיני החלב שלו???
    ואגב, בעיניי גם "חיבוק" של גרוסמן ורובנר הוא לא לילדים. כנ"ל "נסיכת השמש" החדש – אם כי אלה לא ספרים "מזיקים" בעיניי, הם פשוט בעלי משמעות הרבה יותר עמוקה ומעניינת למבוגרים מאשר לילדים. ילדים שהראיתי להם את שני הספרים לא גילו בהם שום עניין. יש בהם "יותר מדי טקסט" ופחות מדי ויזואליה. אבל שניהם ספרים נהדרים למתבגרים. כמו גם הספר של קרת ופולונסקי.

  12. מאת רונית רוקאס:

    גם "על עלה ועל אלונה", אגב, נכתב במקור כסיפור קצר למבוגרים, ועדיין אני חושבת שזה אחד הספרים היפים שהקראתי לילדי כשהיו קטנים. עד היום אני זוכרת את ההשתאות, שלי ושלהם, מול היופי הזה, והעצבות שעולה ממנו והכאב – תחושות שקיימות גם בילדים הכי קטנים. אני לא מאמינה בנזק שנעשה על ידי ספרים טובים כאלה, בניגוד לסרטי אימה חסרי ערך. אגב, בסרטי דיסני, שילדי צפו גם בהם, אני מוצאת הרבה יותר נזק. עם זאת, גם היום, אם היו קטנים, לא הייתי מונעת מהם לצפות בהם.

  13. מאת רונית רוקאס:

    ועוד משהו, אני לא אוהבת את "חיבוק של גרוסמן כלל, הוא לא מעניין בעיני, לא למבוגרים ולא לילדים. אבל אני אוהבת את העובדה שאפשר לבחור באיור ובעיצוב כאלה בספר שפונה גם לילדים.
    כתבתי עליו פעם:
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,608,209,58989,.aspx

  14. מאת מרית בן-ישראל:

    אני מתאפקת לא להגיב עד שהספר יפול לידי (אבל עטרה, הו כמה שאנחנו עדיין לא מסכימות…)

  15. מאת עטרה:

    מי אמר שחייבות להסכים?

  16. מאת חלי טל שלם:

    לשלמה – בענין החזיר על הכריכה. שמעתי את אתגר מספר פעם שפנו אליו ממשרד החינוך בניסיון לשכנע אותו לשנות את שם הסיפור ל"לשבור את הפרה" על מנת שיכנס לבגרות גם לבתי"ס דתיים…

  17. מאת שירה:

    המבחן הוא: האם היה עולה על דעתו של מישהו להקריא את הסיפור של אתגר קרת לילדים בגיל הרך אלמלא הוצאתו בפורמט של ספר ילדים מאויר? לי התשובה ברורה לגמרי…

  18. מאת עטרה אופק:

    יפה אמרת.

  19. עטרה, ברור שלא חייבות להסכים. זה היה אפילו קצת חשוד אם היינו מתחילות פתאום.
    שירה, אנשים הולכים בתלמים סלולים. הרבה דברים לא עולים על דעתם, וחבל.
    וכולם, כנראה שלא תהיה לי ברירה אלא לכתוב… (אי הסכמה זה דבר מעורר וחיובי)

  20. מאת שירה:

    יש הרבה ספרי ילדים שיכולים לגרום הנאה רבה גם למבוגרים. הפוך זה לא עובד…

  21. […] וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים" (למשל בהמשך לבקורת האוהבת של יותם שווימר בפנקס). ואני בתגובה פבלובית – […]

  22. גם אני תהיתי בפוסט קצר לפני שבועיים אם הסיפור המצוין הזה מתאים לילדים.
    אני עדיין מתלבטת. הלב אומר שלא אבל אני חושבת שכן הייתי
    קוראת אותו ביחד עם בני הבכור אם היה יוצא בגרסה הזו כשהיה בן שש-שבע.

    והאיורים עוצרי נשימה!

  23. מאת נירה בר:

    מאמר מרתק – יותם, מאוד התחברתי לניתוח שלך, על הדיון כאן – עוד לא נתתי את דעתי –
    צריכה לראות את הספר אם כי איור אחד עשה לי כבר בום בבטן – כגדולה –
    שמחוברת לילדה –
    כילדים אנחנו חווים כל כך הרבה חוסר אונים מול המבוגרים בחיינו –
    אולי זו הזדמנות מופלאה להגיע למקומות האלה
    דווקא בסיפור הזה של קרת – כספר ילדים.
    אחד הדברים שמעסיקים אותי כמאיירת זה בדיוק לתאר מצבים מן הזיכרון של הילדות
    חלקם טובים ונפלאים וחלקם קשים.
    עוקבת אחר הדיון.

  24. מאת רחל:

    רשימה מעניינת מאד ודיון מרתק. אין לי דעה מלומדת, אבל אני כן חושבת שכילדה הייתי אוהבת את הספר הזה, בגלל המסתורין והעצב, ובגלל שהילד הופך בסוף לגיבור ומצליח להערים על המבוגרים – דבר שאני לא הצלחתי לעשות כילדה, ונדמה לי שמאד הייתי שמחה לקרוא על ילד שכן מצליח בזה. (לא כילדת גן, אולי כילדה בכיתה ב או ג, כשכבר הייתי יותר מפוכחת.)

  25. מאת עטרה אופק:

    אבל הספר הזה מעוצב לילדי גן. על זה בדיוק מדובר.

  26. מאת חלי טל שלם:

    טוב, הרהרתי בכך רבות ואף ערכתי ניסוי מעבדה ביתי, קרי סיפרתי לילדיי (שכבר לא בגן, אלא בתחילת יסודי) בעל-פה את הסיפור סביב דיון על דמי כיס. הם צחקו מאוד ואהבו. אני חושבת שטקסט נחווה איך שמספרים אותו ואיך ששומעים אותו. כלומר הוא יכול להיות פשוט ותמים ועדיין לאיים על נשמות רכות ולהפך. אין ספק שהאיורים תורמים לאוירה. וגם שהשם אתגר קרת הקל על השיקול בפרסום הספר. אני מתחברת מאוד לתגובתה של רחל.

  27. צר המקום מלהגיד כמה ולמה זה מתאים לילדים. כתבתי פוסט "להשתיק את יואבי", רק על זה. http://wp.me/pSKif-kHA

  28. מעניין מה דעתו של אתגר קרת (וגם של שירה גפן) לגבי מידת התאמתו של הספר לגיל הרך (מגיל 6- כפי שמומלץ ברשימה). למרות שהבשלות וההתפתחות הרגשית שונה מילד לילד.

  29. מאת מירב אילון:

    כשהספר החדש הגיע לידי והתחלתי לקרוא אותו, הרגשתי איך אני נעה על מקומי באי נוחות.
    האם זו רק אני או שיש עוד מישהו שהספר הזה נתפס בעיניו כספר על אלימות במשפחה ?
    האבא הזה נתפס בעיני כאבא אלים, לא פחות, אחד כזה שלקח את הפסוק "חוסך שבטו" רחוק מדי, והוא מסתתר מאחורי משנה חינוכית תמוהה.

    גם האיורים המרהיבים משלימים את החוויה , וגם האמא שהאבא "גורר אותה ביד אחת" , והילד מסתכל "על עיניים השבורות שלה"…
    וגם ההבטחה של הילד שהוא יאהב את החזיר תמיד, גם אם יפרוץ לקיוסקים "אבל שלא תחשוב אפילו לקפוץ מהשולחן"… (ייאוש וחוסר אונים משווע)

    אז אחרי קריאה ראשונה החלטתי שהספר לא מתאים לילדים צעירים, או לפחות לא לילדים שמכירים מציאות כזו מהיום-יום שלהם.. אבל הסיפור לא עזב אותי, וחשבתי עוד ועוד על הילד, על החזיר, על החברות והאהבה שנרקמה ביניהם.

    החלטתי להקריא את הסיפור לשלושת ילדי ולראות מה הם מבינים…

    בן ה12 הרגיש כמעט בכה. והיה מזועזע מהאבא המוזר (הגדרה שלו)
    בת ה10 האמיצה אהבה את התושייה של הגיבור שהציל את חברו, אבל גם דאגה שמישהו אחר ימצא את האוצר ויוציא את המטבעות … ולמחרת היא שאלה אם גם היא יכולה לקבל שקל על כל כוס שוקו…..
    ובן ה -5 – הוא בכלל לא הבין על מה המהומה. הוא ביקש גם לקבל חזיר עם חור למטבעות , אבל כזה שאפשר לפתוח מבלי לשבור…

  30. מאת ליאת:

    קודם כל- תודה על המאמר המצוין, גם מהתגובות המעמיקות למדתי ונהניתי. אני מאוד אהבתי את הסיפור וגם הילדים 4+7. כל אחד עיבד ולקח אותו בדרכו. עד כה הקראנו אותו יום יום מאז הרכישה ואנחנו מדברים עליו לא מעט, על התחושות, על מה שבסדר ומה שלא. אני מסכימה עם חלק ממה שנאמר – דמות האב מעוררת יותר מאי נוחות, האיורים יפים אך מוסיפים נופך נוסף- אבל זה כנראה תלוי גם בהעברת ועיבוד הסיפור, ובילדים עצמם. גם את "על עלה ועל אלונה", הילדים מאוד אוהבים, אותי הוא מטריד ודיברנו על זה- על הבדידות של הילדה- איפה האם ולמה היא חוזרת לבד ואוכלת לבד צהריים? יש בדידות ועצב עמוק ומטריד. "לילה בלי ירח" היה אחד האהובים על הגדולה בגיל שנתיים ולמרות הקווים הדומים- הוא מעודד ואופטימי יותר.

  31. […] ברשימה שפרסמתי על הספר ועוררה דיון מעניין בכל הנוגע למידת התאמתו של הסיפור לילדים (אני סבור שהוא בהחלט ספר ילדים מוצלח), טענתי ש"פולונסקי משתמש בכישרונו לעצב סצנות באמצעות קומפוזיציות דרמטיות, ומעביר את הרגש בזכות הבעות הפנים של הדמויות שירגשו גם את אלו שהיפר-ראליזם אינו הסגנון החביב עליהם. בעבודת עיפרון ושימוש בצבע נוסף אחד בלבד – ורוד, הוא מצליח להעביר את החרדה, המצוקה וגם את העדינות שקרת כתב טוב כל כך". […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.