1 כללי

מה יקרה אם במקום לצנזר נלמד את הילדים שלנו לחשוב באופן ביקורתי? / עופרה רודנר

כמה מחשבות כלליות על הרקע החברתי תרבותי של הפוליטיקלי קורקט

נובמבר 23, 2018  

הפוליטיקלי קורקט הוא אחת הבבואות האופייניות של העידן שלנו. קודם כל, הפער העצום והמתמיד בין שיוף בלתי פוסק של ייצוגים, מסרים וקמפיינים למודעות – ובין החיים עצמם – המקומיים, היצרניים, של עבודה, יצירה, פנאי, גידול ילדים. באותו הקשר, הפוליטיקלי קורקט גם חושף איזה ואקום, ערכי וחברתי, כי הרי אי-אפשר לחנך לסובלנות ולערכים דמוקרטיים באמצעות מישטור או בשיטת האינסטנט (כלומר, כמה הוראות מלמעלה, כמה לחיצות על הכפתורים הנכונים, סט של מילים תקינות ואתה מבוטח).

בוודאי יש בשפה התקינה ערך מסוים, אבל הוא מוגבל מאד. צריך לזכור שברקע, סדרי העדיפויות החברתיים והחינוך הציבורי מייצרים עוד ועוד פערים וקיפוח. ההתמודדות השטחית הזאת עם נושאים כמו גזענות ושוביניזם, יוצרת מצד אחד מראית עין שהעניין בטיפול ושהחברה שלנו מתקדמת. ומצד שני, בגלל המלאכותיות שלה ולעתים קרובות חוסר האבחנה והעיוורון שבה, היא הופכת, בשורה התחתונה, למין גוף צנזורה עלום וטכנוקרטי.

התחושות האלה החריפו אצלי כשעבדתי בבתי ספר ובגני ילדים. סיפור קטן לדוגמא: יצא לי, בבית ספר יסודי שעבדתי בו, לקרוא עם ילדי כיתה א' את "דירה להשכיר" של לאה גולדברג. כשהגענו לקטע של "חתולה כושית נקיה מגונדרת, על צוואר יש לה סרט", הילדים העירו לי על המילה "כושית" והסבירו שהיא לא יפה. אבל כששאלתי אותם למה היא לא יפה, הם לא ידעו. זה גרם לי להבין שיצרנו מין טאבו. יש פה משהו אסור, אבל הסיבות לאיסור מוסתרות מהילדים. לא בכוונה, אבל במבחן התוצאה. והאיסור הוא חסר הבחנה: לא משנה באיזה קונטקסט ובאיזה פירוש נכתבה המילה "כושית", לא משנה מה המסר. כללי התקינות הפוליטית לא מגיעים עם חוברת הסבר, יש רק איסור גורף. זה יוצר פרדוקסים מגוחכים כשמדובר במילים פחות טעונות מ"כושית", כמו "זקנה" או "שמן". הילדים בוודאי מבינים למה אסור להגיד "תחת" או "מחורבן" – זה מתקשר בטבעיות לטינופת. אבל למה אסור להגיד זקנה ושמן? אולי גם זיקנה ושומן הם מלוכלכים?

עליקמאה"כושון" מתוך ספרה של מרים ברטוב "עליקמא הקטן"

בשיעור ההוא עם ילדי כיתה א', שאלתי את הילדים מה זה "כושית", והם ידעו, מן הסתם, אבל לא מצאו את המילה. עלו הצעות כמו – "סודנית" או "כהה", היו צחקוקים נבוכים. לבסוף הצעתי "שחורה", והילדים היו קצת מזועזעים. "שחורה" היה ביטוי מעליב בעיניהם, לא פחות מ"כושית". וכל זה מטריד במובן נוסף – לא רק שהאיסורים החדשים נשארים סתומים, הם גם לא מכסים על התפרים הגסים, על האווירה הגזענית והשוביניסטית שהילדים שלנו גדלים לתוכה. יש פה מסרים סותרים. בדיוק כמו שמדברים עם ילדים בבתי הספר על העצמה, אבל לא נותנים להם שום כלים למימוש היכולות והסקרנות שלהם.

לטעמי, בגלל כל הסיבות שמניתי עד עכשיו, הפוליטיקלי קורקט הוא פרויקט חינוכי כושל ולמעשה אנטי-חינוכי – גם כלפי מבוגרים וגם כלפי ילדים. מובן שהוא משגשג ביתר שאת בתרבות גידול הילדים ובכל הציוויליזציה סביב גידול הילדים. בהרבה מובנים, הפוליטיקלי קורקט ותרבות גידול הילדים העכשווית חולקים DNA משותף:  המישטור הסמוי, הסינטתיזציה, מצג השווא של עולם מאורגן והגיוני למופת, ושל נורמליות דמוקרטית שפויה. ה"ילדות" היא הפנטזיה האולטימטיבית של העידן הזה ונתפסת כאזור הרמטי, מפורז, טהור, לא נגוע – האותנטי הטבעי הלא מקולקל. הילדים של חברת השפע הליברלית גדלים כמו יורשים אצילים קטנים. כל הזמן מגישים להם הררי כיבוד, מפעילים אותם, עושים להם שואו, שהעולם הוא מקום מאורגן ומתקדם להפליא, ושהם יכולים להיות הכל אם רק ירצו.

כשהילדים האלה יגדלו הם יגלו שלהורים שלהם אין פנסיה. ולצערנו אין שום אינדיקציה לכך שהעולם החדש המובטח יהיה פחות כאוטי, גזעני או מזוהם. לכן נשאר לשאול, האם אנחנו רוצים להכין את הילדים לעולם 'צודק וחדש' מדומיין, או לתת להם כלים להיות מעורבים בעתיד של העולם האמיתי? מה אם כל התקינות הפוליטית הזאת והפנטזיה על האדם החדש אינה מתקנת את הכתם האנושי, אלא דווקא מוחקת את הראיות, משתיקה את הדיון בהן, ולמעשה מוחקת את ההיסטוריה? ברור מאליו, שהבנת ההיסטוריה היא כלי הכרחי לשיפור ההווה ולעתיד הגיוני יותר.

הפוליטיקלי קורקט והספרות

כל אלה נמצאים ברקע ונשאיר אותם ברקע. הסעיף האחרון בסגירת החשבון שלי עם הפוליטיקלי קורקט, נוגע להשפעותיו בספרות ילדים. מבחינה עקרונית זה בכלל לא מובן מאליו, שבספרות חיה ונושמת יש מקום לפרקטיקות דידקטיות סדורות מוכנות מראש, כמו מין ספרות מטעם (וזה נושא לדיון ארוך ונפרד). כך או כך, המאפיינים השליליים שהזכרתי – כמו צנזורה, הוראות מלמעלה, מסר אחיד, גישה טכנוקרטית חסרת אבחנה, דילול השפה, סינטתיזיציה –  כל אלה הם אויבים של הספרות. כלומר, בעוד שהספרות חותרת, ככל יכולתה, לבטא במילים את מורכבות הקיום האנושי על כל הניואנסים המרתקים שלו, בא הפוליטיקלי קורקט, משטיח את המורכבות ומוחק, כמו בפוטושופ, את הצדדים המלוכלכים. את הכתם האנושי.

אפשר להניח, שהשגשוג של ספרי אימה ופנטזיה קשור לזה. זהו איזשהו מוצא שמצאה הספרות לדבר על הכתם האנושי בלי לדבר על בני אדם אמיתיים או על המציאות. אבל יש ז'אנרים שלמים שנמצאים תחת מצור. יש  אוירה של הסתרה, זהירות וחשש. המעמד של הכותב השתנה. הוא כבר לא האנדרדוג שכותב מלמטה או מהצד, אלא פתאום הוא בעל סמכות דידקטית, מלמעלה. הוא כבר לא שובר טאבואים, אלא למעשה יוצר אותם. הוא היודע כל מבחינה מוסרית. גם השפה קיבלה מעמד חדש. הרי הפוליטיקלי קורקט מבוסס על ההנחה ששפה יוצרת מציאות. והנה פתאום מוטלת על הפרוזה והשירה אחריות חדשה – לייצר מציאות, להפיץ מסר אחיד. כמו תעמולה. מיותר לציין מה זה עושה לחוש ההומור למשל, לרוח השטות, לנונסנס, למבט הסובייקטיבי, לריאליזם ולחופש היצירתי. כל אלה לא יכולים לשגשג בתנאי מעבדה.

בכל אופן, הייתי מעדיפה, במקום לצנזר מילים וספרים, ללמד את הילדים לקרוא באופן ביקורתי. וזה אומר, קודם כל, שספרים הם לא קדושים. הם לא מעל הקורא ולא מעל החיים, אלא הם מתארים את החיים, במידה מסוימת של ריחוק אמנותי. זה אומר שספרות לא אמורה לייצר מציאות, ולא להיות תעמולה חינוכית, ולכן היא אינה סמכות חינוכית, לטוב או לרע. זה אומר גם להבחין בסאבטקסט פוליטי ולחקור את הקונטקסט ההיסטורי, להכיר ניואנסים של שפה בהקשרים היסטוריים-פוליטיים, ועוד.

אולי ההצעה שלי נשמעת אזוטרית, או חדלת פירעון. אבל לדעתי תחום הקריאה הביקורתית הוא דווקא תחום אלמנטרי. לדעתי אנחנו צריכים לדבר עליו כמה שיותר, ולהעלות את המודעות לחשיבותו. תחשבו עד כמה חשוב ורלוונטי, אפילו דחוף, לילדים של מהפכת המידע, לקבל כלים אלמנטריים בניפוי המידע ובקריאה ביקורתית. מיד אדגים איזשהו מצע לקריאה ביקורתית כזאת. אבל לפני זה, כדי להבין על מה אנחנו מדברים, צריך למיין את הסוגים השונים של מחיקה או צנזורה, שנעשות בשם התקינות הפוליטית, בספרות הילדים.

סוגים שונים של צנזורה בשם התקינות הפוליטית

סוג ראשון, הוא צנזורה של קלאסיקות בדיעבד. למשל, בגירסה אמריקאית מ-2011, צינזרו את המילה "ניגר" (NIGGER) מהאקלברי פין של מארק טווין. או למשל, הדיון האחרון ב"בית קטן בערבה" של לורה אינגלס ווילדר – האם להוריד אותו מהמדפים של ספריות בתי הספר, בגלל היחס הגזעני כלפי אינדיאנים. דוגמא נוספת היא הדיון בגלגול הנפוץ של אגדות כמו סינדרלה, היפיפייה הנרדמת או שלגיה בגלל החיפצון של הנשים והאובססיה לחתונה. וכמובן, ישנה המתקפה הפוסט קולוניאליסטית, למשל על בבר הפיל של דה ברונהוף, שמתאר אולי אוטופיה קולוניאליסטית, או המתקפה המגוחכת ממש על בילבי של אסטריד לינדגרן, והרפתקאותיה הפארודיים עם הילידים.

האקלברי פין. בגירסה אמריקאית מ-2011, צינזרו את המילה "ניגר" (NIGGER)

הסוג השני הוא בתרגום. בעיקר בתרגום מחדש של קלאסיקות. צנזורה תמיד היתה בתרגומים פה ושם, אבל נראה שמקדם ההגנה עלה. לדוגמא, ב"היה היה פילון אחד" של אדוארד אוספנסקי, (ספר שכתבתי עליו בשנה שעברה) צנזרה המתרגמת, עינת יקיר, את סוף הסיפור: במקור, ההורים המודאגים נתנו לפילון שברח מהבית כמה פליקים – פאשלופלה ברוסית. בתרגום החדש הם רק דיגדגו אותו. או, דוגמא אחרת, הספר "עץ המשאלות" היפהפה של וויליאם פוקנר –  תורגם מצוין, אלא שבאיורים של הוורסיה הישראלית קרה דבר משונה. פתאום המטפלת האהובה, שהיא שחורה במקור, הפכה ללבנה.

הסוג השלישי והכי מדכדך לטעמי, הוא הצנזורה שהכותב עושה לעצמו מראש, או כתיבה מטעם הנוסחה התקינה הפוליטית. הסימנים לסוגה הזאת נמצאים בנוסחתיות, בדידקטיות, בטקסט שהוא נקי ומוסרי יותר מהקורא ומהחיים עצמם. סימטריה שנראית לפעמים מלאכותית, בין ייצוגים רב תרבותיים שונים. מסרים מפורשים מדי, שמתנפנפים כדגלים.

הסוג הרביעי הוא צנזורה בבית מצד ההורה המקריא. למשל, אמא אחת סיפרה לי שקשה לה להקריא לילד שלה את "הזחל הרעב" של אריק קארל, כי הוא מכונה בספר "שמן". מה רע בעצם במילה שמן? אם נעלים אותה לא יהיה שומן בעולם?

מצע לקריאה ביקורתית

מצד שני, הרי אנחנו לא יכולים לקרוא על חתולה כושית או לספר את סיפור סינדרלה כאילו הכל כרגיל. וכאן נכנס תחום הקריאה הביקורתית. אפשר להרחיב על תחום הקריאה הביקורתית יותר ממה שהמסה הזאת אמורה להכיל, כך שלצורך העניין, אתמקד בעיקר בסוגיות של תקינות פוליטית:

הדבר הראשון שנוכל לעשות, הוא לברר עם הילדים או לספר להם על התקופה שבה הומצא הסיפור ועל התקופה שמסופרת בו. היסטוריה, כמו הביקורת, היא עוד תחום מוחמץ (או לכל היותר מנוצל לרעה) במרחב הציבורי. בין הספרות וההיסטוריה יש קשר עמוק. ספרות היא דרך מעולה להכיר היסטוריה. מצד שני , לעיתים קרובות, קשה להבין את הספרות בלי הקונטקסט ההיסטורי.

למשל, כשמספרים על סינדרלה ושלגיה, אפשר לספר לילדים איזה עולם היה פעם, כשהאגדות האלה סופרו. זה היה עולם שבו נשים היו הרכוש של הבעלים שלהן. היה אסור להן לרכוש השכלה ולהתפרנס. חתונה הייתה עניין הכרחי בשביל הישרדות. לכן החתונה היא פסגת השאיפות בהן. זה היה עולם שבו לילדים לא היו זכויות. ילדים עניים עבדו כמשרתים ומשרתות. נערות התחתנו בגיל צעיר. אפשר לספר לילדים גם, שפעם לא היו מכונות כביסה ומדיחי כלים. בעולם ההוא, עבודות הבית היו עינוי, ומקלחת טובה היתה פריבילגיה.

סינדרלה. פעם חתונה הייתה עניין הכרחי בשביל הישרדות.

באותו האופן, אם נקרא לילדים על ילד שקיבל פליק בטוסיק, זאת הזדמנות כייפית במיוחד לספר לילדים שלנו שפעם מכות בטוסיק היו עניין מקובל לגמרי. למה שנסתיר את זה מהם בעצם? לא מעטים, אפילו מהדור שלי, קיבלו מכות בטוסיק. הילדים ישמחו לשמוע ויקבלו קצת מושג על ערכי המשפחה הישנים.

ושוב, באותו האופן, כשאנחנו מציעים לילדים לקרוא את האקלברי פין, או קוראים אותו איתם, אנחנו יכולים, במקום לצנזר את המילה "ניגר"/"כושי", לספר לילדים שככה הלבנים קראו פעם לשחורים. אנחנו יכולים, אולי צריכים, לספר להם מהי תקופת העבדות, ומה קרה כשהאדם הלבן הגיע לאפריקה עם כל האמצעים המתקדמים. ממילא, אם לא נספר להם, הם יבינו את האלקברי פין הרבה פחות טוב.

יחד עם הרקע ההיסטורי והסאבטקסט הפוליטי, מגיע ההקשר או המובן שבו משתמשים במילה. במקרה של האקלברי פין, המילה "ניגר" היא עדות היסטורית. מארק טווין לא התכוון להתגזען. הוא תיאר את המציאות ואת השפה שדיברו בה במאה ה-19 והוא עשה את זה באופן ביקורתי. ב"דירה להשכיר" – לאה גולדברג לא משתמשת ב"כושית" באופן מעליב, אלא משתמשת במילה במובן התנ"כי שלה.

לפעמים זה יותר מורכב. למשל, ב"לובנגולו מלך זולו" של גוטמן. הבת שלי ואני אוהבות את הספר הזה. אבל כשקראתי לה מהספר, היו רגעים של מבוכה. למשל, כשגוטמן מתאר את הגופים הנוצצים של "הכושים" הקופצים למים אחרי המטבעות של התיירים. גוטמן בעצמו לועג לתיירים הלבנים, שמרגישים את עצמם "כבני אלים, רבי חסד". אבל נראה שמלבד הביטוי המשועשע והקצרצר הזה לחוסר הנחת של המספר, הכל ממשיך כרגיל. במקום לצנזר את הקטע הזה, הסברתי לבת שלי, בפשטות, שזה קטע שבחיים לא היה נכתב היום, כי תיירים לבנים לא יכולים להרשות לעצמם להתייחס לשחורים כמו אל חיות שעשועים מקסימות, וכי המספר של היום לא היה מסתפק בעקיצה משועשעת. ככה, על הדרך, הבת שלי למדה כמה ניואנסים משמעותיים על מוסכמות, על גזענות, ועל ההיסטוריה שלה.

בקיצור, על הרקע ההיסטורי, אפשר לעזור לקורא לעשות את ההבחנה, לשאול שאלות, לרחרח את הסאבטקסט, לפתוח את המורכבות שמאחורי האיסור. ומלבד כל אלה, יש פה מקום לעסוק במילים – בהיסטוריה שלהן, או בכלל באופן השימוש בהן. למשל, אפשר לדבר על ההבדל בין השימוש במילה "שמן" כדי לתאר זחל בסיפור, ובין השימוש במילה "שמן" כדי ללעוג לאדם במציאות.

עוד עניין, הוא לפתוח בשיחה על הקשרים מההווה. למשל, איך היום אנחנו מסתכלים על המנהג המשונה הזה של ללכת עם נסיכים זרים לממלכה שלהם, או על השאיפה להתחתן, שהיא כיום כבר לא מובנת מאליה. כשהייתי גננת, היו לי שיחות מעניינות עם ילדות, סביב סיפורי נסיכות. מעולם לא העליתי בדעתי לצנזר חתונות, שמלות ונסיכים אלמוניים. להפך. קודם סיפרתי את הסיפור, עם כל הקתרזיס. ואחר כך נתתי להן לחשוב בעצמן. רציתי ליצור נפרדות בין הסיפור ובין המציאות של כאן ועכשיו. רציתי להראות שאפשר לאהוב סיפור בלי להעריץ את המסרים שבו באופן עיוור. בלי להפוך אותו לפמפלט. רציתי לתת להן הזדמנות לחשוב באופן ביקורתי בעצמן. אחרי שסיפרתי, כל מה שהייתי צריכה לשאול, זה מה לא בסדר בתמונה. האם משהו נשמע להן משונה. האם הן היו רוצות להתחתן עם גבר זר שהן לא מכירות. והתפתחו שיחות מרתקות. על להיות בת פעם ולהיות בת היום, על אנה ואלזה מול סינדרלה, על להיות נסיכה או בן-אדם אמיתי. על נשים באגדות לעומת נשים אמיתיות – האימהות שלהן, הגננות והנשים שהן מכירות.

הניפרדות הזאת בין סיפור למציאות היא העיקר. הסיפור הוא פרשנות או מבט סובייקטיבי על המציאות – לא המציאות האובייקטיבית ולא שיעור במוסר. הילדים שלנו למדו בבית הספר לשאול "אז מה הסיפור מלמד?". הם קולטים את האווירה הדידקטית גם מהסדרות הגרועות שהם רואים בטלוויזיה (סדרות שמבוססות על נוסחאות סינתטיות מתחום הפוליטיקלי קורקט), אבל סיפור הוא לא סידרה בדיסני ג'וניור. הוא לא הבייביסיטר הצדקן, שבישל סיפור שלם בשביל להעביר באופן מניפולטיבי לקח אחיד לכולם. כן, יש משלים ואגדות שנוצרו בשביל ללמד לקח, אבל זאת לא השאלה הדחופה והראשונה לגבי כל הסיפורים. כן, אפשר וכדאי ללמוד מסיפורים, אבל לא הייתי רוצה שהיחסים בין הקורא והספר יהיו כמו היחסים בין כומר או קואוצ'ר לקהל מעריצים. הייתי מעדיפה שהילדים ישאלו – האם הסיפור נגע בי, עורר בי מחשבות או תחושות, התנגן בי כמו מנגינה, פתח לי את האופקים, הצחיק אותי או ערער את המובן מאליו.

רוב המספרים הטובים אינם סמכות מוסרית. הם לא המורה המחנך ולא טקסט תעמולה. הם אולי המכשף התימהוני, לעיתים העד המספר או הזבוב על הקיר. לעיתים גם הטרובאדור או הליצן. אפילו כשאריך קסטנר כתב הקדמות קטנות והערות בספריו, ובהן הוא התגלה ככותב עם אג'נדה חינוכית, הוא לא הכניס את המסרים באופן סמוי או מניפולטיבי כמו בתעמולה, אלא כתב אותם כמתבונן מחוץ לסיפור, ועל הסיפור. יותר מזה, הוא כתב את הערותיו כ"הירהורים" אישיים משלו וכשאלות למחשבה.

לסופרי ילדים יש מן הסתם אחריות כלפי הקוראים, יותר מלסופרי מבוגרים. ועדיין, צריך להשאיר לילד הקורא מקום לפתח אחריות וחוש ביקורת משלו. לכן, במקום החיפוש אחרי סלוגן מוכן מראש, לקח, דרשה, מסר אחיד שיורד אלינו מלמעלה – הייתי רוצה שהילד ילמד לפקפק בטקסט, לפרש אותו בכלים מגוונים ככל שאפשר, להיות מעורב גם בפרשנות המוסרית, ולא לקבל אותה מוכנה מראש. לכן גם הסיפור הלא-תקין פוליטית אינו אמור להוות סכנה. להפך, הוא יכול דווקא להיות הזדמנות לשאול שאלות ביקורתיות ולקבל פרספקטיבה היסטורית.

עופרה רודנר – מבקרת ספרות הילדים והנוער של עיתון "הארץ".

הטקסט עובד להרצאה בכנס "הפנקס" השביעי בשיתוף עם ספריית בית אריאלה.

 

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. אור ארנסט הגיב:

    עידן הפי.סי ופוליטיקת הזהויות, מזמן דברים טובים שמועילים לתרבות (למשל, פרסום סופרות שלא קיבלו את ההכרה הראויה במהלך ההיסטוריה), ובהקצינו הוא מפחית תרבות (כמו מחיקת קלאסיקות כי יוצריהם לא עמדו לטעמנו בסטנדרט המוסרי). ההמלצות ברשימה זו יפות לכולם ומנווטות היטב ברעש ההיסטרי וההשטחה.

כתיבת תגובה