ספרות

מגן מפני הבדידות המוחלטת / מור פוגלמן-דבורקין

רשימת ביקורת על ספרם החדש של איריס ארגמן ואבי עופר, "הדובי של פרד"

מאי 4, 2016  

בעולם המערבי של המאה ה-21, חדרי ילדים רבים מתפקעים מצעצועים; תוצאת השילוב בין תרבות הצרכנות המוגברת וגישת "הילד במרכז" שבה אנו חיים. גישה זו נוטה לייחס לצעצועים שתי פונקציות מרכזיות: כלי לקידום התפתחותו השכלית והמוטורית של הילד ומקור להנאה ושעשוע עבורו. אלא שצעצועים טובים הם הרבה מעבר לכך. טמון בהם הפוטנציאל לעצב חוויות ילדות, לשקף תרבות, מסורת או סט ערכים ולהעבירם לילדים, וכן לחלוק עמם חוויות וזיכרונות מילדותנו שלנו.

ספרי ילדים רבים משתמשים בדמויות של צעצועים על מנת להעביר מסרים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, ולעסוק בנושאים שהדיבור עליהם קשה או טעון. בעיקר אמור הדבר בבובות ודובים, שילדים נוטים לבצע כלפיהם השלכה רגשית ולהשתמש בהם לעיבוד חוויות: ב"שיר הגדי" מאת מרים ילן-שטקליס נמצא סיפורים דוגמת "המסע אל האי אולי" ו"הדוב של רותי", בהם חוזר מוטיב הצעצוע הפצוע המהווה, בין היתר, אלגוריה לחוסר האונים של הילד מול הסמכות ההורית. "מסע הבובות לארץ ישראל" מאת אברהם רגלסון הוא סיפור חתרני על תלאות העלייה לארץ וקשיי ההתאקלמות בה עד כדי מחשבות עזיבה, בעצם ימי תנופת המפעל הציוני בשנות ה-30 של המאה העשרים; "ארנב הקטיפה" מאת מרג'רי ויליאמס הוא טקסט הנוגע בחולי ובמוות של אדם אהוב, כשהוא ספוג ערכים נוצריים של הקרבה אולטימטיבית טהורה. ויש עוד דוגמאות רבות.

גם בספרי ילדים שעלילתם מתרחשת בשואה נמצא לעתים קרובות צעצוע כקול המספר, בסיפורים דוגמת "אוטו: אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע" מאת טומי אונגרר, "חיבוק של אהבה" מאת גילה מצליח-ליברמן, שגיבורו הוא סוס נדנדה ששרד את השואה, ואחרים. על ידי שימוש בצעצוע כקול המספר במקום אדם, נוצר מעין "בולם זעזועים" המאפשר להעביר לילדים סיפור מורכב רגשית, תוך יצירת ריחוק מה, מעין ריפוד מרכך ומגונן.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

"הדובי של פרד", ספרה החדש של איריס ארגמן, יכול להראות על פניו כסיפור נוסף מסוג זה – הוא מסופר בקולו של דוב צעצוע, ועל אף שמרביתו מתחולל בימי השואה אין בו אזכור של רבים מסממניה. אולם למעשה אין בו ריכוך של הנושא כלל וכלל.

ארגמן מספרת את סיפור חברותם של דובון צעצוע והילד שלו, פרד לסינג (פסיכולוג החי כיום בארצות הברית), שעברו יחד את השואה בהולנד, מולדתם. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של הדובי ומתחיל מהסוף – עם הגעתו למוזיאון "יד ושם" בירושלים, שם הוצג בתערוכה "אין צעצועים ילדותיים", שכללה צעצועים ששרדו את מוראות המלחמה.

בספרי שואה רבים לילדים אנו מוצאים הרבה מאוד "אקשן": בריחה, תנועה, תחלופה גבוהה של דמויות הנקרות בדרכי הגיבורים, פחד ומתח. "הדובי של פרד" שונה מאוד במובן זה שכל אלו נעדרים ממנו כמעט לגמרי, אירועים אנטישמיים ועצם קיומם של הנאצים אינם מוזכרים בו כלל. למעשה, למעט סצנה שבה כלב שחור תוקף את הדובי וקורע ממנו חתיכה (אירוע שהוא בו בזמן התרחשות שאכן קרתה וסימבול לתחילת המלחמה), שום אירוע אלים לא מסופר בו.

איור: אבי עופר

איור: אבי עופר

גם הבריחה והתנועה המתמדת המאפיינות ספרי שואה רבים נמצאות כאן בווליום נמוך. התנועה העיקרית המתרחשת בספר היא במעבריהם של פרד והדובי ממקום למקום במהלך המלחמה, מעברים המתוארים בקיצור, כמעט ביובש, כחלק מהגישה המינימליסטית. כמו כן, יש בו מעט מאוד דמויות, שרובן חסרות אפיון של ממש, ואין כמעט תיאורי אינטראקציה שלהן עם פרד והדובי.

מערכת היחסים היחידה בה עוסק הספר היא זו שבין פרד לדובי, שמהותה באה לידי ביטוי בעיקר בשני איורים של אבי עופר: על כריכת הספר נראה פרד כשהוא מחבק את הדובי, המחבק גרסה מוקטנת של פרד, במעין בבושקה קטנה של חום והגנה שבה לא ברור מי מגונן יותר על מי. באיור נוסף, המופיע בלבו של הספר, נראית אמו של פרד מצדו הימני של העמוד כשהיא תופרת מחדש את ראשו של הדובי, ומשמאל – סבו של פרד הרוקם על מעילו את הטלאי הצהוב. חוטי התפירה נכרכים זה בזה וכורכים את גורלותיהם של פרד והדובי האחד בשני.

צילום מתוך הספר, איור: אבי עופר, טקסט: איריס ארגמן

צילום מתוך הספר, איור: אבי עופר, טקסט: איריס ארגמן

הבחירות הסגנוניות הללו מייצרות שני אפקטים חשובים הניצבים בלבו של הסיפור: ראשית, אמנם הדובי מואנש בסיפור, אך לעצם היותו חפץ יש גם כן תפקיד חשוב, שכן הוא מהווה מראה לתחושותיו של פרד, המטולטל כחפץ ממקום למקום בימי המלחמה – מהבית לבית חברים, משם לבית סבא ואחר כך לביתה של אשה זרה שאיננו יודעים עליה דבר מתוך הסיפור ואפילו שמה אינו מוזכר בו. כל זאת כאשר איש אינו משתף אותו בפרטים או שואל לדעתו. בכל מעבר שכזה מתאר הדובי את הפחד שפרד ישכח אותו, שישאיר אותו לבד. ממש כפי שפרד מפחד להיוותר לבדו. להישכח.

שנית, ההמעטה בפרטים ובתיאורים וההשמטה הכמעט מוחלטת של מערכות יחסים, למעט זו בין פרד לדובי, ממחישה באופן חד וחריף את האלמנט המרכזי בסיפור: הבדידות. פרד אמנם פוגש אנשים במהלך המלחמה, את חלקם הוא מכיר ואפילו אוהב (סבא, חברי התזמורת של אביו, ילדי השכונה באמסטרדם) וברור לנו שניהל אתם מערכות יחסים. אלא שהבחירה לא לעסוק ביחסים הללו משקפת את תחושת הבדידות העזה שהייתה מנת חלקו בימי המלחמה ואת העובדה כי הדובי היה מקור הנחמה והיציבות היחיד שלו באותם ימים.

נוכחותו היציבה והמנחמת של הדובי מתעצמת עוד יותר למול דמות האם, המהבהבת בחייו של פרד לאורך ימי המלחמה, כאשר היא מגיעה ועוזבת חליפות ובכל פעם מגיעים אתה תלישה מהמקום הנוכחי, מעבר למקום חדש, אי-וודאות, פחד ובדידות. הבדידות הזו, שניתן למשש כמעט, היא-היא סיפור השואה של הספר הזה. מספרים, שמות, מקומות, אירועים, חולפים פעמים רבות ליד אזנם של ילדים (ומבוגרים, אם להיות כנים) מבלי להותיר כל רושם. אבל תחושת הבדידות המוחלטת, חוסר האונים וחוסר הוודאות מול נסיבות החיים, טבועה היטב כמעט בכל אחד מאיתנו.

איור: אבי עופר

איור: אבי עופר

והבדידות הזו אינה מסתיימת גם עם תום המלחמה. הדובי מספר כי לאחר המלחמה פרד אהב לצאת אתו לשדות, לטפס על עץ בודד ולהשקיף למרחק. מצד אחד, אחרי שנות המחבוא יש כאן סופסוף יציאה למרחב ולחופש, ופרד אף מספר לדובי כי "העולם הוא כבר לא מקום מפחיד". אלא שהעובדה כי הדובי מספר על טיולים של שניהם לבדם ביער ובשדות, והאיור בו נראה פרד מהורהר וקפוץ שפתיים כשהוא מתבונן ממרחק על בתי העיר ואנשיה כמי שאינו מוצא את מקומו בתוכם, מבהירים כי את הבדידות שבפנים קשה יותר לנצח.

הסצנה הזו משקפת גם את תפקידו הדואלי של הדובון בחייו של פרד מתום המלחמה ועד מסירתו ל"יד ושם". הוא נמצא עמו תמיד כעין מגן מפני הבדידות המוחלטת, אולם הוא גם תזכורת מתמדת לאפשרות קיומה. לכן, כאשר פרד שולח אותו לתערוכה ב"יד ושם" בסוף הסיפור, הפרידה מהדובי היא במובנים רבים גם פרידה מהבדידות, או לפחות יכולת לחלוק אותה עם אחרים – עם הקוראים. עתה הוא יכול להפוך סופסוף מחפץ אנושי כמעט, שפתיל חייו כרוך בזה של פרד לבלי התר, לטקסט זיכרון. לסיפור.

"הדובי של פרד" מאת איריס ארגמן, איורים: אבי עופר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.