4 ספרות

מהנעשה באיזורינו‬ / שירה לפידות

הערות על ספרות ילדים פלסטינית וייצוג ערבים ופלסטינים בספרות הילדים הישראלית

יוני 22, 2011  

ברשימה זו אבקש להעלות מספר נקודות בנוגע לספרות הילדים הפלסטינית מחד גיסא, וייצוג הערבים והפלסטינים בספרות הילדים היהודית – ישראלית מאידך גיסא. שני נושאים שראוי וייחקרו לעומק, לא רק משום המטען התרבותי והחברתי הגלום בהם, אלא מתוקף חשיבותם המכרעת באשר לתפיסות הספרותיות אצל שני העמים.

בתרבות הפלסטינית ישנם הרבה סיפורי-עם ואגדות, אשר לא הועלו על הכתב אך מהווים חלק מרכזי בקורפוס ספרות הילדים, אשר נותרה ברובה ספרות שבעל פה. המסורת, שאינה מהווה בהכרח סממן של שמרנות, אלא של אופי חברתי מסוים, היא אחד הסממנים החשובים והמרכזים של החברה הפלסטינית. מכך נגזר שריטואל הסיפורים שבעל-פה נשמר עד היום והינו בעל משמעות רבה לילדים ולתא המשפחתי בכלל. היות החברה הפלשתינית חברה משפחתית ודמותה של הסבתא כמספרת סיפורים מהווה בה נדבך מרכזי, נשמרת מסורת הסיפורים שבעל פה, המדירה במידה לא מבוטלת את הצורך בהתפתחותה של ספרות כתובה לילדים.

בעשרים השנים האחרונות חלה התפתחות בתחום ויותר ספרי ילדים רואים אור. בשונה מספרות הילדים הישראלית, שאינה ותיקה, אך  מבוססת דיה כדי לעבור גילגולים והתאמות לתקופות השונות, ספרות הילדים הפלסטינית עודנה צעירה ועל כך מעיד האופי הדידקטי של מרבית הספרים הפונים לילדים.

עיון בספרי ילדים שכתבו פלסטינים יגלה בעיקר טקסטים חינוכיים, שמטרתם ללמד את הילדים התנהגות טובה מהי, לחזק ערכים דתיים ומשפחתיים וללמד על חשיבותן של פעולות כמו צחצוח שיניים שכל ילד צריך ללמוד. באופן כללי ספרות הילדים אינה נתפסת עדיין כאמנותית, ולכן גם הספרים אינם אמנותיים, והדבר בא לידי ביטוי בטקסט ובאיור כאחד. המאייר אינו אמן, אלו שני מקצועות נפרדים לחלוטין ולהם מעמד שונה לגמרי. גם בארץ מאייר הוא לרוב לא אמן שמציג בגלריות אך למרות זאת, בתרבות היהודית הישראלית, למאייר יש מעמד אמנותי שאין למאייר הפלסטיני. זה קצת כמו שמתכוונים שכל אחד יכול לכתוב ספר ילדים כי ילדים יש לכולם, אז גם כל מי שמצייר קצת יפה יכול לצייר לילדים וזה לא מאד "חשוב" או "מקצועי".

לצד טקסטים משפחתיים, ישנם גם מעט ספרים שמטרתם לפתח אצל הדור הצעיר מודעות להיסטוריה של החברה הפלסטינית ולמציאות הכיבוש של היום. בחלקם, ספרים הממומנים על-ידי ארגונים חברתיים מקומיים ובינלאומיים. לצד אפיונים אלו, מעניין לגלות שבתחום ישראל לא מעט ילדים ערבים גדלים על תרגומים לערבית של ספרי לאה גולדברג ומרים רות, למשל.

אפשר לומר אם כן, שתרבות הסיפור לילדים בחברה הפלסטינית, היא תרבות שונה מזו המוכרת לחברה היהודית ישראלית. הזיכרון של שמיעת סיפור מהסבתא והסבא יחד עם כל הנכדים הוא זיכרון חי וחזק בקרב פלסטינים רבים. הסיפורים עברו מדור לדור עד היום בעצם, והספרות הכתובה מנסה בדרכים שונות למצוא את מקומה בתוך תרבות זו שכמובן גם עוברת תהליך של שינוי ומודרניזציה. תופעה תרבותית מרכזית נוספת היא שהתרבות הפלסטינית נמצאת בהתכתבות מתמדת עם תרבויות ערב והמזרח התיכון האחרות. בין אם מדובר בספרות למבוגרים, בספרי ילדים ובסיפורים. ערבים – פלסטינים בשטחי פלסטין ובישראל קוראים ספרים בערבית ממדינות ערב השונות ובאופן הזה נמצאים בקשר עם תרבויות האזור, ביוצא דופן מהספרות הישראלית, במיוחד לילדים שנמצאת בקשר רציף עם תרבויות המערב.

בעולם הספרות של ישראל דוברת העברית, קיימת רתיעה בסיסית שמונעת תרגום מערבית לעברית, בין אם מדובר בספרות למבוגרים ובין אם בספרות לילדים מהעולם הערבי. בנוסף, וזה הנושא השני בטקסט הזה, דמויות ערביות נעדרות כמעט לחלוטין מספרות הילדים העברית בעברית ואין כמעט בנמצא טקסטים שנכתבו בעברית ומתארים את חייהם של הפלסטינים. בעולם הספרות, הגישה המקובלת היא שעם ילדים לא רצוי ולא מקובל לדבר על ערבים, מתוך כמה תפיסות. אני מזהה בעיקר את חוסר הרצון של מבוגרים להכיר בקיומם של ערבים כחלק מהחברה הישראלית, את חוסר האונים של מבוגרים סביב השאלה של איך ניתן לדבר על נושאים מורכבים העולים מתוך המפגש עם החברה הערבית וגם פחד בסיסי שמחלחל לתוך התרבות הישראלית ומתבטא בצורה בולטת גם בספרות ילדים.

בספרות העברית לבני-הנעורים קיים ייצוג מסוים של דמויות פלסטיניות. לא מדובר בתופעה נרחבת, אבל ניתן למצוא ספרים העוסקים בתחום זה.  היו תקופות שהייצוג היה שלילי, במיוחד עם קום מדינת ישראל, וביטויים גזעניים כלפי הערבים "הבאים להשמידנו" היו נפוצים. במקביל לביטויים של פחד והתנשאות, היו גם ביטויים של קנאה כלפי הערבים ותרבותם המושרשת באדמה שהיהודים רק הגיעו אליה. כיום ניתן למצוא ספרים מאת דניאלה כרמי ותמר ורטה-זהבי, בהם מוצגת תמונה מורכבת שמביאה ייצוגים של דמויות ערביות באופן אנושי ולא חד מימדי וסטריאוטיפי. אלו ספרים הכתובים בעברית לקהל ישראלי, והעלילות עוקבות אחר דמויות של ילדים ערבים ויהודים, כאשר מערכות היחסים ביניהם נתונות במרחב הפוליטי הקיים, אך גם במצב חברתי-נפשי ספציפי. שתי הסופרות שהזכרתי מצליחות לשלב התייחסות מורכבת לגבי הסכסוך במארג סיפורי שאינו דידקטי ואינו תחום רק למצב הפוליטי, אלא מזכיר אותו, מתייחס אליו ואל הפרובלמאטיקה שהוא מייצר עבור הדור הצעיר. אולם, הספרים הללו אינם על הסכסוך, אלא עניינם ילדים ובני-נוער החיים במציאות המורכבת והמתסכלת של הסכסוך, זאת לצד התמקדות בחיי הנפש האינדיבידואליים של כל דמות, המטען התרבותי והמשפחתי שלה והיחסים עם הסביבה כצעירים.

עטיפת הספר "החלום של יוסף" (עם עובד)

בכל הנוגע לייצוג של הערבי בספרות הישראלית, ניתן לחלק את ההיצע הקיים בצורה גסה, אך מייצגת, לארבע משפחות של ספרים:

המשפחה הראשונה: ספרים שהם משל, אלגוריה על הסכסוך. "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו" של אפרים סידון ו"כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה" מאת שלי אלקיים, יכולים להתפרש ככאלו, משום שהם מציגים קונפליקט בין עמים ובין פרטים מייצגים הנמצאים בסכסוך. ספרים ממשפחה זו לא יאמרו במפורש שמדובר בערבי וביהודי, מכיוון שהקונפליקט הספציפי יאפיל על האלגוריה. אפשר להשתמש בספרים אלו כדי לדבר על היבטים מסוימים של קשר בין יהודים לערבים, אך זה יקרה רק אם זוהי כוונתו של המבוגר המקריא.

המשפחה השנייה: ספרים שמחבריהם חושבים כי צריך לדבר על הקונפליקט והסכסוך עם הילדים באופן גלוי וישיר. "זינב הילדה מהמדבר" מאת עמלה עינת ו"חלומו של יוסף" מאת תמר ורטה-זהבי ו עבד אלסלאם יונס הם דוגמאות מובהקות לכך. הספרים כתובים לרוב בעברית ובערבית ופונים לשני הקהלים. אלו ספרים שיש להם מטרה דידקטית מובהקת של חשיפת הילדים היהודים ישראלים לחייהם של ילדים ערבים בישראל ובפלסטין.

המשפחה השלישית: במידה מסוימת, מדובר בשילוב של שתי המשפחות הראשונות – ספרים שהם אלגוריה אבל כתובים בעברית וערבית. השפה מנכיחה את הספציפיות של הנושא, אך המרקם הסיפורי הוא אלגורי, בעוד השפה מכוננת את ההתייחסות לסכסוך, דוגמא מובהקת לכך הוא ספרות של ד"ר נדיר צור "זרעי שלום".

המשפחה הרביעית: ספרות יפה שיש בה דמויות ערביות או שהעלילה מתרחשת בעולם הערבי. ספרים אלו יכולים לתאר דילמות, מפגשים וחיים של ילדים ערבים, הם יכולים לתאר סיפור מרתק, דילמה התפתחותית, מעשיות וסיפורי עם שקיימים בהם ייצוגים של דמויות ותרבות ערבית ולאו דווקא מזכירים את הסכסוך או את ההיסטוריה הכואבת. על אף הכוח הרב שיכולה להיות לספרות מהסוג הזה, ספרים ממשפחה זו אינם קיימים בעברית. הוצאת הספרים של "ביקורים", מבקשת לפרסם ספרות מסוג זה. הספר "הסודות של סיתי" מאת נעמי שיאהב ניי, שעתיד לראות אור בהוצאת מבע בניהולה של רוני אמיר ובתרגומה של נאוה סמל, הוא דוגמא מייצגת לספרות שכזו. השאלה מדוע לא נכתבת ספרות מהסוג הזה, היא שאלה מעניינת וכואבת. האם זה בגלל שסופרים לילדים בעצמם לא יודעים איך להכניס דמויות ערביות? האם הוצאות הספרים חוששות מייצוג של ערבים? האם הקוראים והמבוגרים הקוראים את הספרים יחששו מספרות שיש בה דמויות ערביות? סופרים ויוצרים רבים חוששים מכתיבה או יצירה דידקטית. האם כל אזכור של ערבים בספרות חייב להיות דידקטי?

איור מתוך הספר "הסודות של סיתי": ננסי קרפנטר

כיום אנו נמצאים בדד-אנד בכל מה שקשור ליכולת שלנו לראות את האנושיות של הצד השני. מתוך הלך רוח שכזה, הוצאת ספרי ילדים היא מהלך כמעט בלתי אפשרי. אך אני סבורה כי הדבר חשוב עד מאד, מכיוון שפרסום ספרים אשר עוסקים בסכסוך ובמיוחד ספרים המציגים תמונה מורכבת וכנה של החברה הפלסטינית, יכול לדרבן את אלו שדוגלים בשיח, בחיבור ובמציאת פתרונות. צריך לספר את הסיפור – זה הכוח וזהו השינוי החברתי, ואני מאמינה שהוא יכול וצריך לבוא דרך התרבות. הוצאת ספר ילדים על התרבות הפלסטינית, כזה שמתאר את ההוויה בצורה רגישה ומדויקת, הוא חשוב מאד עבור ילדים ישראליים משום שבחוויה שלהם תיוותר ההבנה כי לילדים פלסטינים יש עולם פנימי דומה לשלהם והקלישאה "כולנו בני-אדם", תקבל משנה תוקף.

* הערה: להמשך קריאה אפשר לבחון את המחקרים של ד"ר טלי ליטבק הירש, פרופ' אדיר כהן וענבל פרלסון ז"ל.

שירה לפידות – מנהלת את יוזמת "ביקורים",עובדת סוציאלית, מנחת קבוצות דיאלוג, מרצה במכללת ספיר ומלאת אהבה לספרות ילדים.

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. מאת נטע:

    חבל שאף אחד לא ערך את הכתבה הזו.
    טקסט שעוסק בספרות ראוי לו שיהיה רהוט וקריא.

  2. מאמר מרתק!
    תודה רבה על סקירה מקיפה ומעמיקה.
    לי, בתור אמא וגם בתור ספרנית ילדים חשוב מאוד שהנושא ידובר ויטופח,
    ואני מחכה שהספר שכתבת עליו ייצא לאור.

  3. מאת עינה:

    אפשר לציין גם ספרים לנוער מאת הסופרות שהזכרת: "שרוטה" מאת תמר ורטה-זהבי, המתאים לבני 15 ועוסק בנערה שעברה פיגוע, "סלטה לאחור" שנכתב גם הוא על ידיה ועוסק בשתי נערות, יהודיה ופלסטינית, המתעמלות יחד בקרקס היהודי-ערבי, והספר הנפלא של נעמי שיהאב נאי "חביבי" המתאים לבני 14 ומעלה, שהתלמידות שלי בבית-הספר הדו-לשוני בירושלים אוהבות מאד.

  4. מאת גלית ראב"ד:

    וכמובן, כדאי להזכיר את "הפיצוץ ברחוב אהל"ן" של דניאלה כרמי, ספר מרגש שכתוב היטב ומציג את הדברים בפשטות, בלי התייפייפות ובלי דידקטיות.

    (מסכימה עם נטע שהכתבה זקוקה לעריכה! כל כותב, מיומן ומוכשר ככל שיהיה, צריך עורך!)

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.