3 ספרות

מה שקרה לברנבי ברוקט / ג'ון בוין

בלעדי - פרסום פרק ראשון מתוך הספר "מה שקרה לברנבי ברוקט" שכתב ג'ון בוין

אוקטובר 29, 2014  

משפחת בּרוֹקֶט היא המשפחה הכי צפויה, רגילה ומשעממת שיש בעולם. והם גאים בכך. הם מעקמים את האף מול כל דבר שונה ומוזר. אבל מהרגע שנולד בנם השלישי, בּרנֶבּי בּרוֹקֶט, מתברר שהוא הילד הכי שונה שאפשר להיות. הילד פשוט מרחף לו באוויר למורת רוחם של הוריו שלא מפסיקים לדאוג: מה יגידו השכנים? כדי לרַצות את הוריו בּרנֶבּי מנסה להישאר עם שתי רגליים על הקרקע, אבל הוא פשוט לא מסוגל. ואז, ביום גורלי אחד, ההורים מחליטים שמספיק ודי. הם לא מסוגלים להתמודד עם ילד שונה כל כך, מרחף כל כך. בּרנֶבּי צריך ללכת, או יותר נכון, לעוף. מפוחד ובודד מרחף לו בּרנֶבּי לדרכו ומתחיל במסע קסום ומיוחד במינו סביב העולם.

את הספר כתב ג'ון בוין – סופר אירי למבוגרים ולצעירים, עטור פרסים. ספרו "הנער בפיג'מת הפסים" נמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם. מאייר הספר הוא אוליבר ג'פרס (שאייר את הספרים "הילד שאהב לאכול ספרים", "הצבעים בשביתה", ועוד) – הוא אחד מהיוצרים האהובים והמצליחים בעולם לילדים. אנו שמחים להציג בפניכם את הפרק הראשון מהספר, שתרגמה אינגה מיכאלי ורואה אור בהוצאת ידיעות ספרים.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

 

"מה שקרה לברנבי ברוקט" מאת ג'ון בוין (מאנגלית: אינגה מיכאלי)

פרק ראשון – משפחה רגילה לחלוטין

זהו סיפורו של בַּרנֶבּי בּרוֹקֶט, וכדי להבין את בַּרנֶבּי, ראשית עליכם להבין את הוריו; שני אנשים שפחדו כל כך מכל מי ששונה, עד שעשו מעשה נורא שנודעו לו השלכות איומות על כל יקיריהם.

נתחיל עם אביו של בַּרנֶבּי, אַליסטֶר, שראה בעצמו איש רגיל לחלוטין. הוא חי חיים רגילים והתגורר בבית רגיל, בשכונה רגילה שבה עשה דברים רגילים בדרכו הרגילה. גם אשתו היתה רגילה לחלוטין, בדיוק כמו שני ילדיו.

לאליסטר לא היתה סבלנות לאנשים יוצאי דופן, או למוחצנים שאהבו להפגין נוכחות בפומבי. אם נסע ברכבת התחתית, וחבורה של נערים היתה משוחחת בקולי קולות בקרבתו, הוא היה מחכה עד לתחנה הבאה, יורד מהקרון וממהר לעבור לקרון הבא לפני שהדלתות שבו ונסגרו. כשאכל במסעדה — לא מאותן מסעדות חדשות ונוצצות, עם תפריטים קשים ומנות מבלבלות; מסעדה רגילה — היה מתרגז לו הרסו המלצרים את הערב הרגיל שלו בשירת "יום הולדת שמח" לסועד המחפש תשומת לב.

הוא עבד כעורך־דין במשרד עורכי־הדין "אוֹיש את נוּבֶּמֶת", בעיר הנהדרת ביותר בעולם — סידני שבאוסטרליה — והתמחה בצוואות, תעסוקה עגומה למדי שהתאימה לו בול. ככלות הכול, אין דבר רגיל יותר מעריכת צוואה. אין בזה שום דבר יוצא דופן. הלקוחות שהגיעו למשרדו היו לעתים מתוחים, כי עריכת צוואה עלולה להיות עניין קשה ומצער.

"אין מה להתרגש," נהג אליסטר לומר במקרים כאלה. "מוות זה דבר רגיל לחלוטין. זה יקרה לכולנו מתישהו. תארו לעצמכם כמה נורא זה היה לו היינו חיים לנצח! כדור הארץ היה קורס מכל המשקל העודף."

זה לא אומר שאליסטר דאג במיוחד לשלומו של כדור הארץ; ממש לא. דברים כאלה מעניינים רק הִיפִּים ושאר טיפוסים משונים של העידן החדש.

רבים מאמינים, במיוחד במזרח הרחוק, שכל אחד מאיתנו — גם אתם — הוא מחצית מצמד שהופרד לפני הלידה אי־שם ביקום העצום והמורכב, ושכל חיינו אנחנו מחפשים את אותה נשמה תלושה שבזכותה נהפוך שוב לשלם. עד שזה יקרה, כולנו מרגישים שחסר לנו משהו. יש בינינו שמוצאים את השלמות עם מי שנראה, ממבט ראשון, כמו ההפך הגמור שלנו. גבר שאוהב אמנות ושירה, לדוגמה, עשוי להתאהב בסופו של דבר באישה שזרועותיה מלוכלכות תמיד משמן מכונות עד למרפקים ממש. אישה שמקפידה על תזונה בריאה ונהנית לעסוק בפעילות ספורטיבית תחת כיפת השמים, עשויה להתאהב בגבר שמעביר את רוב זמנו בצפייה בערוצי הספורט מהכורסה בסלון, עם בירה ביד אחת וכריך ביד השנייה. יש כל מיני טיפוסים בעולם, אחרי הכול. אבל אליסטר בּרוֹקֶט ידע תמיד שלא יוכל לחלוק את חייו עם אישה שאינה רגילה בדיוק כמוהו, אף שזה כשלעצמו נשמע כמו הדבר הכי רגיל ומקובל בעולם.

וזה מביא אותנו אל אמו של בַּרנֶבּי, אֶלינוֹר.

אלינור בּוּלינגהם גדלה בבּיקוֹן היל, בבית קטן שמשקיף לחופים הצפוניים של סידני. מאז ומתמיד היתה אלינור בבת עיניהם של הוריה, כי לא היתה ילדה מחונכת ממנה בכל השכונה. היא מעולם לא חצתה את הכביש עד שהופיע האיש הירוק, גם אם אף מכונית לא נראתה בסביבה. היא פינתה את מקומה באוטובוס לקשישים, גם כשעמדו לרשותם עוד עשרות מושבים ריקים. היא היתה ילדה כל כך מחונכת, שביום שבו מתה סבתה אֶלספֶּת, והורישה לה אוסף של מאה ממחטות מיושנות אשר כל אחת מהן רקומה בראשי התיבות של שמה, א"ב — החליטה אלינור שבבוא היום היא תתחתן עם גבר שגם שם משפחתו מתחיל באות ב', כדי שהירושה לא תרד לטמיון.

כמו אליסטר, גם היא נהייתה עורכת־דין, עם התמחות בנדל"ן, ולכל מי ששאל, טרחה לומר שהתחום הזה בעיניה מעניין להחריד.

היא התקבלה לעבודה במשרד עורכי־הדין "אויש את נוּבֶּמֶת" כמעט שנה לאחר בעלה לעתיד, ובתחילה התאכזבה לגלות שהגברים והנשים שהועסקו במשרד התנהגו באורח לא מקצועי בעליל.

רק מעטים מהם הקפידו לשמור על שולחן עבודה מסודר. רוב השולחנות כוסו בתמונות של בני משפחה, של חיות מחמד, או גרוע מזה, של אנשים מפורסמים. הגברים קרעו לגזרים כוסות קלקר משומשות בזמן ששוחחו בטלפון בקולי קולות, ויצרו בלגן מכוער שאחרים נאלצו לנקות אחריהם. הנשים, כך נדמה, רק אכלו כל היום, קנו חטיפים קטנים בעגלה שחלפה במקום כל כמה שעות, עמוסה במיני ממתקים באריזות צבעוניות. כן, זאת היתה התנהגות רגילה לחלוטין, על פי אמות המידה הנהוגות בימינו, אבל זאת לא היתה התנהגות נורמלית רגילה.

בתחילת השבוע השני שלה במשרד עורכי־הדין נאלצה אלינור לטפס שתי קומות למחלקה אחרת, כדי למסור מסמכים בעלי חשיבות עצומה לעמית שנזקק להם ללא דיחוי, שאם לא כן, היה כדור הארץ מפסיק להסתובב על צירו. היא פתחה את הדלת, והשתדלה שלא לבהות באי־הסדר ובזוהמה שנפרשו לפניה, מחשש שתקיא את ארוחת הבוקר שלה. אלא שאז, להפתעתה, ראתה משהו — או מישהו — ולבה החסיר פעימה באורח בלתי־צפוי לחלוטין, כמו איילה צעירה עטורת ניצחון שמדלגת מעל נחל לראשונה בחייה.

ליד שולחן פינתי, מול ערימת ניירת מסודרת להפליא שהופרדה לקבוצות בצבעים שונים, ישב בחור צעיר ונאה למדי, בחליפת פסים ובתסרוקת קפדנית. בניגוד לשאר החיות הלא מבויתות שעבדו סביבו, הקפיד הבחור לשמור על סביבת עבודה נקייה, כולל העטים והעפרונות שנחו יחדיו במכל אחסון פשוט, והמסמכים שהיו פרושים לפניו ביעילות בזמן שעבד. לא היתה בטווח ראייה שום תמונה של ילד, של כלב או של אישיות מפורסמת.

"הבחור הצעיר," שאלה אלינור את האישה שליד שולחן הכתיבה הקרוב אליה, שעה שזו טחנה מאפין בננה ואגוזים, והפירורים צנחו על מקלדת המחשב שלה ואבדו לנצח בין המקשים. "זה שיושב בפינה. מה שמו?"

"את מתכוונת לאליסטר?" שאלה הבחורה וליקקה את פנים העטיפה, למקרה שנותר שם משהו מרוטב הטופי הדביק. "האיש הכי משעמם ביקום?"

"מה שם המשפחה שלו?" שאלה אלינור בתקווה.

"בּרוֹקֶט. מגעיל, הא?"

"פשוט מושלם," אמרה לה אלינור.

וכך הם התחתנו. זאת הרי ההתפתחות הרגילה, המתבקשת, במיוחד אחרי שיצאו יחדיו לתיאטרון (שלוש פעמים), לאכול גלידה (פעמיים), לרקוד (רק פעם אחת, כי הם לא ממש נהנו; יותר מדי התקשקשויות, יותר מדי מוזיקת רוקנרול בלתי־נסבלת), ולבלות בלונה פארק, שם הצטלמו ושוחחו בנחת עד שהשמש החלה לשקוע, והאורות הבוהקים בפרצופו הענק של הליצן שיוו לו מראה מפחיד עוד יותר מהרגיל.

איור: אוליבר ג'פרס

איור: אוליבר ג'פרס

בדיוק שנה אחרי היום המאושר בחייהם, התברכו אליסטר ואלינור — שגרו כעת בבית רגיל בקיריבּילי שבפרברי העיר — בבנם הבכור הנרי. הוא נולד ביום שני בבוקר, בדיוק בתשע, שקל בדיוק שלושה קילוגרמים, והגיח לאוויר העולם אחרי חצי שעה של צירים בלבד, כשהוא מחייך בנימוס אל הרופא המיילד. אלינור לא בכתה ולא צרחה כשכרעה ללדת, בניגוד לאותן אמהות וולגריות שתעלוליהן זיהמו את ערוצי הטלוויזיה בכל ערב; למעשה, הלידה היתה תרבותית להפליא — מכובדת ומנומסת — ואיש לא נפגע או נעלב בשום צורה.

בדיוק כמו הוריו, היה הנרי ילד מחונך מאוד, שלגם מהבקבוק כשהציעו לו, אכל את האוכל שהגישו לו, ונראה נבוך מאין כמותו בכל פעם שליכלך את החיתול בצרכיו. הוא גדל בקצב רגיל, למד לדבר לפני שמלאו לו שנתיים, וכעבור שנה כבר ידע לזהות את אותיות האלפבית. בגיל ארבע דיווחה הגננת לאליסטר ולאלינור שאין לה שום דבר טוב או רע לומר על הבן שלהם, ושהוא ילד רגיל לחלוטין. כפרס, הם קנו לו גלידה בדרך הביתה באותו יום. בטעם וניל, כמובן.

בתם, מֶלאני, נולדה ביום שלישי כעבור שלוש שנים. כמו אחיה, היא לא הקשתה על האחיות או על הגננות, ולקראת יום הולדתה הרביעי, בזמן שהוריה ציפו לתינוק השלישי שלהם, כבר העבירה את רוב זמנה בקריאה או במשחק בבובות בחדר שלה, ולא עשתה דבר שיסמן אותה כחריגה, או כילדה שונה מכל שאר הילדים ברחוב.

באמת שלא היה שום ספק בכך: משפחת ברוקט היתה המשפחה הכי רגילה בניו סאות ויילס, ואולי אף באוסטרליה כולה.

ואז נולד הבן השלישי שלהם.

ברנבי ברוקט הגיח לאוויר העולם ביום שישי, בשעת חצות, וזאת כבר היתה התחלה מבשרת רעות מבחינתה של אלינור, שלא רצתה להפריע את שנתם של הרופא ושל האחות.

"אני ממש מתנצלת," אמרה אלינור, שהזיעה קשות, וזה הביך אותה מאוד. היא לא הזיעה כלל כשילדה את הנרי או את מלאני; היא רק הפיצה זוהר קלוש, כמו נורת ארבעים ואט ברגעי הגסיסה האחרונים שלה.

"זה בסדר גמור, גברת ברוקט," אמר דוקטור סְנוֹ. "ילדים נולדים כשהם נולדים. אין לנו שליטה על הדברים האלה."

"ובכל זאת, זה מאוד לא מנומס," אמרה אלינור, ופלטה זעקה אדירה כשברנבי החליט שהגיעה שעתו. "אבוי," הוסיפה בפנים סמוקות ממאמץ.

"באמת שאין לך מה לדאוג," התעקש הרופא, והתמקם כדי לתפוס את התינוק החלקלק — כמעט כמו שחקן רוגבי שפוסע צעד אחד לאחור על המגרש, רגל אחת נטועה היטב בדשא שמאחוריו, השנייה נטועה באדמה שלפניו, שתי ידיו מושטות והוא ממתין לכדור שיושלך לעברו.

אלינור צרחה שוב, ואז נשענה לאחור והתנשמה בהפתעה. היא חשה בלחץ הכביר שהלך והתעצם בגופה, ולא ידעה כמה זמן עוד תוכל לעמוד בזה.

"תלחצי, גברת ברוקט!" קרא דוקטור סְנוֹ, ואלינור צרחה בפעם השלישית והכריחה את עצמה לדחוף בכל כוחה, בשעה שהאחות הניחה על מצחה רטייה קרה. אבל במקום למצוא בזה נחמה, היא פרצה ביללות קולניות, ופתאום הגתה מילה שמעולם לא עלתה על דל שפתיה, מילה שנשמעה לה תמיד גסה במיוחד כשמישהו הגה אותה ב"אויש את נוּבֶּמֶת". המילה היתה קצרה. רק שתי הברות. אך נדמה שהביעה את כל תחושותיה באותו רגע.

"יופי," קרא דוקטור סנו בעליצות. "הנה הוא בא! אחת, שתיים, שלוש, ואז דחיפה ענקית ואחרונה, בסדר? אחת…"

אלינור שאפה אוויר.

"שתיים…"

היא עצרה את נשימתה.

"שלוש!"

ולפתע שטפה אותה תחושה מופלאה של הקלה, והיא שמעה בכי של תינוק. אלינור צנחה על המיטה ונאנחה, שמחה על שסוף־סוף נגמר העינוי הנורא הזה.

"אוי," אמר דוקטור סנו כעבור רגע, ואלינור הרימה את ראשה מהכרית בהפתעה.

"מה קרה?" שאלה.

"זה כל כך מוזר," אמר הרופא, ואלינור הזדקפה במקומה, למרות כאביה, כדי להיטיב להביט בתינוק שעורר תגובה חריגה שכזאת.

"אבל איפה הוא?" היא שאלה, כי התינוק לא היה חבוק בזרועותיו של דוקטור סנו, וגם לא שכב בקצה מיטתה. רק אז שמה לב שהרופא והאחות כבר לא הביטו בה. שניהם עמדו בפיות פעורים ובהו בתקרה, שם ריחף לו תינוק — הרך הנולד שלה — כשגבו לחוץ אל האריחים המלבניים הלבנים, והביט מטה על שלושתם בחיוך מחוצף.

"הוא שם למעלה," ענה לה דוקטור סנו בתדהמה, והוא צדק. כי ברנבי ברוקט, הבן השלישי במשפחה הכי רגילה שחיה אי־פעם בחצי הכדור הדרומי, הוכיח כבר מרגע לידתו שהוא ממש — אבל ממש — לא רגיל, וסירב לציית לכלל הבסיסי ביותר.

חוק הכבידה.

 

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. נחלה הגיב:

    נשמע מעולה!

  2. עטרה אופק הגיב:

    ספר נפלא

  3. […] אינו יכול לשאת את המציאות הזאת. ספרו החדש של בוין, "מה שקרה לברנבי ברוקט", מגולל סיפור שונה לחלוטין מבחינת העלילה, אבל כאמור […]

כתיבת תגובה