6 פרויקטים מיוחדים

מדיקן – תרגום חדש מאת דנה כספי / אסטריד לינדגרן

פרק מתוך ספרה של אסטריד לינדגרן "מדיקן" בתרגום חדש שעתיד לראות אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן

אוקטובר 13, 2010  

יום קיץ ביוּנִיבַּקֶן

מדיקן גרה בבית האדום הגדול שעל גדת הנחל הקטן. איתה גרים גם אמא ואבא ואחותה הקטנה אֶליסַבֶּט וכלב פודל שחור ששמו סָאסוּ וחתלתולה ששמה גוּסָן. וגם אָלְוָה. מדיקן ואליסבט בחדר הילדים, אלוה בחדר המשרתת, סאסו בסל בכניסה וגוסן מול תנור הבישול במטבח. אמא נמצאת כמעט בכל מקום בבית, וכך גם אבא, חוץ מבשעות שהוא כותב במשרד שלו בעיתון, כדי שלאנשים בעיר יהיה מה לקרוא.

שמה האמיתי של מדיקן הוא מרגרֶטָה. אבל כשהיתה קטנה קראה לעצמה מדיקן. אמנם עכשיו היא גדולה וכמעט בת שבע, אבל עדיין קוראים לה מדיקן. רק אם עשתה משהו רע והיה צריך לגעור בה, היו קוראים לה מרגרטה. לאליסבט קוראים תמיד ליסבט ורק לעתים נדירות צריך לגעור בה. אבל למדיקן יש כל כך הרבה רעיונות מגוחכים והיא אף פעם לא חושבת לפני… שמאוחר מדי. ואז היא מתחרטת ומתעצבת. היא רוצה כל כך להיות נחמדה וממושמעת, ולכן חבל שלפעמים זה פשוט לא מצליח לה.

"לילדה הזאת צצים רעיונות במהירות שבה חזיר ממצמץ," אומרת לינוּס-אידה, וזה נכון.

לינוס-אידה באה בימי ששי לכבס ולקרצף.

היום יום שישי, ומדיקן יושבת על המזח שלגדת הנחל ומביטה בלינוס-אידה בשעה שהיא שוטפת ומכבסת. מדיקן שמחה, כיס הסינר שלה מלא בשזיפים צהובים מתוקים, והיא אוכלת אותם מפעם לפעם. את כפות רגליה היחפות היא משכשכת במים ושרה ללינוס-אידה:

אלף, בית, גימל,

החתול זולל לו קימֶל.

דלת, הא, וו,

בשלג הוא ישב,

עצוב ומאוכזב.

זין, חית, טית,

אצא לי לשוטט

אחרת נתקוטט.

את השיר הזה חיברה מדיקן כמעט לגמרי בעצמה. חלק ממנו נלקח מספר הלימוד הישן של אמא וחלק משיר שאלוָה נוהגת לשיר כשהיא רוחצת כלים בגיגית. בעיני מדיקן זה שיר שטוב לשיר גם כשמכבסים ואוכלים שזיפים, אבל לינוס-אידה לא שותפה לדעתה.

"אוי ואבוי, איזה חור בראש," היא אומרת. "מדיקן, את לא מכירה אף שיר יפה?"

"בעיני זה שיר יפה," אומרת מדיקן. "למרות שהשירים שאידה שרה יפים יותר. אידה החביבה, תשירי את השיר ההוא על רכבת המלאכים שעולה לשמים."

אבל לינוס-אידה לא רוצה לשיר אותו בשעה שהיא מכבסת, וטוב שכך. כי גם אם מדיקן רוצה מאוד לשמוע על רכבת המלאכים, השיר תמיד גורם לה לבכות. אם רק תחשוב עליו עכשיו, תשתתק פתאום ודמעות ינצנצו בעיניה. השיר עצוב כל כך. הוא מספר על ילדה קטנה שמאמינה שתוכל לנסוע ברכבת לשמים ולפגוש את אמא שלה המתה… לא, מדיקן לא מסוגלת לחשוב על זה עכשיו. כל השירים של לינוס-אידה עצובים כמו זה. האימהות רק מתות ומתות, והאבות יושבים כל היום בבית המרזח ושותים עד שגם הילדים מתים. ואז האבות הולכים הביתה ובוכים ומתחרטים נורא ומבטיחים שלא ישתו עוד… אבל אז כבר מאוחר מדי!

מדיקן נאנחת ולוקחת לה עוד שזיף. אוי, כמה היא שמחה שאמא שלה חיה וקיימת בבית האדום! מדי ערב כשמדיקן שוכבת במיטתה אחרי שהתפללה את תפילת הלילה, היא מוסיפה תפילה קטנה נוספת ומבקשת שליסבט והיא עצמה ואמא ואבא ואָלְוָה ולינוס-אידה ואַבֶּה נילסן יזכו לעלות לשמים ביחד. כמובן הכי טוב יהיה אם אף פעם לא יצטרכו לעלות לשם, כך חושבת מדיקן, טוב להם כל כך כאן בבית. אבל את זה היא לא מעזה לבקש מאלוהים, הוא עלול להיעלב.

לינוס-אידה חושבת שטוב שהשירים שלה גורמים לאחרים לבכות.

"עכשיו את שומעת, מדיקן," אומרת אידה, "עכשיו את שומעת כמה קשים החיים של הילדים העניים. אז כדאי שתהיי אסירת תודה שאת חיה כמו פנינה מצופה בזהב."

אכן מדיקן חיה כמו פנינה מצופה בזהב. הרי היא עם אמא ואבא וליסבט ואָלְוָה ולינוס-אידה ואַבֶּה נילסן, והיא גרה ביוניבקן. אי-אפשר לגור במקום טוב מזה. ואם מישהו ישאל את מדיקן איך הוא נראה, היא אולי תענה לו כך:

"טוב, זה בית אדום רגיל! הוא כמו בית, כמובן. הכי נחמד במטבח. ליסבט ואני משחקות בסל עצי ההסקה, ואנחנו עוזרות לאָלְוָה כשהיא אופה. בעצם, הכי נחמד בעליית הגג. ליסבט ואני משחקות שם מחבואים ולפעמים אנחנו מתחפשות לקניבלים ומדמיינות שאנחנו אוכלות אנשים. גם על המרפסת כיף. אנחנו מטפסות החוצה ופנימה דרך החלונות ומדמיינות שאנחנו שודדי ים שמטפסים ויורדים בסולם חבלים באונייה. הבית מוקף כולו בעצי לִבנֶה שעליהם אני מטפסת, אבל ליסבט לא, כי היא קטנה מדי, רק בת חמש. לפעמים אני מטפסת גם על הגג של מחסן עצי ההסקה. מחסן עצי ההסקה והנגרייה וביתן הגיהוץ וחדר הכביסה נמצאים בבית אדום סמוך לגדר של הנילסונים. אם יושבים על גג מחסן העצים, אפשר לראות היישר לתוך המטבח של הנילסונים, וזה כיף. ונעים גם להסתובב על מתקן הגיהוץ כשאָלְוָה ולינוס-אידה בביתן הגיהוץ, מגהצות. אבל בכל אופן, הכי כיף בנחל. מותר לנו לבלות על מזח הכביסה כי המים שם לא עמוקים, אבל קצת בהמשך הם כבר עמוקים. בצד השני נמצא הרחוב. יש לנו שם גדר חיה של שיחי לילך כדי שאף אחד לא יראה מה אנחנו עושים. אבל אנחנו יכולות לשכב מאחורי הגדר ולשמוע על מה האנשים שעוברים ברחוב מדברים. זה נהדר, נכון?"

כך בערך תענה מדיקן אם ישאלו אותה איך נראית יוניבקן.

ובאמת קורה שהיא שוכבת ומסתתרת מאחורי הגדר החיה ושומעת על מה האנשים שעוברים ברחוב מדברים.

לפעמים היא שומעת שהם אומרים:

"תראו איזו ילדה יפה!"

ואז מדיקן יודעת שהם הבחינו בליסבט, שעומדת על המשמר ליד השער וכל פרצופה חיוך אחד גדול. מדיקן לא חושבת שהיא עצמה ילדה יפה במיוחד, אבל היא מרוצה מאוד כשאנשים אומרים שליסבט יפה. כולם חושבים שליסבט יפה, אפילו לינוס-אידה.

"אני אומרת לכם, היא יפה שזה אסון," אומרת לינוס אידה.

"וגם טובה," אומרת מדיקן ונושכת את ליסבט בזרועה, רק נשיכה קטנה. וליסבט צוחקת ממש כאילו מדיקן דיגדגה אותה. אצל ליסבט כמעט הכול רך וחלק ומתוק, אבל יש לה שיניים קטנות וחדות, והיא נושכת את מדיקן בלחי הכי חזק שרק אפשר.

"ואת טובה כמו מלפפון חמוץ," היא אומרת וצוחקת עוד יותר.

אצל מדיקן אין שום דבר רך וחלק ומתוק. אבל יש לה פרצוף קטן, נחמד ושזוף, זוג עיניים כחולות טהורות ושיער חום וסמיך. והיא גם זקופה ודקיקה וגמישה כמו חתול.

"היא לא היתה אמורה להיוולד ילדה," אומרת לינוס-אידה. "אני אומרת לכם, היא היתה צריכה להיות בן, זה בטוח."

מדיקן עצמה מרוצה לגמרי מהמראה שלה.

"אני דומה לאבא שלי," היא אומרת, "וזה פשוט נהדר. כי אז אני בטוח אתחתן."

ליסבט מתחילה מיד לדאוג. מה יקרה אם היא לא תתחתן? הרי היא דומה כל כך לאמא, כולם אומרים. לא שבאמת חשוב לה כל כך להתחתן, אבל אם מדיקן תתחתן אז גם ליסבט רוצה. היא רוצה בדיוק את מה שיש למדיקן.

"את קטנה מכדי לחשוב על דברים כאלה," אומרת מדיקן ומלטפת את ראשה של ליסבט. "תחכי שתגדלי ותתחילי ללכת לבית הספר, כמוני."

מדיקן לא התחילה ממש ללמוד בבית הספר, אבל היא כבר רשומה, ונשאר רק עוד שבוע עד תחילת הלימודים. אז אפשר לומר  שהיא כמעט תלמידת בית ספר.

"חוץ מזה, יכול להיות שאני לא אתחתן בכלל," אומרת מדיקן כדי לנחם את ליסבט. בתוך תוכה היא לא ממש מבינה מה נפלא כל כך בחתונה. אבל אם לא תהיה לה ברירה, היא תעדיף להתחתן עם אַבֶּה נילסון, את זה מדיקן כבר החליטה. גם אם אַבֶּה עדיין לא יודע על זה.

לינוס-אידה גמרה לכבס ומדיקן גמרה לאכול את כל השזיפים שלה. והנה ליסבט, יורדת אל מזח הכביסה בדילוגים. היא בילתה על המרפסת ושחקה עם גוסן. אבל עכשיו נמאס לה, והיא רוצה לדעת מה מדיקן עושה.

"מדיקן," אומרת ליסבט, "מה נעשה עכשיו?"

ניקח חתולַיִים, נצא לדרכנו,

ועל פני המים נדהר, נרכב,

והזנבות יהיו לנו מושכות עכשיו,

אומרת מדיקן. ככה צריך לענות, ככה אַבֶּה עונה תמיד.

"חה-חה, את זה כבר עשיתי," אומרת ליסבט. "עם גוסן… הזנב שלה היה המושכות… על המרפסת!"

"אז אני ארביץ לך," אומרת מדיקן. "אם משכת לגוסן בזנב אני ארביץ לך, את יודעת את זה."

"אבל לא משכתי," אומרת ליסבט. "אפילו לא טיפה. רק החזקתי בזנב, וגוסן עצמו משך כמו משוגע."

אפילו לינוס-אידה נותנת בליסבט מבט נוזף.

"ליסבט, את לא יודעת שמלאכי אלוהים מזילים מבול של דמעות כשילדים מתעללים בחיות?"

"חה-חה, אבל אז יֵרֵד גשם," אומרת ליסבט. "ועכשיו לא יורד."

נכון, לא יורד גשם. השמש מאירה ומחממת, ומפרחי האפונה הריחנית בערוגה העגולה עולה ניחוח מתוק, הדבורים מזמזמות מעל הדשא והנחל זורם על פני יוניבקן, שלֵו ודומם. מרגישים בגוף שהקיץ בא, חושבת מדיקן ומשכשכת את כפות רגליה במים החמימים.

"אני אומרת לכם, החום הזה לא טבעי," אומרת לינוס-אידה ומוחה את הזיעה ממצחה. "זה כמו לכבס בגדים בנהר הנילוס באפריקה ולא כאן בשוודיה."

לינוס-אידה משתתקת, ואין צורך להוסיף דבר כדי להפעיל את מוחה של מדיקן. הרי הרעיונות צצים לה מהר מכפי שחזיר ממצמץ.

"ליסבט, אני יודעת מה נעשה," אומרת מדיקן. "נשחק משה בתיבה!"

ליסבט מדלגת מרוב התלהבות.

"ואני יכולה להיות משה?"

לינוס-אידה צוחקת.

"משה יפה יהיה לנו פה!"

אבל לינוס-אידה צריכה ללכת עכשיו לתלות את הכביסה, ומדיקן וליסבט נשארות לבד על גדת הנילוס.

בערבים, כשמכבים את המנורה בחדר הילדים והכול שקט, מדיקן מספרת לליסבט סיפורים. לפעמים היא מספרת על "רוחות רפאים ורוצחים והמלחמה", אבל אז מותר לליסבט לבוא ולשכב במיטה של מדיקן, אחרת היא לא מעזה להקשיב. ולפעמים מדיקן מספרת מסיפורי התורה, כפי ששמעה מלינוס-אידה. לכן ליסבט יודעת היטב מיהו משה. היא יודעת שהוא שכב בתיבה וצף על המים, ואז באה בת פרעה, שהיתה נסיכת מצרים, ומצאה אותו. משה בתיבה. זה יהיה משחק נהדר! בשולי המים מונחת גיגית ריקה, היא תתאים למשה… ליסבט ממהרת להיכנס לתוכה.

"לא," אומרת מדיקן, "הגיגית לא יכולה לעמוד על היבשה, כי אז זה לא משה בתוך הסוּף. צאי מהגיגית, ליסבט!"

ליסבט מצייתת, ומדיקן דוחפת את הגיגית לתוך המים. היא כבדה, אבל מדיקן חזקה. אין הרבה צמחי סוּף בנחל, אבל ממש מחוץ לחדר הכביסה צומחת אגודת סוּף גדולה. לולא צמחה שם, אפשר היה לראות מהמזח של יוניבקן ועד המזח של אבה נילסון, אבל עכשיו אי-אפשר. חבל, חושבת מדיקן, אבל אמא חושבת שזה דווקא טוב. אמא בטח חושבת שכמה שפחות רואים את הנילסונים – כך יותר טוב, אם כי איש לא מבין למה. הרי קיבלנו עיניים כדי לראות כמה שיותר. על כל פנים, ברגע זה טוב שצמחי הסוּף נמצאים שם, כי אחרת לא היה למשה סוּף להסתתר בתוכו.

זו עבודה קשה לדחוף לשם את הגיגית. מדיקן וליסבט מתאמצות כל כך עד שפניהן מאדימות לגמרי, אבל לבסוף הן מצליחות להכניס את הגיגית אל בין קני הסוּף ממש. ליסבט נכנסת לגיגית מיד ומתיישבת בנוח, אבל פתאום היא משתתקת ונראית מודאגת.

"מדיקן, את יודעת מה?" היא אומרת. "נכנסים לי מים לתחתונים."

"לא נורא, הם יתייבשו בן רגע," אומרת מדיקן. "הם יתייבשו מיד כשאציל אותך."

"תצילי אותי מהר," אומרת ליסבט. ומדיקן מבטיחה. למען האמת, היא יכולה להתחיל להציל אותה מיד. אבל היא מעיפה מבט בשמלת הכותנה המפוספסת שלה – לא ייתכן שבת פרעה לבשה שמלה כזאת, זה פשוט לא נראה נכון.

"חכי רגע, ליסבט," אומרת מדיקן, "אני כבר חוזרת. אני רק הולכת לדבר עם אמא."

אבל אמא לא בבית, היא הלכה לשוק, ואָלְוָה נמצאת למטה במרתף. מדיקן תיאלץ להשיג בגדי נסיכה בכוחות עצמה. היא מביטה סביב בחיפוש אחר משהו שעשוי להתאים. בפינת חדר השינה תלוי חלוק הבית של אמא. צבעו תכלת והוא עשוי משי. מדיקן מודדת אותו, אוּי, הוא נפלא! אולי בת פרעה האמיתית לבשה חלוק כזה בדיוק כשירדה לנהר באותו יום, מזמן-מזמן. ואולי גם היה לה צעיף על הראש… מדיקן מפשפשת בארון המצעים ומוצאת וילון מטבח לבן ודק ומניחה אותו על שערה. אחר כך היא מתבוננת במראה של חדר השינה. היא יפה כל כך שעוברת בה צמרמורת. בת פרעה לבטח נראתה כך.

בינתיים ליסבט נהנית לה בגיגית אף שהיא די רטובה. גבעולי הסוף מתנועעים ברוח, השפיריות מתעופפות כה כחולות בין הקנים, ובמים סביב הגיגית שוחים דגי לַבנוּן קטנים. ליסבט מתבוננת בהם מעבר לדופן הגיגית.

ואז באה מדיקן ופוסעת בפסיעות גדולות בתוך המים, מחזיקה את חלוק הבית של אמא תחת זרועותיה. גם בעיני ליסבט היא נראית בדיוק כמו בת פרעה, והיא צוחקת בהנאה. עכשיו המשחק מתחיל.

"זה אתה השוכב כאן, משה הקטן?" אומרת מדיקן.

"כן, זה אני," אומרת ליסבט. "אני יכול להיות התינוק הקטן שלך?"

"כן, אתה יכול," אומרת מדיקן. "אבל לפני כן אני צריכה להציל אותך מהגיגית הזאת. מי שם אותך בתוכה?"

"שמתי את עצמי," אומרת ליסבט, אבל מדיקן נותנת בה מבט תקיף ולוחשת:

"אמא שלי שמה אותי בגיגית כדי שפרעה לא יהרוג אותי."

ליסבט חוזרת אחריה בצייתנות.

"אז אתה בטח שמח, משה הקטן, שתזכה לבוא אליי – כל כך מהודרת ויפה?"

"כן, אני שמח," מבטיחה ליסבט.

"גם אתה תהיה מהודר ויפה," אומרת מדיקן. "ותקבל בגדים חדשים."

"ותחתונים יבשים," אומרת ליסבט. "מדיקן, את יודעת מה? נדמה לי שיש חור בגיגית."

"ששש," אומרת מדיקן. "התנינים עלולים לבוא, אתה מבין, משה, והם טורפים ילדים. כדאי שאציל אותך מיד."

"בְּופַדַּאי," אומרת ליסבט.

אבל מהר מאוד מדיקן מגלה שלא פשוט בכלל למשות ילד מהנילוס. ליסבט תלויה על גבה כמו גוש כבד, וחלוק הבית נשרך אחריה במים.

"יש פה די הרבה תנינים," מדיקן מתנשמת ומתנשפת, ומתקדמת בצעדים כושלים אל החוף. "אני חושבת שאקח אותך למזח של הנילסונים בִמקום, הוא קרוב יותר."

"הנה אַבֶּה עומד שם," אומרת ליסבט.

מדיקן נעצרת פתאום.

"באמת?" היא שואלת. "תרדי ממני, ליסבט, את יכולה ללכת לבד!"

אבל ליסבט לא רוצה.

"אני לא יכולה ללכת אם אני משה."

והיא נועלת את זרועותיה סביב צווארה של מדיקן בכל כוחה.

"אני לא מעזה, בגלל התַמִימִים," היא מכריזה.

"אין פה תנינים," אומרת מדיקן. "אנחנו כבר לא משחקות, תרדי ודי!"

אבל ליסבט עדיין לא רוצה לרדת, ומדיקן מתרגזת. אמנם זרועותיה של ליסבט כרוכות בחוזקה על צווארה, אבל היא היתה יכולה לשחרר אותן בקלות לולא היתה צריכה לחשוב גם על חלוק הבית של אמא. הוא כל הזמן מבקש להשתרך אחריה במים, והיא צריכה להחזיק אותו בשתי ידיה. לכן היא לא יכולה לעשות יותר מכמה תנועות קטנות וכועסות כדי לנער מעליה את ליסבט. על המזח של הנילסונים עומד אַבֶּה ונהנה מהמתרחש לנגד עיניו.

"אל תקפצי ישר לתוך 'בור התהום'," הוא אומר ויורק לתוך המים.

מדיקן יודעת היטב שיש קטע אחד עמוק ליד המזח של הנילסונים, מובן שהיא יודעת על "בור התהום". אבל ברגע זה היא מרוגזת ורק רוצה להיפטר מליסבט. לכן היא מקפצת ובועטת כמו סייחה פראית ולא רואה לאן היא הולכת.

"אני לא מעזה בגלל התַמימי…" שבה ליסבט ומצייצת. היא לא מספיקה לגמור את המשפט כי פתאום נשמע צליל שכשוך קל. מדיקן וליסבט נבלעו בתוך "בור התהום."

לולא עמד אַבֶּה היכן שעמד, אולי היו נשארות שם, אולי לא היו עוד שתי ילדות קטנות ביוניבקן.

עכשיו הוא נוטל בשלווה את אונקל הסירה שמונח על המזח ונועץ אותו ב"בור התהום" ומישהו תופס בו בקצה השני. כשהוא שולף את האונקל מהמים, תלויות עליו שתי ילדות קטנות ורטובות. הן ממהרות לטפס על המזח, וליסבט מיללת כמו רוח רפאים.

"שקט," אומרת מדיקן, "תשתקי, ליסבט, אחרת לעולם לא ירשו לנו לשחק ליד הנחל."

"אז למה קפצת אתי לתוך 'בור התהום'?" מייבבת ליסבט. היא לא חושבת להפסיק לבכות מהר כל כך, היא בקושי התחילה. והיא נועצת במדיקן מבט זועם.

"אני אספר על זה לאמא!"

"לא כדאי לך," אומר אַבֶּה.

"מלשנים, מלשנים, רואים לכם ת'תחתונים," אומרת מדיקן. אבל פתאום היא נזכרת שהדבר הרטוב והמטפטף שהיא לובשת הוא חלוק הבית של אמא; הוא כבר ילשין עליה, אפילו אם ליסבט לא תספר.

"בואו, אתן לכל אחת מכן כעך מתוק," אומר אַבֶּה. מה שנפלא אצל אַבֶּה הוא לא רק שהוא בן חמש-עשרה ויודע לשלוף אנשים באונקל סירה, הוא גם אופה כעכים מתוקים ומוכר אותם בכיכר השוק. למען האמת, אבא שלו אמור לאפות אותם ואמא שלו אמורה לעמוד בכיכר השוק, אבל בדרך כלל אַבֶּה הוא שעושה את הכול. מדיקן מרחמת עליו בגלל זה. אַבֶּה רוצה להיות מלח ולהפליג בים בעת סערה, הוא בכלל לא רוצה לאפות. אבל הוא מוכרח, כי גם אבא שלו לא רוצה. כשלינוס-אידה שרה את השירים העצובים שלה על ילדים עניים ועל אביהם ש"יוצא אל בית המרזח", לפעמים נדמה למדיקן שמדובר בדוֹד נילסון. ואף שהדוד נילסון יוצא לבית המרזח רק בימי שבת, על אַבֶּה לאפות כעכים מתוקים כל השבוע במקום להפליג בים בשעת סערה. אַבֶּה המסכן!

אבל אם צללת ב"בור התהום", כעך מתוק הוא בדיוק מה שאתה צריך. ליסבט משתתקת. היא לועסת את הכעך ונותנת מבט קודר בשמלתה הרטובה.

"מדיקן, אמרת שאני אתייבש אחרי שתצילי אותי… ואני לא בדיוק יבשה!"

אבל כשאמא באה הביתה כעבור זמן-מה, היא מוצאת את שתי הילדות הקטנות שלה יבשות לגמרי ולבושות בבגדים נקיים, יושבות במטבח עם אָלְוָה. הן הושיבו את סָאסוּ בסל עצי ההסקה ומדמיינות שהוא אריה קרקס. מדיקן מציגה אותו בפני אָלְוָה וליסבט. לראות את אריה הקרקס עולה שני אוֹרֶה, אבל לא בכסף אמיתי, אלא רק בכפתורי מכנסיים.

"כי זה גם לא אריה אמיתי," אומרת ליסבט, "אז מספיק לשלם בכפתורי מכנסיים."

על חבל הכביסה בחוץ, בין עצי התפוחים, תלויות הציפיות והמגבות של לינוס-אידה, אבל גם שתי שמלות קטנות וחלוק בית כחול.

אמא מנשקת את מדיקן ואת ליסבט, ואז היא מתחילה להוציא את הקניות מהסל שלה.

"אני חושבת שנכין מרק לארוחת הערב," היא אומרת לאָלְוָה ומסדרת על שולחן המטבח בשורה גזרים וכרובית וכרֵשה. ולקינוח נאכל חביתיות!"

ואז היא שבה ופונה לילדותיה הקטנות.

"מה עשיתן כל היום?"

דממה משתררת במטבח. ליסבט מביטה במדיקן, מבוהלת. ומדיקן משפילה עיניים ומביטה בבוהן שברגלה, כאילו מעולם לא ראתה אותה.

"נו, מה עשיתן היום?" שואלת אמא שוב.

"כיבסנו את הבגדים שלנו," אומרת מדיקן באי-רצון. "וגם את חלוק הבית שלך… טוב שכיבסנו אותו, נכון?"

"מרגרטה," אומרת אמא.

על חבל הכביסה בחוץ מתבדרת הכביסה קלות ברוח הקיצית, ומתוך ביתם של הנילסונים עולים צלילים שמחים.

"כמה טוב להתנדנד על גלי אוקיינוס כחולים

חופשי כמו ציפור בין עננים קלילים…"

אַבֶּה הוא השר, שר ואופה כעכים מתוקים.

התרגום שלהלן נעשה בידי דנה כספי, שתרגמה גם את "בילבי גרב-ברך" (זמורה ביתן, 2009) ובעריכתה של יעל מולצ'דסקי. התרגום החדש עתיד לראות אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן כספר מנוקד. הספר ראה אור בסדרת "מרגנית" של אותה ההוצאה, בשנת 1983.

כתיבת תגובה

6 תגובות:

  1. איזה יופי! הילדה שלי מאוד נהנתה ומחכה מחכה לספר!

  2. כיף לראות תרגום איכותי שנועד לילדים

    המון תרגומים לא מצליחים לשמור על ההתאמה עבור מי שהספר נועד עבורו

    נקווה שכל הספר יהיה כיף לקריאה כמו הפרק הזה

  3. […] ר', שכנראה עליו מבוססת דמותו של מו מלב של דיו). חשבתי על מדיקן, האהובה עלי מילדותי, והתברר שבדיוק עומדת לצאת מהדורה […]

  4. מאת יפעת:

    מתי יצא הספר לאור?

  5. […] גדול וחגיגי כזה ומאיירת מצוינת כמו ולי מינצי. והנה פרק ראשון לטעימה. תענוג אמיתי לבני 4-9, וגם לאחים הגדולים […]

  6. […] "מדיקן" הוא חגיגה. קודם כל, הוא ספר שמח, שאף שאינו מטאטא מתחת לשטיח את העובדה שגם דברים רעים קורים, יש בו ביטחון עמוק שהעולם הוא מקום מיטיב; ויש בו חדווה ילדית של חיי היומיום, של עונות השנה, של חגים ושל משחקים. כתבה אותו אסטריד לינדגרן, שהיא כמובן מחברת "בילבי", אבל כתבה גם (בין השאר) את "מיו, מיו שלי" שהעצבות בו חודרת לב; ואולי דווקא לב שיודע עצבות מסוגל לחגוג גם את השמחה? […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.