1 ספרות

מה שהלב רוצה / יותם שווימר

מחשבות בעקבות הספר "אברה - המסע אל הציור" מאת שהם סמיט ואברהם פרדו

פברואר 23, 2017  

לפני כמה שנים הפקנו ב"הפנקס" את האסופה המסורתית לכבוד הכנס השנתי, תחת הכותרת "איור תחילה". ביקשנו מסופרות ומסופרים להתנסות בהיפוך התפקידים המסורתי של ספרות הילדים, ולכתוב טקסט במיוחד עבור איור שנבחר מראש והוצמד להם. מהלך זה, כך גילינו, יש בו אתגר של ממש, כיוון שהסופרים נדרשים להתייחס באופן ישיר לדימוי, אך כמו שאיור טוב לא רק מתאר אלא מוסיף ומעמיק – כך גם על הסופרות והסופרים היה לגשת לדימוי הוויזואלי כמקור, נקודת פתיחה רגשית או עלילתית, המזמינה פיתוח והעמקה.

גם הספר "אברה – המסע אל הציור" נעשה במתכונת דומה. ראשיתו בציורים של אברהם פרדו, אמן יוצא אתיופיה, שהחל לצייר בגיל 87 את זיכרונותיו מכפר הולדתו, לאחר פציעה שהותירה אותו מרותק לביתו. ציוריו מוצגים כעת בתערוכה בספריית האיור של אגף הנוער במוזיאון ישראל, במקביל לפרסום הספר שכולל את ציוריו וטקסט שכתבה הסופרת שהם סמיט.

הפרויקט החגיגי ויוצא הדופן הזה מעניין מבחינות רבות – אמנותיות, ספרותיות וחברתיות. לכן, יותר משנדרשת אליו התייחסות ברשימת ביקורת סטנדרטית, הוא מאפשר – ואפילו מעודד – הצפה של סוגיות שונות, שאת חלקן אבקש להציג בטקסט זה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

 

ציור או איור?

בעוד הציור נתפס כחלק מהאמנויות הגבוהות, מעמדו של האיור בעולם האמנות נותר עדיין נמוך ממנו – שלא בצדק כמובן, ועל אף שמתהווה שינוי במגמה זו בשנים האחרונות. אחת הסיבות לכך היא שאיור מגיב לטקסט, ונבדל מהציור בכך שהוא אינו "עומד בזכות עצמו" וקיומו תלוי בתגובה – מעמיקה וייחודית ככל שתהיה – לטקסט קיים, יהיה זה סיפור לילדים או רשימה עיתונאית.

בספרות הילדים העברית נהגו בעבר – במקרים רבים – לציין בספרים "ציורים מאת", או "צייר/ה", ראו למשל בספרים של נחום גוטמן, וכך עשו גם בספר "אברה – המסע אל הציור". ההבחנה במקרה הנוכחי בין ציורים ואיורים מתאימה לתהליך הספציפי – קודם היו ציורים, ועל פיהם ובהשראתם נכתב סיפור, וגם זהו המיקוד של הסיפור שכתבה סמיט. ייתכן גם שהבחנה זו נועדה לחזק את מעמדו של אברהם פרדו כאמן, שציוריו מוצגים בתערוכה במוזיאון (זאת על אף שיש לציין כי ספריית האיור של אגף הנוער של מוזיאון ישראל מעניקה כבוד ונפח משמעותיים למאיירים ולמאיירות, בין השאר באוצרות של תערוכות איור).

unnamed (14)

אבל מה קורה כאשר ציורים מכונסים בספר, שנכתב בו טקסט סיפורי והוא מיועד לילדים? האם מתקיימת טרנספורמציה בתפקיד של הדימוי הוויזואלי? הטקסט המלווה את הציורים "מותאם" להם, וסמיט יצרה חיבור ישיר בין הדימוי לסיפור, ועל ידי כך – הצליחה להציג רצף רעיוני ועלילתי, עד כדי כך שאילולא היינו יודעים אחרת, יכולנו לחשוב שמדובר בספר שבו הטקסט קדם לאיור, והאיור הגיב לו. זיקה זו בין שני הפנים של ספר ילדים מאויר אינה ברורה מאליה בסיטואציה הייחודית של הפקת הספר הנידון, שכן בקלות הטקסט היה יכול להידמות כ"מודבק" לציורים. דווקא משום הזיקה המוצלחת, מעניין לחשוב על הציורים כאיורים, ואם הם עצמם משרתים את הטקסט בצורה נאמנה.

כדי לענות על תהיה זו נידרש לבחינה אמנותית של הממד הוויזואלי, שם נגלה כי סגנון הציור של פרדו יוצא דופן בספרות העברית המאוירת לילדים. ניתן לתארו כסגנון ילדי, לא מקצועי מבחינת הכשרתו של האמן, ולא מלוטש. הדימויים אקספרסיביים, בעלי צבעוניות עזה, בדגש על צבעי אדמה וצבעים חמים; דמויות בני האדם והחיות אינן מדויקות מבחינה אנטומית או ראליסטיות, כפי שאנו רגילים למצוא בספרי ילדים מקומיים, ומה שמודגש היא תחושה של תום ופראות, לצד היעדר היצמדות לחוקים, וארגון לא שיטתי של האלמנטים על גבי הדף – זאת בדומה לציורי ילדים, שאינם נאמנים לחוקיות ראליסטית, או לתיעוד נאמן למציאות.

avera4

הסגנון של פרדו הולם את העובדה שחלק ניכר מהסיפור משחזר סצנות ילדות של הצייר בכפרו שבאתיופיה, ואת ממד הזיכרון המרכזי בסיפור, שמודגש בחלקו האחרון של הספר ("עכשיו אני זקן. אני כמעט בן מאה! אין בי כוח לחרוש, אין בי כוח ללכת. אבל הראש שלי מלא תמונות, ואני מצייר"). התבוננות בסצנות בספר חושפת שאכן מתקיימת זיקה בין הממד הוויזואלי לטקסטואלי, אך כדאי לשים לב שבסוף הסיפור הוסיפו שלוש וחצי כפולות ללא טקסט של ציורים שצייר פרדו. סיבה לכך יכולה להיות רצון שכל הציורים שמופיעים בתערוכה יודפסו בספר, וסיבה אחרת – פרוזאית יותר – על מנת שהקוראים יזכו להשתקעות נוספת בעולם הוויזואלי של הצייר, לאחר שהתוודענו לסיפור חייו דרך הטקסט של סמיט.

אף על פי שהטרנספורמציה מציור לאיור עולה יפה, דווקא כפולות אלו מטשטשות שוב את הזיקה, שכן המצויר בהן נתפס כציור ולא כאיור, ולא רק משום שלא נלווה להן טקסט (זהו כמובן לא המקרה הראשון לנוכחות של כפולות ללא טקסט בספר ילדים), אלא כיוון שהדימויים המוצגים בכפולות אלו מופיעים כבר בצורה כזו או אחרת בסיפור המאויר. לכן יש משהו חלש בבחירה הזאת – היא אינה מציגה ציורים חדשים שלא פגשנו במסגרת התפקיד של הציורים כאיורים בספר, ואינה מרחיבה את ההיכרות עם סגנונו של פרדו האמן, וכך הופכות הכפולות הללו למעין אפילוג וויזואלי לסיפור שאינו נחוץ בהכרח.

avera2

של מי הקול הזה?

אפשרות נוספת לבחינת האיורים היא לזהות אותם כעבודה אמנותית לא מערבית. נכון, ציורים של פיקאסו למשל קראו תיגר על שיקוף ראליסטי, וגם מאיירים מערביים כמו יאנה בוקלר הישראלית, עובדים בסגנון חופשי יותר ואקספרסיבי. אבל הדימויים של פרדו, הצבעוניות שלו והתחושה ה"לא מבויתת" של הנרטיב הוויזואלי – ייתכן ומקורם בהשפעה של מקום הולדתו, על הסממנים המאפיינים אותו והמרכזיות של האדמה, הטבע ועולם החי. פרדו מצייר שוב ושוב מספר מצומצם של חיות (המוצלחות ביותר הן התרנגולות, שמופיעות גם בפורזץ הימני ובעטיפה הקדמית והאחורית של הספר), וכך גם בני האדם והמבנים זהים פחות או יותר מבחינת עיצובם. מה שעלול להיתפס כצמצום וויזואלי, רצוי לראותו כביטוי של קול אותנטי, הנשען על מסורת שאינה מערבית, ועל ביטוי נאמן של האופן שבו אלמנטים אלו נתפסו בתודעתו של פרדו; האלמנטים אמנם מועטים (כפי שגם ניכר בקטע הפותח את הספר), אך הם מובחנים זה מזה עבור מי שמגיע לא מן המערב, בעוד התרבות והחברות המערביות עלולות לראות בצמצום הזה חולשה וויזואלית.

avera1

עניין הקול בא לידי ביטוי גם בטקסט. סמיט בחרה לספר את סיפור חייו של פרדו, הלוא הוא אברה הילד, כמעין אוטוביוגרפיה מקוצרת. היא עושה זאת בתמהיל של רפלקסיביות והצפת זיכרון ("לפני שנים רבות הייתי ילד קטן" נכתב בקטע הפותח), ובמבע מצומצם מאוד, בטון ילדותי משהו, שעשוי לרמז לכך שמדובר ב"עולה חדש", כמי שהשפה העברית אינה שגורה בפיו. זהו לא טקסט רהוט מבחינת המבע של המספר, וכך האנקדוטות שאברה מספר מילדותו וגם חלקו השני של הספר המתמקד בגילוי הציור בגיל מבוגר – אלו מועברים באותה נימה ובאותו סגנון.

4-d4e103444f

מעניין לחשוב – האם הבחירה במבע כזה מבקשת לשקף את דמותו הספציפית של פרדו? האם היא נאמנה לו כדמות, כאדם, או דווקא מבדילה אותו מדמויות ישראליות אחרות? כיצד משפיעה העובדה שסופרת ישראלית כותבת סיפור של אדם שעלה מאתיופיה ומגוללת את סיפור חייו? באיזה אופן היא יכולה לשמור על מבע שתואם את המקור הלא מערבי מצד אחד, ומצד שני – להתאים את הסיפור לקוראים מערביים? אולי יש צורך בהיצמדות לאופני ביטוי אמנותיים/סיפוריים/לשוניים הקשורים לתרבות והחברה האתיופית, כפי שהועלה בנוגע לפן הוויזואלי שפרדו אחראי עליו? ואם כן – האם הטקסט של סמיט עושה זאת או מבקש ליצור מעין סינתזה בין אתיופיה לישראל?

הלב והסיפור

אחד המשפטים החזקים בספר – שסמיט עצמה מציינת באחרית הדבר שהוא היווה עבורה מקור להשראה – הוא משפט שפרדו אמר: "יפה זה למצוא. יפה זה למצוא את מה שהלב מחפש." המשך המשפט בספר מוביל להבנה שהלב חיפש – ומצא – את הציור. הנימה הפילוסופית העדינה של משפט זה מעלה את סוגיית העלילה הספרותית בספר זה, שכותרת המשנה שלו היא "המסע אל הציור".

avera

מבחינת מבנה הסיפור, חלקו הראשון מתאר חוויות ילדות והווי באתיופיה, וכולל גם סצנה קצרה של המסע לירוסלם (ירושלים), בעוד חלקו השני נפתח מייד לאחר ההגעה לארץ ישראל ("אבל בסוף הגענו וראינו") ומתמקד בנוכחות המרכזית והדרמטית של הגילוי את הציור ככוח לשחזור ואף חזרה אל מרחבי הילדות באתיופיה. בסאבטקסט של הסיפור ניתן לחשוב על כך שהלב מחפש כל העת את המולדת, ונדמה – אולי משום הקיצור הנדרש בספר ילדים, אולי משום שהיה על סמיט לכתוב בהתבסס על הציורים הקיימים – כי לארץ ישראל עצמה אין נוכחות של ממש בחיי הנפש של פרדו, שכן היעדרה מציוריו בולט, ואפילו המסע לארץ זוכה להתייחסות מינורית.

הטקסט אינו מניח לאורך כל החלק הראשון את עובדת היותו של פרדו צייר או אמן, לכך אנו מתוודעים בחלק השני של הספר, ובכל זאת ניכר כי המטרה היתה להתמקד בכוח הרב של הציור, של האמנות, בחייו של אדם, גם אם מרבית שנותיו עברו עליו במרחב כפרי ולא בלימודים ב"בצלאל", נניח. יש לכך ערך רב, אך יחד עם זאת, ודווקא משום שהספר מבקש להציג גישה סיפורית שונה, עולה תהיה לגבי ייצוג סיפורים ודמויות של ילידי אתיופיה בספרות הישראלית.

הדוגמאות (המעטות, יש לציין) שאני מכיר של סיפורים כאלו עוסקות כמעט תמיד בשני אספקטים: הראשון הוא המסע המפרך מאתיופיה לישראל, לירוסלם הנכספת, והשני הוא קשיי הקליטה וההתאקלמות בארץ – כאשר במקרים המוצלחים, כמו ברומן הגרפי "היום האחרון של פורים", ניתן קול יוצא דופן לביטויים של זרות והגירה. אך האם אין בכך צמצום של סיפורי ילידי אתיופיה? האם לא חשוב אפילו יותר לתת קול ומקום לרחשי לב אוניברסליים של בני אדם, שבמקרה נולדו באתיופיה – מהלך שספר זה מבקש לעשות במידה רבה, אך אולי מתוקף ההכרח להיצמד לציורים הוא נשען בעיקר על סיפור ההוויי והחיים באתיופיה? האם לצד עיבודים של מעשיות מערביות או טקסטים של חז"ל, למשל, לא נכון לראות יותר עיבודים וסיפורים עממיים מאתיופיה? כשמדברים על חשיבות ייצוג, יש לתת את הדעת לגבי אופי הייצוג וטיבו, ואם הוא מרחיב ומעמיק את אלו שהוא מייצג, או שמא הוא דווקא תוחם אותם בתבניות קבועות שאינן מאפשרות חשיפה מרבית של התרבות והמסורות עליהם גדלו.

avera3

לבו של הספר "אברה – המסע אל הציור" נמצא במקום הנכון. הבחירה לתאר סיפור חיים של ילד באתיופיה שנהיה צייר בבגרותו הולכת יד ביד עם הציורים, ומרחיבה במידת-מה את הייצוג שאנו מורגלים בו. אבל דווקא משום שאותו משפט יפה שצוין קודם לכן היה חזק כל כך והיווה מקור השראה, מעניין לחשוב על כיוונים אחרים שניתן לקחת אליהם את הסיפור. כלומר, סיפור עלילתי של משפחה באתיופיה, למשל, וקורותיה שם, עם החיות והמסורות והתרבות הספציפית. זו לא היתה מטרתו של ספר זה, המבקש להתמקד במקורות השראה, לעודד יצירתיות ולהנחיל את התפיסה ש"אף פעם לא מאוחר מדי", אך יש לראות במהלך שהוא מוביל צעד אחד קדימה והשראה לצעדים נוספים שירחיבו את אופני הייצוג של סיפורים ודמויות מאתיופיה בספרות הישראלית לילדים.

"אברה – המסע אל הציור" מאת שהם סמיט, ציורים: אברהם פרדו. עריכה: יעל גובר, הוצאת כנרת, 2016

 

 יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

 

 

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת דפנה חיימוביץ':

    פשוט נפלא. צמרמורת של התרגשות אחזה בי כשקראתי את המילים וראיתי את הציורים. הפשטות שלהם, האותנטיות, התום והאמת הפנימית: "יפה זה למצוא את מה שהלב מחפש…ועכשיו הלב מצא את הציור." אברה מגדיר את עצמו כ'זקן' 'כמעט בן מאה', שאמנם לא יכול ללכת או לחרוש אך ראשו מלא תמונות והוא מצייר. לפיכך, הוא לא זקן. היכולת ליצור עושה אותו – אותנו צעירים. כמה מעודדת המחשבה הזאת וכמה מעודדת הידיעה שהספיק לזכות בהכרה עוד בחייו. תודה על הספר. תודה על הרשימה.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.